כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

בבא קמא כ"ד (ע"ב) - כ"ה (ע"א)


בבא קמא כ"ד (ע"ב) - כ"ה (ע"א):

משנה שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח נגף נשך רבץ בעט ברשות הרבים משלם חצי נזק ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק אמר להם רבי טרפון ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק אמר להם אף אני לא אדון קרן מקרן אני אדון קרן מרגל ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים החמיר בקרן מקום שהחמיר על השן ועל הרגל ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק: גמרא ור"ט לית ליה דיו והא דיו דאורייתא הוא דתניא מדין ק"ו כיצד ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה ארבעה עשר יום אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון כי לית ליה דיו היכא דמפריך ק"ו היכא דלא מפריך ק"ו אית ליה דיו התם שבעה דשכינה לא כתיבי אתא ק"ו אייתי ארבסר אתא דיו אפיק שבעה ואוקי שבעה אבל הכא חצי נזק כתיב ואתא ק"ו ואייתי חצי נזק אחרינא ונעשה נזק שלם אי דרשת דיו אפריך ליה ק"ו ורבנן שבעה דשכינה כתיבי תסגר שבעת ימים ור"ט ההוא תסגר דדרשינן דיו הוא ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים ור"ט ההוא דאפי' בעלמא דרשינן דיו ולא תאמר הכא משום כבודו של משה אבל בעלמא לא קא משמע לן.

יש להבין מחלוקת חכמים ורבי טרפון אם ילפינן קל וחומר או לא.
עוד יש להבין ענין שאם מפריך ק"ו לא אמרינן דיו. לכאורה אינו מובן מה לי אם מפריך קל וחומר וכי יש ענין ללמוד קל וחומר? והלא אינו מסור ממשה מסיני ללמוד קל וחומר, ואם מפריך, מפריך, ומה קושי יש בזה. הרי דיו הוא מדאורייתא שנאמר דיו, וממילא אין משמעות לקל וחומר ומה לי בכך.
שתי הבנות נאמרו במידת קל וחומר מפי חכמי האמת.
האחת נאמרה על ידי האר"י והשניה ע"י תלמיד תלמידו הלא הוא הרמ"ע מפאנו.
האר"י שראה במידות שהתורה נדרשת בהן, הנהגות על ידן מנהיג הקב"ה את עולמו, ביאר שקל וחומר הוא הנהגת הרחמים שהיא הקל והנהגת הדין שהיא החמור והנהגה זו היא כשחלק מן העולם מונהג ברחמים וחלק בדין גמור1.
הרמ"ע מפאנו (שבסוף דבריו מביא גם את דברי האר"י) במאמר המידות אשר לו מבאר מדת קל וחומר שמקורה הרוחני הוא כתר עליון בהתייחסו לעלת העלות, שאם בכתר עליון נאסרה ההסתכלות וההתבוננות, קל וחומר לעלת העלות, שנאסרה בו ההתבוננות2.
ומוסיף הרמ"ע ואומר:

... אבל בפשיטותו לבדו המרומם על כל ברכה ותהלה איננו בא מן הדין כי הוא מחוייב המציאות מבלעדי התיחס לזולתו כלל ועליה אתמר ואין אלקים עמדי.

מצד האמת עילת העילות, שהיא א"ס ב"ה, אינו בא מן הדין, חלילה. אין מציאותו נובעת ממציאות כתר עליון שעולה למעלה ממנו. עילת העילות מחוייבת המציאות היא מצד עצמה ולא מצד כתר עליון.
משל למה הדבר דומה ליחס שבין שורת המספרים לאין סוף. היה מקום לומר שהאינסוף הוא עולה ומגיע מתוך שורת המספרים. אכן אין הדברים כך. האינסוף מחויב המציאות מצד עצמו ואדרבה שורת המספרים האינסופית נובעת היא ממנו.
כך גם עילת העילות מחוייבת המציאות מצד עצמה "ואין אלוקים עימדי", ולא באה היא מן הדין ולא רק מצד התייחסותה לכתר עליון היא באה כי אם היא מציאות בפני עצמה.
מן הדברים הללו עולה שעל פי האמת והנסתר אין באמת קל וחומר. הקל וחומר הוא רק מצידנו. רק בהבנתנו אנו מגיעים מן הכתר העליון לעילת העילות א"ס ב"ה.
הרי זה כאילו עילת העילות השווה כבודו לכתר עליון. אבל באמת מצד עצמו הרי הוא מחוייב המציאות.
על כן, כיון שמצד הנסתר אין קל וחומר באמת, שהרי אינו בא מן הדין, על כן אמרינן דיו, כדי שהנסתר יהיה שוה לגלוי.
וכך יש ללמוד בפרשת מרים הנביאה. נאמר בתורה "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים". בתורת הנסתר אביה היא הוא ספירת החכמה שהוא בחינת יש מאין, (אַיִן הוא כתר הנמצאת מעל החכמה). ו"אִמהּ" הוא ספירת הבינה שהיא בחינת יש מיש (שכן היא באה אחר החכמה) ושבעת ימים הם שבע הספירות שתחת הבינה. מצד אמת הנסתרת אין כאן קל וחומר, שכן אביה ואמה הן הבחינות העליונות, ואין מצד הנסתר כלל ענן לארבעה עשר יום שם. שבע ספירות בלבד תחת הבינה והם שבעת הימים. על כן אמרינן דיו כדי שהנסתר יהיה שוה לגלוי ולא נאמר שמצד הגלוי צריך ארבעה עשר יום ומצד הנסתר די בשבעה ימים.


לסיכום האר"י מבאר שמידת קל וחומר היא הנהגת הרחמים והדין, שהקל הוא רחמים והחומר הוא דין, והנהגה זו היא כשיש חלק שהוא במידת הדין וחלק אחר במידת הרחמים.
הרמ"ע מפאנו מבאר שמן המציאות הגלויה לנו אנו למדים על המציאות העליונה ממנה הנסתרת. אנו אין לנו רק את ההסתכלות הגלויה המוכרת לנו על כן אמרינן דיו שהמציאות הנסתרת השוותה כבודה למציאות הגלויה, אף כי באמת הנסתר הוא למעלה למעלה מן הגלוי.

נראה לומר שחכמים לומדים כמו הרמ"ע מפאנו ורבי טרפון לומד כאר"י.
לחכמים י"ל שבקרן יש טעם פנימי בחי' נסתר לחייבו חצי נזק. הטעם הפנימי הוא ששור הנוגח בכוונה להזיק הוא בעצמו מתחייב כביכול לשלם על כן התשלום הוא מגופו ועל כן הוא משלם חצי נזק שהוא חלקו של השור שהרי יש לו בעלים להם הוא שייך.
גדר זה שייך בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק.
אם נאמר קל וחומר ששן ורגל ברשות הרבים פטורים וקרן ברשות הרבים חייב חצי נזק. ברשות הניזק ששן ורגל משלמים נזק שלם, קל וחומר שקרן ישלם נזק שלם. הקל וחומר המבטא את ההסתכלות הגלויה סותר להסתכלות הפנימית הנסתרת שמצדה קרן לעולם משלם חצי נזק מגופו בין ברה"ר בין ברשות הניזק לכן אמרינן דיו להשוות הנסתר ולנגלה. וקרן משלם חצי נזק גם ברשות הניזק.
ולרבי טרפון י"ל שהנהגת שן ורגל היא הנהגת הרחמים שהרי אין באכילתם ובהליכתם שום צד רע ושלילי, שכן אינם מבחינים מצד עצמם בין רשות הניזק לרשות המזיק ואין להם כל כוונה להזיק. אבל קרן היא בבחינת מידת הדין שכן כוונתה להזיק וכח הרע יוצא אל הפועל בנגיחת השור.
על כן אמרינן קל וחומר אם שן ורגל שפטורים ברשות הרבים כיון שהם בהנהגת רחמים וטבעם ללכת ולאכול וקרן חייבת חצי נזק ברשות הרבים, שן ורגל שחייבים ברשות הניזק נזק שלם שמעמידים אותם על מידת הדין קל וחומר שקרן שהיא דין שתתחייב ברשות הניזק נזק שלם.
אם נאמר דיו הלא יוצא שהנהגת קרן שהיא דין תהיה קלה יותר מהנהגת שן ורגל ברשות הניזק, ותהיה פירכא לקל וחומר שהנהגת הדין קלה מהנהגת הרחמים. לכן לא אמרינן דיו שלא תהא הנהגת קרן קלה מהנהגת שן ורגל, שזה גופא פירכא להנהגת קל וחומר, שהנהגת הדין צריכה להיות חמורה יותר מהנהגת רחמים ולעולם קרן צריכה להיות חמורה יותר משן ורגל.
לכן לא אמרינן דיו וקרן ברשות הניזק משלם נזק שלם.






1 כך היא לשון האר"י: " מקל וחומר - דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהתפארת פעם כך ופעם כך, כי פעם תקבל מחסד וגבורה שבתפארת, וזהו מקל וחומר. כי קל רומז לרחמים, המקילים את הדין, ומרחמים על העולם. וחומר, רומז אל הדין, המחמיר לדון את העולם, הרי מדה א'. ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים, ומרחם על העולם".
2 כך היא לשון הרמ"ע מפאנו: "קל וחומר הרמז בה לכתר עליון בהתיחסו אצל עלת העלות כי הכתר קל הוא ואוכמא איהו בערך עלתו ועם כל זה נאסר ההסתכלות בו כל שכן במה שלמעלה הימנו וגדול כבודו שהושוה קונו לו לכל הדברות המושאל אליהם ולכל האמירות המשותפות אבל בפשיטותו לבדו המרומם על כל ברכה ותהלה איננו בא מן הדין כי הוא מחוייב המציאות מבלעדי התיחס לזולתו כלל ועליה אתמר ואין אלקים עמדי וגם אמנה במה שהוא קונה הכל ונטפל בהשגחתו אליהם כמה דאת אמר ורחמיו על כל מעשיו די לבא מן הדין להיות כנדון כמו שזכרנו. כיוצא בדבר אתה אומר ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים סלקא דעתך אמינא קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום תלמוד לומר תסגר שבעת ימים והטעם כי אביה על חכמה עלאה אתמר דאיהו יש מאין ובינה נמי יש מיש אמרה תורה כי נהפכו אצל מרים שניהם לירקון ובדידהו משתעי קרא הלא תכלם שבעת ימים כנגד המדות אשר תחתיהן המתפעלות על ידן אלמא אין כאן קל וחומר אלא למראה עינים לפי הפשט המוחש וכדי שיהיו טעמי תורה הנגלה והנסתר שוים בדינם יכונו יחדו על שפתינו באה ההלכה וקבעה דיו ויאות כל מלי דרבנן עיין מאמר חקור דין חלק שלישי פרק ד' ויש קל וחומר במלכות שהיא מתנהגת פעמים בחסד קל הוא על פני מים ופעמים בדין להחמיר בסייג לתורה. ואית דיימא איפכא חומר מים רבים בחסד ובהתגבר הדין הרי היא קלה בעיניו וכן דעתן של נשים קלה ובהתעטרה בחסד ורחמים יקרה היא מפנינים ואמרו רבנן אין עונשין מן הדין והטעם לפי הדרך הראשון כי למעלה אין דין כלל ושרשי הדין שם הם לאכפייא לכלהו מריהון דדינא וכן איש חסד הוא המציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף כל שכן באחד מאבריו ואין צריך לומר אם יצילהו בלי שום חסרון אבר אלא יחזיר את הרודף למוטב וזאת התעודה היא הראיה אל הנדון. ולפי הדרך השני אין עונשין מן הדין דהא קיימא לן הלכתא רבתי פותחין בזכות תחלה וכתיב כי המשפט לאלהים הוא ולא מאלהים ואם פתחו לחובה על הקל שוב אין דנין לא את הקל ולא את החמור".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.