כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

בבא בתרא קנ"ג - לימוד קל וחומר


בבא בתרא קנ"ג:

ההוא מתנתא דהוה כתב בה כד הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתב בה ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאבד נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים חולין שרוב חולין לחיים לא כל שכן.

וכן פסק הרמב"ם כאביי זו לשונו (הלכות זכיה ומתנה פ"ח, הכ"ז):

מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת ואין העדים מצויין לשאול להם אע"פ שהרי זה המצוה מת הרי המתנה בטילה שאין מיתתו ראיה שמא מחולי שנתן בו המתנה נרפא ואחר כך חלה חולי אחר ומת לפיכך הנכסים בחזקת היורשין עד שיביא ראיה שמתוך החולי הזה שנתן בו מתנה זו מת.

ועיי"ש בהגהות מימוניות שהביא מחלוקת הפוסקים בזה אם הלכה כאביי או לא.
מהחולקים על הרמב"ם הביא הגה"מ את הרשב"ם זו לשונו:

ומיהו רבא לא הדר ביה וקי"ל כוותיה דשמעתיה כרבי נתן אזלא דקי"ל כוותיה כדאמרי' בעלמא (ב"מ ד' קיז) ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא.

לפי רשב"ם יש כאן בסוגיין שאלה, ללא תשובה, ואעפ"כ נפסקה הלכה כדעה שיש עליה קושיא, וזה כר' נתן דנחית לעומקא דדינא.
תשובה לשאלת אביי מצאנו בדברי ר"י מיגאש.

דקסבר רבי נתן שאין לנו להעמיד הדבר ולהחזיק אלא כפי מה שאנו רואים עכשיו, ומי שטוען שלא היה כך קודם לכן ועכשיו הוא שנשתנה עליו להביא ראיה, והיינו סברא דרבא, ונמצאו דבריו כדברי רבי נתן, וכיון דאשכחן תנא דקאי כוותיה איסתלקא לה ההיא קושיא דאקשי עלה אביי.

נראה לפי"ז להבין מחלוקת אביי ורבא, שלאביי אנו מביטים על החולי, ורב חולי לחיים, ועל כן עושים ק"ו שספינה רב לאיבוד ואעפ"כ נותנים עליהם חומרי חיים, חולי שרובו לחיים ק"ו שחיישינן שעמד מחוליו ובטלה המתנה.
אבל לרבא אנו מביטים על האדם והוא הרי מת אם כן עליו י"ל שמת מחולי שידעינן ביה ולא ידעינן על שינוי שהיה בין החולי לבין מיתתו.
לאביי ילפינן קל וחומר. ומה ספינה המטורפת בים שרובן לאיבוד, והיא מונהגת במידת הדין, ואין כח חיים שנלחם באיבודם, אעפ"כ אמרינן שנותנין עליהם חומרי חיים, חולי שרובן לחיים כיון שיש את כוחות החיים הנלחמים במיתה והם בחינת מידת הרחמים הנותנת חיים לעולם, קל וחומר שנאמר שהוא קם מחוליו, ומת אח"כ מחולי אחר.
יש להבין מדוע רבא לא ענה לאביי תשובה לקושיתו ולקל וחומר שדרש.
נראה שרבא סובר שאי אפשר לומר שאדם זה מונהג היה על פי מידת הרחמים, וזו כוונתו במילים "הרי מת והרי קברו", ואם כן ברור שתקפה עליו מידת הדין ואין קל וחומר מספינה.
לרבא אין צורך לענות שכן התשובה כלולה במילותיו של רבא "הרי מת והרי קברו" ואין דרך הסוגיות להשתמש בביטויים של הנהגת הדין והרחמים ועל כן לא הוסיף של דבריו.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.