כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

תענית י"א (ע"א) - לימוד מקל וחומר


תענית דף י"א (ע"א):

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא סבר כי האי תנא דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר נקרא קדוש שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.

יש מחלוקת אם נזיר נקרא חוטא או שנקרא קדוש. ומשניהם אנו לומדים בק"ו על מי שמונע עצמו מכמה וכמה דברים של עוה"ז.
למ"ד שנקרא חוטא, אם כן החמירה התורה עליו, שדי בזה שמזיר עצמו מן היין בלבד וכבר נקרא חוטא. זו הנהגת החומר והדין. וילפינן בקל וחומר על מי שמזיר עצמו מכמה וכמה דברים שחמור הוא מן הנזיר ועל אחת כמה וכמה שמידת הדין עליו.
ולמ"ד שנקרא קדוש אם כן הקלה התורה עליו, שדי בזה שהזיר עצמו מן היין בלבד להיקרא קדוש. זו הנהגת הרחמים הקלה. וילפינן בקל וחומר על מי שמזיר עצמו מכמה וכמה דברים שנקרא קדוש.
פשוט הוא שהחוטא הוא בהנהגת הדין והקדוש הוא בהנהגת הרחמים. המחלוקת בהתייחסות לנזיר היא באיזה הנהגה עוסקת הפרשה. מכל מקום מבינים חכמים שהנהגת הקצה של נזיר מלמדת אותנו על יחסנו עם העולם החומר. הנהגת נזיר נידונת בקל וחומר כיון שהנהגתו אינה הנהגת אמצע אלא הנהגת קצה - או קל או חומר - וראויה פרשה זו לידון בקל וחומר.
משמעות הדבר היא שהנזיר אינו, בניין אב, מודל, ללכת בדרכיו, כי אם מקרה קיצוני המלמדנו התייחסות לעולם החומרי, דווקא שלא בדרכו של הנזיר.
בתשובות ר"י מיגאש (קפ"ו1) מבואר הטעם שהנזיר נקרא חוטא והוא משום שאסור לאדם לצער עצמו, וגופו אינו שלו לעניין זה. יש בהלכה זו צמצום בעלותו של האדם על גופו שכן אין בעלותו מתפשטת על גופו אלא רק כל ממונו בלבד. זו בחי' של דין וצמצום.
לפי"ז יש לומר שלמ"ד נקרא קדוש בעלותו של אדם מתפשטת גם על גופו.
גם התפשטות וצמצום הרי הוא מהנהגת קל וחומר רחמים ודין.






1 ראובן רצה לעלות לארץ ישראל, ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לארץ ישראל, חוץ משבתות וימים טובים. יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר ואם יש לו בו היתר אם לאו.
תשובה: מי שנדר זה עבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו, והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון, וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזו נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין, ואם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד, כל שכן שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.