כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

בבא מציעא י"א (ע"ב) - לימוד מקל וחומר


בבא מציעא י"א (ע"ב):

רב פפא אמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ומנא תימרא דתנן ראה אותן רצין אחר המציאה כו' ואמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען ובעי רבי ירמיה במתנה היאך קבלה מיניה רבי אבא בר כהנא אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען מאי טעמא לאו משום דדעת אחרת מקנה אותן שאני אמר ליה רב שימי לרב פפא הרי גט דדעת אחרת מקנה אותה ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה שאני גט דאיתיה בעל כרחה מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי ולאו קל וחומר הוא ומה גט דאיתיה בעל כרחה אי עומדת בצד ביתה ובצד חצרה אין אי לא לא מתנה דמדעתיה לא כל שכן.

רב ששת בריה דרב אידי יליף מקל וחומר מגט אשה לקנין מתנה, שבקנין חצר צריך לעמוד בצד חצרו.
מה גט שפועל גם בעל כרחה, ואין צרך דעתה, ואעפ"כ צריכה לעמוד בצד חצרה, קנין מתנה שאינו נקנה בעל כרחו אלא צריך את רצונו, קל וחומר שצריך לעמוד בצד חצרו.
נראה פשוט שגט הוא בחינה של מידת הדין, הן מצד הענין שמפריד בין איש לאשתו, והן מצד שפועל בעל כרחה, וכל הכרח הוא דין (עי' במבוא). מצאנו בגט שאע"פ שהוא דין והכרח, מכל מקום צריכה לעמוד בצד חצרה, והדין אינו פועל לגרשה בקנין חצר בניגוד לדעתה, קל וחומר למתנה שבמהות היא מידת החסד והרחמים, הן מצד הנתינה והן מצד הצורך ברצון המקבל, שצריך את דעתו בקנין חצר וצריך שיעמוד בצד חצרו בקנין.
נראה שבהבנה זו מיושבות שאלות הראשונים והקדמונים כפי שמובא בשטמ"ק:

מתנה דמדעתיה לא כל שכן. הקשה ר"מ לימא חצר המשתמרת תוכיח דגבי גט אם אינה עומדת בצדה לא מגרשא וגבי מציאה ומתנה דכולי עלמא קניא. ויש לומר מה שיש חילוק בין מציאה ומתנה לגט בחצר המשתמרת דגבי גט בעינן עומדת בצד חצרה לאו היינו טעמא משום דלא דמיא לידה דשפיר דמיא לידה ואתיא מדעין הפרט דידה אלא סלקא דעתך דכל מה דלא ידעה במאי דיהיב לה לא מיקרי כריתות דבר הכורת בינו לבינה וכיון דשפיר דמי לידה דמציאה ומתנה קניא אבל חצר שאינה משתמרת דאמרת גבי גט אף על פי שעומדת בצדה לא מיגרשה והא לא מצית למימר משום דלא ידעה ביה ומשום כריתות אלא על כרחך משום דלא חשיב ידה ולהכי פריך השתא ומה גט דאפילו בעל כרחה איתיה לא חשיב חצר שאינה משתמרת כידה אף על גב דקאי גביה מתנה לא כל שכן ולא ידענא מנא ליה למר דחצר שאינה משתמרת לא מיגרשה ביה כשעומדת בצדה. עד כאן:
נראה לי דאיכא למיפרך מה לחצר המשתמרת שכן קונה במציאה אף בשאינו עומד בצדה תאמר בחצר שאינה משתמרת שאינה קונה במציאה כשאינו עומד בצדה. הרא"ש ז"ל:
ולדידי עיקר קושיין ליתא דלאו קל וחומר גמור מקראי הוא דנימא כך וכך יוכיח אלא כעין קל וחומר מסברא בעלמא. וכן הבנתי מדברי רש"י ז"ל שכתב יש לדון דכל שכן לקנין אחר משמע שהקל וחומר עשה אותו כל שכן. מ"ה נר"ו. עד כאן נמצא מפלפול מורנו הרב כמה"ר דוד אבן אבי זמרה נר"ו:
וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וזה לשונו, ולאו קל וחומר הוא. פירש רש"י ז"ל מן הטעם הזה יש לדון דכל שכן לקנין אחר. אמר זה לפי שזו הקושיא אינו בדרך קל וחומר לפי שבכאן לא יש גזירה חמורה לשנאמר ומה בזה הקל נתנו גזירה חמורה בזה החמור לא כל שכן שזו הגזירה שצריך שיעמוד בצד חצרו אם תפול בנושא גט תהיה זו הגזירה קולא וכשתפול בנושא מתנה תהיה זו הגזירה חומרא. לזה אמר רש"י ז"ל שהקושיא בכאן אינה דרך קל וחומר אלא לימודה מכל שכן. עוד יש לעיין בזו הקושיא שנראה פירוש הקל וחומר ומה בנושא דגט שהסברא נותן דלא צריך שיהיה עומד בצדה אפילו דאין משתמרת עם כל זה אנו גוזרים שצריך לעמוד בצד חצרה מתנה שהסברא נותן שצריך לעמוד בצד חצרה לא כל שכן שצריך לגזור הדין שצריך לעמוד. וזה הקל וחומר הקדמותיו כוזבות שהרי לכולי עלמא יש להודות שבענין מתנה אין צריך לעמוד בצד חצרו כשיהיה חצר המשתמרת שכך הסכימו למעלה בענין מציאה והוא הדין מכל שכן בענין מתנה כיון דדעת אחרת מקנה אם כן הקל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך חצר המשתמרת יוכיח. לזה תירץ הרמב"ן ז"ל אחד משני תירוצין אחד שיאמר רב ששת שאין הכי נמי שהסכימו למעלה שבחצר המשתמרת אין צריך לעמוד בצד חצרו אבל זה הדין יהיה דוקא במציאה שהוא הפקר אבל במתנה אין הדין כך אלא שהוא שוה לגט וצריך קנייה חמורה לקנות. שני שאף על פי שבכאן יקשה אין לחוש אחר שבמסקנא כל הקושיות מתורצות. ואחרים תירצו שזו הפירכא תהיה אמתית אם הנושא אשר עליו בנוי הקל וחומר לא יהיה אלא חצר שאינה משתמרת יש פירכא לומר חצר המשתמרת יוכיח. אבל זה אינו אמת שיש לדעת שבנושא דגט צריך שני תנאים חצר המשתמרת ושתהיה עומדת בצד חצרה אם כן חצר שאינה משתמרת בענין גט אין בו תקומה כלל ואין ראוי להזכירו בענין קניית הגט. עד כאן:

נראה שמציאה כלל אינה פירכא שכן אינה נבחנת כדין או רחמים משא"כ גט ומתנה שכצורה מובהקת נבחנים גט כדין ומתנה כחסד ורחמים.
על כן נראה שהוא קל וחומר גמור ואין הבדל כלל בין כל שכן לבין קל וחומר כדמוכח ברש"י סנהדרין מ' ע"ב:

ואתו נחנקין - שיהו עדיהן נדרשין ונחקרין בקל וחומר מנסקלין ומנהרגין מעבודה זרה שהיא בסקילה, ומעדים זוממין שהן בסייף, דבעינן דרישה וחקירה, ובלאו הכי לא מיקטיל, חנק הקל מכולן לא כל שכן ואתו נשרפין בקל וחומר מנסקלין דסקילה חמורה משריפה, אבל מנהרגין ליכא למידרש קל וחומר לנשרפין, דמה לנהרגין שכן מיתתן קלה.







-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.