כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

מועד קטן ז' (ע"א) - לימוד מקל וחומר


מועד קטן ז' (ע"ב):

והתניא וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהא אסור בתשמיש המטה ואין אהלו אלא אשתו שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם רבי יהודה אומר שבעת ימים יספרו לו ימי ספירו ולא ימי חלוטו רבי יוסי ברבי יהודה אומר שבעה ימי ספירו קל וחומר לימי חלוטו ואמר רבי חייא דנתי לפני רבי לימדתנו רבינו, יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו אמר לו אף אני כך אמרתי במאי קמיפלגי רבי יוסי ברבי יהודה סבר גלי רחמנא בימי ספירו וכל שכן בימי חלוטו ומר סבר מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי.

ובתוד"ה מאי דלא גלי לא גלי, הקשו הלא ק"ו הוא ותירצו כמה תירוצים ועי' בשפת אמת:

בתוס' ד"ה מאי דלא גלי כו' הקשו הא ק"ו היא, וי"ל דאפשר דדוקא בימי ספירו שהם ז' ימים החמירה תורה ולא לימי חלוטו שאין לו קצבה, וי"ל בזה דיו לבא מן הנידון להיות כמוהו רק ז' ימים, וז' ימים א"א שיהי' בימי חלוטו כיון שא"א לידע מתי יטהר ואיזה ז' ימים תבחר, ואף דהוי מופרך ק"ו מ"מ י"ל דס"ל דאמרינן דיו כרבנן דפליגי עלי' דר"ט בב"ק.

נראה לומר שהמחלוקת היא אם דין איסור בתשמיש המיטה הוא טומאה או איסור. עי אתוון דאורייתא שדן בזה בדין נידה וע' עוד במאמרו של הרב זוין בספרו לאור ההלכה "הכוזרי לאור ההלכה" שהביא דברי אתוון דאורייתא ודן בהם1.
נראה פשוט שאם זה דין טומאה הרי זה ק"ו ברור שאם אחר טהרתו בימי ספירו שסופר שבעת ימים לטהרתו הגמורה, אם אז אסור בתשמיש המיטה ק"ו לימי חילוטו.
אבל אם זה בגדר איסור, הרי זה איסור מיוחד לספירת שבעת ימים. יש להטעים הדבר שקודם שחוזר לחיים רגילים ראוי שיבדיל בין ימי חילוטו שהיה טמא, לבין ימי טהרתו שחוזר להיות ככל האדם, וראוי להבדיל בין תשמיש של מצורע שאשתו הולכת אחריו לטומאה לבין תשמיש בטהרתו. אפשר שיש כאן צורך לחבבו עליה שיהא התשמיש לא כשל מצורע אלא בחביבות מיוחדת ודומה לחיבוב אשה לבעלה ביום טהרתה מנידתה כיום חופתה. אלא שכאן היא כטמא החוזר לחיים משותפים רגילים וצריך חיבה מיוחדת ועל כן סופר שבעת ימים. וזה דין איסור ולא טומאה ועל כן אין כאן ק"ו.
ולמ"ד שיש ק"ו זה דין טומאה ואז בודאי שאם בטומאה קלה אסור בתשמיש ק"ו לטומאה חמורה והרי זה קל וחומר כפשוטו.






1 שם עמ' רפ"ח: "ומהקדושה אל הטומאה. משבת לנידה. יסוד אחד של הכוזרי באיסור נדה היכה גלים בספרות ההלכה. לא האריך אמנם הכוזרי ביסודו זה כדרך שהאריך בקביעת השבת. אבל לא הבליעו בדרך אגב, ואף הוא לא "מכללא איתמר", אלא בדברים חותכים ומפורשים. וכך הוא אומר (הכוזרי): "ומה שאצלנו היום מאיסור שכיבת הנדה והיולדת אינו מפני הטומאה, אבל הוא מצוה גרידא מאת הבורא, וכן מה שאצלנו בהרחקת האכילה עמה ולהישמר מקורבתה אין זה כי אם מניעות וסייגות שלא יתגלגל הענין לשכב עימה, אבל חובות הטומאה בטלו ממנו..." לכאורה: גדר וטעם, שאינו פועל כלום על ההלכה. ואינו כן. יש ויש הבדלים בדין בין איסור לטומאה, ומבחינת ההלכה חשוב לדעת אם נדה הוא גדר איסור או מושג של טומאה. והכוזרי קובע: איסור ולא טומאה.
ויש בדבר להקל ולהחמיר. ספק טומאה ברשות הרבים טהור – מה דינו בנדה לבעלה? ספק טומאה, ואפילו ספיק ספיקא, ברשות היחיד טמא – מה דינו של הספק ספיקא ברשות היחיד בנדה לבעלה? ושאר פרטי הספיקות של טומאה: יש בו דעת לשאול וכיוצא – האם יש להם מקום בנדה? לפי הכוזרי, כל אלה הדינים, הקלים והחמורים כאחד, אין להם מקום כלל בנדה. אולם התוספות בסוטה הקשו: למה אמרו בשלש נשים ישנות במיטה ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, והרי כל שיש שלש נשים נקרא רשות הרבים וספקו טהור? האריכו שם בישוב הקושיא. על כל פנים: סימן, שסברת התוספות כאן היא, שנדה היא גדר טומאה. כיוצא בו הקשו בתוספות ריש נדה על הדין של "כל הנשים דיין שעתן", והרי ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא? האריכו לחלק בפרטים של ספק בנדה לספק בסוטה, אבל היסוד הוא, שבעצם יש כאן טומאה, וראה בשו"ת "זכרון יוסף" שהאריך לבאר שבנדה אין מתירים כשיש רוב להיתר, משום שהוא ספק טומאה ברשות היחיד שאין מועיל בו רוב.
אבל לעומת זה מבואר כדברי הכוזרי בתוספות בבא קמא. ולא עוד אלא שעם דברי הכוזרי יתבארו היטב דברי התוספות, שהמפרשים נתקשו בהם. בדין של "אין מקצת שליא בלא ולד" הקשו התוספות "היכי דמי אי ברשות הרבים אפילו בחד ספיקא מטהרים ואי ברשות היחיד אפילו בספק ספיקא נמי טמא? תירוצם הוא: "ויש לומר דבשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה". הרי דבריהם ברור מללו: לאוסרה לבעלה אינו ענין של טומאה כלל. המהר"ם שיף הקשה: הרי כל ספק טומאה למדים מסוטה וסוטה הלא אסורה לבעלה, ולמה אמרו התוספות שלבעלה אין זה טומאה? תירץ את קושייתו ה"שב שמעתתא": בסוטה כתוב בתורה האיסור בלשון ונטמאה ("ונטמאה ונטמאה אחד לבעלה ואחד לבועל"), מה שאין כן בנדה. וקדמו לה"שב שמעתתא" בחילוק זה הנודע ביהודה.
אמנם הרבי מסוכאטשוב ז"ל בעל "אבני נזר", הובאו דבריו בספר "נפש יהונתן" להר"י מנאשעלסק, פרשת חוקת, ששמע מפיו, אמר להסביר יפה דברי התוספות על פי הכוזרי. קודם שקבע הכוזרי, שנדה לבעלה הוא איסור ולא טומאה, אמר שם בראש הסימן, כדברים האלה: "אמר החבר הטומאה והקדושה שני ענינים זה כנגד זה לא ימצא האחד אלא בהמצא השני ובמקום שאין קדושה אין טומאה" מעתה מוסבר היטב החילוק שבין סוטה לבעלה לנדה לבעלה. סוטה הלא האיסור הוא רק לבעלה בלבד, מפני שהיא מקודשת לו, וקידושי אשה הם בגדר של הקדש, וכיון שאיסור סוטה נמשך מכח קדושה נגדר הוא בטומאה, וספיקו הוא ספק טומאה ולא ספק איסור. מה שאין כן נדה, שאין לה שייכות לקידושין כלל, שגם בפנוייה איסורה בחיוב כרת, לכן אין כאן גדר טומאה אלא סתם ביאת איסור, וכמו שאמרו בחולין לענין טבילה: "בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה". הסבר נאה ויאה.
דברי הכוזרי הובאו בס' "אתוון דאורייתא" כלל כ"א, ואחרי שפלפל בדבר ממקומות שונים בגמרא הביא ראיה להכוזרי מהגר"א ז"ל ב"אדרת אליהו", על הפסוק "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין", שכתב "שהתורה נחלקת לשישה חלקים טהור וטמא אסור ומותר חייב וזכאי, בין דם לדם הוא אסור ומותר כדי לטהר אשה לבעלה, בין דין לדין הוא חייב וזכאי, בין נגע לנגע הוא טמא וטהור" הרי שדם נידות וזיבה, האוסר אשה לבעלה, הוא בסוג של איסור ולא בסוג של טומאה כנגעים".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.