כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

המקור לקניין כסף - קידושין ד' (ע"ב) - לימוד מקל וחומר


קידושין (ד' ע"ב)
סוגיית הגמרא:

ותנא מייתי לה מהכא, דתניא: "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה וגו'", אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר: "נתתי כסף השדה קח ממני". והלא דין הוא: ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה - נקנית בכסף, זו שנקנית בביאה - אינו דין שתקנה בכסף! יבמה תוכיח, שנקנית בביאה ואינה נקנית בכסף. מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר, תאמר בזו שנקנית בשטר. תלמוד לומר "כי יקח איש". הא למה לי קרא, הא אתיא לה, אמר רב אשי, משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא, מהיכא קא מייתית לה, מאמה העבריה, מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף, תאמר בזו שאינה יוצאה בכסף, תלמוד לומר "כי יקח איש"...
"ובעלה", מלמד שנקנית בביאה. והלא דין הוא: ומה יבמה שאין נקנית בכסף - נקנית בביאה, זו שנקנית בכסף - אינו דין שנקנית בביאה, אמה העבריה תוכיח, שנקנית בכסף ואין נקנית בביאה. מה לאמה העבריה שאין קנינה לשום אישות, תאמר בזו שקנינה לשום אישות, תלמוד לומר "ובעלה". ולמה לי קרא, הא אתיא לה, אמר רב אשי: משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא, מהיכא קא מייתית לה, מיבמה, מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת, תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת, תלמוד לומר: ובעלה.

סוגיה זו מעלה כמה שאלות.
א. לשון הברייתא תמוהה, וכפי שמקשה כבר הגמרא. התנא לומד מקל וחומר, ואחר כך מביא לימוד מפסוק. אמנם הגמרא תירצה את העניין, שהלימוד בקל וחומר אינו נשאר למסקנה, שכן ניתן לומר ש"מעיקרא דדינא פירכא", אך לשון הברייתא עדיין תמוהה. מדוע לומר זאת בדרך כזו, ולא לפרוך את הלימוד מקל וחומר בברייתא עצמה?!
ב. הראשונים שואלים מהמשך הגמרא. בהמשך מובא חלקה השני של הברייתא, ובו נדחה הלימוד מאמה העבריה לאשה בכך ש"אמה העבריה אין קניינה לשום אישות". לכאורה, היה ניתן לשאול זאת גם בחלקה הראשון של הברייתא. איך ניתן ללמוד קניין כסף מאמה העבריה, הרי אין קניינה לשום אישות?!
הריטב"א מתייחס לשאלה זו:

והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף. וק"ל מה לאמה העבריה שכן אין קניינה לשם אישות ולא שייכא בה ביאה ולאו משום קולא דביאה הוא. ואיכא למימר דתנא סמיך אהא דאפילו כי מיפרך מדין קל וחומר ילפינן במה מצינו באמה העבריה שכסף קונה בה אף זו נמי נקנית בכסף, ומשום הכי לא קפיד ואייתי לה בתורת קל וחומר, ואנן מהדרינן דאפילו במה מצינו לא אתי, דאדמדמית לה לאמה נדמיה ליבמה שאין כסף קונה בה...

הריטב"א מתרץ, שהגמרא לא דחתה בכך את הלימוד מקל וחומר, שכן אף אם ידחה לימוד זה ניתן ללמוד לימוד דומה במידה אחרת, "מה מצינו", ולכן אין צורך להקשות, אלא הקשו בגמרא שאלה אחרת.
תירוצו של הריטב"א קשה. הרי קל וחומר הוא לימוד המתבסס על סברא, ואם ניתן לדחות קל וחומר מסברא, כיצד ניתן ללמוד דין זה ב"מה מצינו", שאף הוא לימוד המסתמך על סברא, המדמה דברים אלה זה לזה1.

ננסה לענות על שאלתו של הריטב"א בדרך שונה.
נראה, שבסוגיא זו אנו עומדים על העניין, שהמידה בה נלמד הדין - מלמדת על אופיו ומהותו של הדין.
הברייתא לא טורחת לדחות את הלימוד מקל וחומר כדי לומר שקנין כסף לא שייך כלל למידת קל וחומר. יש אפשרות , כביכול, ללמוד בקל וחומר, ובכל זאת הברייתא לומדת מגזרה שוה, משום שהבעיה בקל וחומר איננה בפירכא זו או אחרת, אלא בכך שעצם הדין של קנין כסף אינו שייך למידה זו. לאחר מכן הגמרא "מסדרת" את העניין עם הכללים, ומוצאת פירכא, אך לא זו עיקר הדחיה. העיקר הוא שלימוד זה כלל לא שייך.
מדוע?
קל וחומר הוא מידה שאדם דן מעצמו. זו מידה המתייחסת לצד החיצוני של הדינים - האם זה קל וחמור, ודבר זה נמדד על פי האדם, האם זה קל לו או חמור לו. אם יכול לקנות אשה בקנין זה - זה מוגדר כקל, אם לא, זה מוגדר כחמור. שני הדינים עומדים על אותו סולם מצד הקלות והחומרה שלהם ביחס לאדם.
כלפי זה באה הברייתא לומר, שקנין כסף לא שייך כלל לקל וחומר, אלא לגזרה שוה.
בהוה אמינא למדים אשה מאמה בקל וחומר. משמעות הדבר היא ששתיהן - האשה והאמה - עומדות על אותו סולם של הדברים הנקנים, וכיון שמצאנו שאמה נקנית בכסף, גם אשה ראוי שתיקנה בכסף.
סגנון הברייתא מלמד, שלא שייך ללמוד אשה מאמה בקל וחומר, כיון שאינן כלל על אותו סולם, ואינן באותו סוג של הדברים הנקנים.
הלימוד בגזרה שוה שייך בדברים שאינם דומים בצידם החיצוני, ואינם עומדים על אותו סולם, ומכל מקום יש עומק פנימי משותף להם, המופיע במילה המשותפת לשני הדינים.
קנין כסף באשה נלמד משדה. על דברי הגמרא (שבת ל"א ע"א): "'חוסן' זה סדר נשים", אומר רש"י: "חוסן - לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין". חוסן הוא מן הארמית, אחסנא, שזהו תרגום "נחלה" (ראה למשל אונקלוס לבמדבר י"ח, כ"ג). האשה והנחלה הם הקשר של האדם אל הנצח. "דור בא ודור הולך, והארץ לעולם עומדת", האנשים מתחלפים, אך הנחלה נשארת, ובניו של אדם היושבים על נחלתו ממשיכים את חייו אל הנצח. זהו הקשר בין שדה לאשה, הבא לידי ביטוי בכך ששניהם נקנים בקנין כסף.
מדוע בעניין זה מתבטא הדבר? נראה שהדבר קשור לדברי הגמרא (חגיגה י"א ע"ב): "גזל ועריות נפשו מחמדתן". הרב מבאר פסקא זו (אורות הקודש ח"ג עמ' רצ"ח):

יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות. שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם.

חמדת הממון נובעת מן העובדה שאף הוא מקשר את האדם אל הנצח, על ידי הורשתו לבניו2. על כן קנין אשה וקרקע, שאף הם מקשרים את האדם אל שרשרת הדורות, משותפים זה לזה בקנין כסף.

כעת ננסה לבאר את היחס בין לימוד קנין כסף ללימוד קנין ביאה, כפי שעולה משאלתו של הריטב"א.
בספר הליכות עולם (כללי הגמרא) מובא (תחילת שער רביעי):

דיני קל וחומר. מדה כתובה בתורה שדורשין קל וחומר ולומדין חמור מקל להחמיר... הקל וחומר [פעמים] נעשה מסברא כלומר מחשיבות סברא בעלמא ולא מכח הכתוב, כגון הנהו דאבות נזיקין ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כל שכן וכן כל כי האי גוונא, ופעמים נעשה מדין כלומר מדין התורה וממעלות שנתן הכתוב בדבר בין להקל ובין להחמיר, כגון הנהו דפרק קמא דקידושין גבי כסף שטר וביאה מה אמה עבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף וכן כל האי גוונא.

יש קל וחומר של סברא, שהחומרא והקולא הם דברים העולים מסברא, ולא מדיני הכתוב, ויש, שהחומרא והקולא הם על פי מעלות שנתן הכתוב בדינים השונים, אף שמסברא אין בזה חומרא יותר מבאחר.
כיצד יש להבין את הקל וחומר המובא בגמרא: "והלא דין הוא, ומה יבמה שאין נקנית בכסף - נקנית בביאה, זו שנקנית בכסף - אינו דין שנקנית בביאה". האם זהו קל וחומר המבוסס על סברא או על דין?
נראה, שזהו קל וחומר של סברא. לאחר הקנין, אשה ויבמה הן באותה דרגה, שתיהן הופכות לאשת איש. אם כן, ניתן להבין שאם היבמה, שאינה זקוקה לקנין כסף, נקנית בביאה, הרי שביאה היא קנין שפועל יותר, וקונה שלבים "מתקדמים" יותר בקשר בין האיש והאשה, ואם כן, מובן שיקנה גם אשה בעלמא, שכן "בכלל מאתיים מנה" - מה שפועל פעולה חזקה, ודאי שיכול לפעול פעולה חלשה ממנה. מיבמה אנו לומדים שביאה היא קנין "חזק" הכולל את קנין כסף בתוכו, ועל כן אשה שנקנית בכסף - ודאי שנקנית בביאה.
על פי הבנה זו מובנת הדחיה: "מה לאמה העבריה שכן אין קניינה לשום אישות", שכן הגמרא עוסקת בסברא - איזה קנין "מתקדם" יותר מבחינת הקשר בין שאיש לאשה, ואמה כלל לא קשורה לכך. אמה שייכת לקל וחומר של "דינים" - מעלות שנתן הכתוב בעניינים השונים, אך לא קשורה כלל לכאן, כשהגמרא עוסקת בסברא. לעיל, בקנין כסף, היה זה לימוד של "דין", מעלות שונות שנתן הכתוב בדרכי הקנין השונות, ולכן לא היה ניתן לפרוך: "מה לאמה העבריה שכן אין קניינה לשום אישות", שכן אף שאין היא נקנית לשום אישות - נתן בה הכתוב מעלה, שנקנית בכסף, ויש להתחשב בכך.
כפי שביארנו לעיל, אף בחלק זה של הברייתא לא פורך התנא את הלימוד מקל וחומר, אלא "מתעלם" מכך ולומד מן הכתוב: "תלמוד לומר 'ובעלה'", ומשמעות הדבר שלימוד זה כלל לא שייך למידת קל וחומר.
ביאה אינה נלמדת באחת המידות שהתורה נדרשת בהן. מקורה בפשט הכתובים. אכן, הביאה מבטאת יחוד האיש והאשה, שאינו קיים במערכות אחרות של קשר וזיקה בין דברים, ועל כן לא ניתן ללומדו מדינים אחרים, והתורה מלמדתו בפירוש.




1 מידת "מה מצינו" היא, לפי רוב הדעות זהה למידת "בנין אב", שהוא לימוד המבוסס על סברא, כפי שעולה מדברי רש"י (שבת צ"ו ע"א), על הגמרא: "אשכחן הוצאה, הכנסה מנלן? סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי ומה לי עיולי? מיהו, הוצאה - אב, הכנסה - תולדה". כתב רש"י: "סברא היא - להיות הכנסה תולדת הוצאה, שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות". תולדות האבות נלמדות מסברא, וכך כל תולדותיו של בנין אב, נלמדות בסברא.
2 הקרקע היא מרכזית בענין זה, ועל כן חוזרת ביובל וכדומה, אך הקישור לעניין הממון בכללו נובע אף הוא מן הקשר אל הנצח המופיע בו.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.