כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פרשת מצורע בי"ג מידות



נתייחדה פרשת מצורע שרב המידות (ככולן) נדרשות בה.

במידת קל וחומר, הקל והחמור, החסד והדין, אינן מתמזגות אין הדין נמתק ברחמים.
עומדות הן זו לצידה של זו. חלק נידון במידת הדין וחלק מונהג במידת הרחמים.
במשנת נגעים (פי"ב מ"ה) ובמדרש ספרא א"ר מאיר:

אמר רבי מאיר, וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורים.
על מה חסה התורה, על כלי חרסו, ועל פכו, ועל טפיו.
אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחמר על ממונו החביב.
אם כך על ממונו, קל וחמר על נפש בניו ובנותיו.
אם כך על של רשע, קל וחמר על של צדיק.

הבית נידון במידת הדין המכלה את כל אשר בו. הכלים, גם הפחותים שבהם, מונהגים במידת הרחמים "וצוה הכהן ופינו את הבית". אם הכלים הפחותים כן ק"ו בן בנו של ק"ו שבני אדם וק"ו הצדיקים שבהם מונהגים ברחמים.

בגזירה שווה ממתקת מידת הרחמים את מידת הדין, ומשוה את המידות - מידת הדין ומידת הרחמים.
במדרש ספרא דורש ר"ע בשני מקומות את הפסוקים בגזירה שווה.

ר"ע אומר נאמר הוויה בראש ונאמר הוויה בבגדים מה הוויה אמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו אף הוויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו (ספרא תזריע י"ב).
הואיל והוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה יגלח אף בית הסתרים תלמוד לומר כל שערו לגזירה שוה מה כל שערו האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרים אף כל שערו האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים (ספרא מצורע ב').

המשותף לשתי דרשות אלו היא שה"טיפול" במצורע נעשה בדברים שחוץ לגופו או בדברים העשויים להיתלש מגופו כשערו.
זו מידת הדין כשהיא ממותקת. מחד נעשה הדין, ומאידך אינו מגיע לגופו ממש.
זו בחינה של דין ממותק.

פרשת הצרעת מהוה בנין אב לכל התורה כולה בענין בגדים (שבת כ"ו, ע"ב):

דתני דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים מה להלן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים.

המדרש לומד במידת כלל ופרט שבגדים סתם הם צמר או פשתים.
ופרש רש"י (שבת כ"ו ע"ב):

ופרט לך הכתוב באחד מהן - בטומאת נגעים כלל תחלה ואחר כך פרט והבגד כי יהיה בו נגע צרעת כלל בבגד צמר כו' פרט, אף כל בגדים הסתומים ילפינן במה מצינו, דהוא בנין אב, דאינו אלא צמר ופשתים.

הבגד זה כלל. בגד סתם נועד להעלים ולהסתיר ערות אדם. לזה כל בגד מתאים ואין "נפקא מינא" ממה יהיה הכיסוי. צמר או פשתים - זה הפרט, זה החומר של בגד כזה שהוא נעשה חלק מהוויתו של האדם. אישיותו של האדם משפיעה גם על בגדיו, כשהם מצמר או פשתים. זה החומר אותו ברא הקב"ה בעולם שהוא במהותו שייך לבגדים. זה החומר שיש בו חיות, והוא נפעל מכוח אישיותו של לובשו. כשחלילה אדם חוטא, בגדיו, כשהם מצמר או פשתים, נעשים נגועים בנגע הצרעת.

כלל זו התפארת. מידה זו מבטאת את התורה ואת האידיאלים בכלל. פרט זו מידת המלכות. והיא מנהיגה גם את התפארת. במידת כלל ופרט אין לך אלא מה שבפרט. ההנהגה היא על פי המלכות והיא מנהיגה גם את התפארת.
משל לחיי הצבא בהם מידת המלכות מנהיגה, גם מצוות התורה נשמרות על פי פקודות מטכ"ל.
בנושא דידן, החומר ממנו נעשים הבגדים הוא המנהיג את ההלכות. לא הכלל של עצם ההסתרה וההעלם הנעשה בבגדים הוא הקובע, כי אם החומר המסויים העושה את הבגד לחלק מלובשו ומגלה את הנסתר באישיות של האדם.
במצורע, השתלט החומר על רוחו של האדם וגרם לו לחטוא. גם חומר הבגדים משתלט על עצם תפקיד הבגד, ומגלה את חטאו של האדם.
פרשה זו הוא בנין אב לכל הבגדים סתם שנאמרו בתורה שעניינם הוא גילוי האדם.
מידת בנין אב היא הנהגת התפארת בנטותה לצד נצח או הוד.
במילים אחרות הנהגת בנין אב היא האדם כפי שהוא מתגלה בבגדיו.
תפארת זה האדם כמו שנאמר "תפארת אדם לשבת בית".
האדם נסתר הוא בתוך הבגד. הבגד הוא מגלה את האדם.
צרעת הבגד אף היא מגלה חטאו של האדם.
על כן צרעת הבגד היא בנין אב לכל הבגדים שנאמרו בתורה בסתם, שהם פועלים תפקידם רק כשהם נעשים מצמר ופשתים.
אלו הם ארבע מידות ראשונות קל וחומר, גזירה שוה, בנין אב וכלל ופרט הנדרשות בפרשת מצורע.



ניתן לראות כי דוגמאות רבות בי"ג מידות נקשרות בפרשת מצורע
ויקרא פרשת הנגעים - קל וחומר
פרשת נגעים וסוטה - קל וחומר
שבת (פ"ד ע"ב) - קל וחומר
שבת קל"ב - קל וחומר
פסחים (ס"ו ע"ב) - קל וחומר
פסחים (ס"ז ע"א) - קל וחומר
מועד קטן ז' (ע"א) - קל וחומר
מועד קטן ט"ו (ע"א) - גזירה שוה
יבמות ק"ד (ע"א) - גזירה שוה
נזיר מ"ח (ע"א) - גזירה שוה
זהר בראשית (ס"ד) - גזירה שוה ובנין אב
ספרא תזריע (ג') - בנין אב
שבת (כ"ו ע"ב) - בנין אב וכלל ופרט
סוטה ט"ז (ע"א) - כלל ופרט וכלל
סוטה ט"ז (ע"א) - כלל ופרט וכלל
רמב"ם (מצווה י"א) - דין שילוח טמאים ממחנה שכינה - כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל
פרשת הנגעים - ברייתא בריש ספרא - - כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחד שהוא כעניינו וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שלא כענינו
יבמות ז' - כל דבר שיצא לידון בדבר חדש אי אתה יכו להחזירו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.