כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

ראש השנה (ט"ז ע"ב) - לימוד מקל וחומר


ראש השנה ט"ז (ע"ב):

ואמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן מוזהרין בני ישראל אין מוזהרין והלא דברים קל וחומר ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרין ישראלים אינן מוזהרין טומאה קלה לא כל שכן.

וכתב רבינו חננאל:

כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כ"א, א') מלמד שהכהנים הוזהרו שלא להטמאות, ולא ישראל, ואפילו הכהנים לא הוזהרו אלא בטומאת מת שהיא חמורה אבל בטומאה קלה לא הוזהרו, שאילו הוזהרו בטומאה קלה (לא) היה למקרא לפרש להם אזהרה בטומאה קלה וכל שכן בטומאה חמורה. אלא ודאי מדכתיב אזהרתם בטומאת מת שהיא חמורה, בטומאה קלה לא הוזהרו. ואם הכהנים לא הוזהרו בטומאה קלה, קל וחומר ישראל. ומה ת"ל "ובנבלתם אל תגעו" אלא שמע מינה שכל ישראל הוזהרו ליטהר אפילו מטומאה קלה ברגל.
מכאן אמרו חכמים שחייבים ישראל לטהר עצים ברגל בבואה ליראות לפני ה'.

יש לשים לבנו שמלבד הביטוי "קל וחומר" השתמשו חכמים בביטוי "טומאה חמורה" ו"טומאה קלה" ובודאי יש קשר בין הדברים.
יש להבין את היחס שבין קדושת ישראל שנאמר להם "קדושים תהיו כי קדוש אני אלוקיכם" (ויקרא י"ט) לבין קדושת הכהנים שנאמר להם "קדושים יהיו לאלהיהם" (ויקרא כ"א).
אף שקדושת ישראל גבוהה ועליונה ביותר, מכל מקום בגלוי, הכהנים הם המביאים לידי ביטוי את קדושת ישראל. ישראל הם בחינת קדושה שבכח, והכהנים הם קדושה שבפועל1.
קדושת הכהונה שייכת אל הימין והכהן הוא איש החסד2. על כן הם בחינת "קל" שהוא בחסד והוזהרו מטומאת מת שהוא בחינת "חמור" שכן טומאתו טומאה חמורה, שהיא בחינת דין, שהיא הפוכה ממידתם.
ישראל שמצד קדושתם הגלויה הם בתפארת – תפארת ישראל – שייכים הם גם לדין שהוא בחי' "חמור" ועל כן לא הוזהרו אפילו מטומאה חמורה שאינה הפוכה ממדרגתם.
כשאנו מוצאים שכהנים לא הוזהרו מטומאה קלה, שכן אינה הפוכה לגמרי ממדרגתם שהיא בחי' "קל", אומרים אנו קל וחומר שישראל שיש להם שייכות אל בחי' "חמור" ולטומאה חמורה, שלא הוזהרו בטומאה קלה.
ואעפ"כ נאמר לכל ישראל "בנבלתם אל תגעו". מכאן אנו למדים שיש מציאות גם לישראל שהם מתעלים לבחינה של קודש וימין עליון, שאף טומאה קלה סותרת את קירבת ה' הראויה להם ומכאן אמרו חכמים חייב כל אדם לטהר עצמו ברגל. במועדים כל ישראל הם בחינת ממלכת כהנים וגוי קדוש ואף טומאה קלה לא ראויה להם.
בביאור עומק הענין לענ"ד י"ל על פי מה שכתב הרב באורות הקודש (ח"ב עמ' ש"פ):

המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. מתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות.
מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, 'על כל נפשות מת לא יבא', 'לנפש לא יטמא בעמיו'.

הכהנים הם במדרגת הקדש שהוא ספירת החכמה. ספירה זו היא מקור החיים (חיים בגימ' חכם, החיים בגימטריא חכמה).
הם הם מקור החיים ולכן המות הוא מנוגד למהותם. הם בקדש, רואים רק תעצומות חיים. על כן טומאת מת אינה שייכת אליהם.
טומאת מת היא חמורה. ככל דבר שככל שהוא עליון יותר, כך בהילקח ממנו עליונותו, יורד הוא לתחתית המדרגות כך טומאת מת, שבהילקח החיות מהאדם, טומאתו חמורה מה שאין כן בנבלה, שאין חיי הבהמה עליונים במהות, ועל כן גם בהילקח מהם החיים, הם טומאה קלה ואינה הפוכה ממהות מקור החיים שבקדושת הכהונה.






1 עי' טללי חיים ויקרא עמ' תע"ו - תע"ז.
2 ע' זהר תזריע מ"ח: - מ"ט. ובפירוש הסולם אות קכ"ג "בא וראה כי הלווים באים מצד הזה של הדין, אינם נטהרים עד שנעברים מהם השערות. שכתוב וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם וגו'. וכדי שיתבשמו יותר, צריך הכהן, הבא מצד חסד עליון להניף אותם, שכתוב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', כמו שהוא אצל איש זה שלמעלה, וכאשר הוא רוצה להתבשם יותר, מתגלה בו חסד עליון, ומתבסם וכן מבשם הוא למטה".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.