כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

ברכות מ"ח (ע"ב) - לימוד מקל וחומר


הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.

חלקה השלישי של מסכת ברכות, החל מפרק שישי, עוסק בברכות. ננסה לעמוד על משמעות הברכות לאור עיון בסוגיית הגמרא.

הגמרא מחפשת מקור לכך שיש לברך על המזון. בהקשר לכך אומרת הגמרא (ברכות ל"ה ע"א):

...אשכחן לאחריו, לפניו מנין, הא לא קשיא דאתיא בקל וחומר - כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן.

ברכה אחרי המזון כתובה בתורה במפורש, וברכה לפני המזון באה מקל וחומר. רש"י לא מפרש מילים אלו.
בהמשך נאמר בגמרא כך (ברכות מ"ח ע"ב):

תנו רבנן, מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר (דברים ח'): "ואכלת ושבעת וברכת", זו ברכת הזן, "את ה' אלהיך", זו ברכת הזמון, "על הארץ", זו ברכת הארץ, "הטובה", זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג'): "ההר הטוב הזה והלבנון", "אשר נתן לך", זו הטוב והמטיב. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, אמרת קל וחומר - כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. רבי אומר אינו צריך, "ואכלת ושבעת וברכת", זו ברכת הזן, אבל ברכת הזמון (תהלים ל"ד) מ"גדלו לה' אתי" נפקא.

ורש"י:

כשהוא שבע - מצוה לברך ולהודות על שבעו. כשהוא רעב - והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר.

הצל"ח מעיר, מדוע רש"י לא פירש את דברי הגמרא בדף ל"ה?

רש"י ד"ה כשהוא שבע וכו', ולהודות על שבעו. לעיל דף ל"ה ע"א ג"כ אמרו הך ק"ו ולא פירש רש"י כלום. נראה דכוונת רש"י כאן לתרץ קושית מהרש"א בחי' אגדות שהקשה כיון דהוא ק"ו נבעי לפניו שלש ברכות כמו לאחריו, ולזה כיון רש"י שעיקר הק"ו הוא על הברכה שעיקרה על האכילה והשובע, והיינו ברכת הזן. אבל ברכת הארץ וברכת ירושלים אין עיקר ההודאה על האכילה רק על הארץ שהנחילנו ועל ירושלים ומקדש שנקרא שמו עליו, לא שייך בזה ק"ו מן השבע על הרעב. וזהו כאן שיליף כל שלש ברכות מן התורה, אבל לעיל בריש כיצד מברכין לא הזכיר שם שלש ברכות לא הוצרך רש"י לזה.

ועונה - בדף ל"ה לא הזכירה הגמרא את המרכיבים של ברכת המזון. ניתן לחשוב שאותה ברכה משמשת גם לפני המזון וגם לאחר המזון, ולכן הקל וחומר מובן ואין צורך לפרש אותו. אולם בדף ל"ח מפרטת הגמרא את החלקים של ברכת המזון, הכוללים הודאה, ובהודאה לא שייך קל וחומר, ולכן צריך רש"י להסביר.

עיון ברש"י מראה כי אכן כך הם הדברים, שכן רש"י פתח, כשהוא שבע, "מצוה לברך ולהודות", וכשהוא רעב כתב רש"י "צריך לברך" ותו לא, כדי להדגיש שהקל וחומר איננו מברכת נודה לך, אלא רק מברכת הזן, שכן ביחס להודאה הקל וחומר איננו נכון.

דבריו של הצל"ח מעוררים להבנת הענין בכללותו ולעומקו.

השאלה המרכזית שיש לשאול בענין זה היא, שהקל וחומר איננו קל וחומר, הרי כשהוא שבע הוא מברך כיון שנהנה ויש לו להודות לה' על הנאתו. כשהוא רעב - על מה יברך?!1
בכיוון זה ודומה לו הלכו הראשונים. תוספות (ל"ה ע"א) כתב:

לפניו לכ"ש - לאו ק"ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי' רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם ד' כב.).

כיון שברכה לפניה אינה דאורייתא, לא יתכן שנלמדה בקל וחומר. הקל וחומר איננו "רציני".
והריטב"א (ל"ה ע"א) כתב בצורה שיש להבינה:

פירוש לאו ק"ו מעליא הוא זה, דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפ' מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא, וכיון דלא קאי לא דייק עלה.

כיון שלמסקנה לא למדים מקל וחומר אלא מסברא, הרי שלא דייקא הגמרא והביאה קל וחומר אף שהוא "פריכא". אף אם אין אנו ראויים להעיר על דברי הריטב"א, מחוייבים אנו להבין את דברי הגמרא. אם הגמרא הביאה קל וחומר זה, חובה עלינו להבינו.
חובה זו עולה מדברי הר"ח (ל"ה ע"ב):

ואסיקנא... טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לאחריהם מן התורה ולפניהם מקל וחומר...

על אף הקשיים בלימוד קל וחומר הבין הר"ח שהוא נשאר אף למסקנת הסוגיא. על כן יש לנסות ולהבין את העומק של הלימוד בקל וחומר.

נראה, שיש להבין את עניינן של ברכות הנהנין בצורה עמוקה יותר. רש"י בדבריו מעורר להתבונן בעניינה של הברכה על המזון. וכי אנו מברכים את הקב"ה? רש"י מדגיש:

כשהוא רעב - והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר.

הברכה היא הזכרת שם שמים על האוכל. אין אנו אוכלים רק כתגובה לרעב. מדוע אנו אוכלים? יש להעמיק את השאלה: מדוע ברא הקב"ה את האדם כיצור אוכל. והרי האכילה היא השעבוד הגדול ביותר של האדם. פעם בכמה שעות נדרש האדם להכניס לגופו מזון, ואם לא יעשה כך - אין הוא יכול להתקיים.
האכילה נובעת מהעובדה שהבריאה כולה היא מציאות אחת מאוחדת. על ידי אכילתו מרומם האדם את הבריאה. הברכה באה להזכיר שם שמים על האכילה. כך מרומם האדם את מזונו.
מאכלות אסורים, הרי הם במאסר, ואינם יכולים להתעלות ולהתרומם על ידי האדם.

כאשר מטרת האכילה היא "לשמה" - לרומם את הבריאה, אימתי פשוט יותר הצורך בברכה?
כך מבאר הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה י"ד, ח'):

אם מזדמן הדבר, שאוכל אדם במחשבה פסולה או נמוכה, והוא שב מיד לאחר האכילה לרומם את מחשבתו וכחותיו בתשובה מאהבה, הרי הוא מתקן את העבר, כאילו היתה תחלת האכילה בכונה טהורה. וזמן העכול, הראוי לברכת המזון, מסוגל יותר להרמה עליונה זו, הראויה לכהני ד'. אשר את לחם ד' הם אוכלים, "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".

לפני האכילה יכול האדם לכוון שתהיה אכילתו בקדושה. אם לא כיוון כך - ניתן לעשות זאת אף לאחר האכילה, כל עוד לא התעכל המזון שבמעיו. לאור זאת מובן הקל וחומר המובא בגמרא: "כשהוא שבע", וכבר סיים לאכול - "מברך", ויכול הוא עדיין לתקן את העבר ולהזכיר שם שמים על אכילתו, "כשהוא רעב", ועדיין לא אכל, "לא כל שכן" שיכול הוא להזכיר שם שמים ולאכול לשמה?!
הקל וחומר נובע מן ההבנה שהברכה איננה הודאה על ההנאה שבאכילה, אלא הזכרת שם שמים על האכילה.

כתב ב"שפת אמת" (ליקוטים, ברכות ל"ה ע"א):

כי כל דבר שבעולם על ידי התדבקותו בשורש החיים מחובר לטהור טהור, וזה על ידי האדם, שקודם כל דבר צריך שיקדים לו ידיעת חיותו יתברך שמהוה כל. ושצריך ליתן שבח והודיה על לכ פעולה והרגש ממש, כמו שאמרו ז"ל כל הנשמה, כל נשימה ונשימה תהלל כו', ועל ידי זה נדבק בשורש ואינו מתדבק בגשמיות שנתבטל לשורש. אבל בלי ברכה נאסר ונדבק לגשמיות כנ"ל, ולכך כתבו ז"ל שנהנה קודם ברכה מעל כו', כי מוציא מרשות גבוה להדיוט, אבל כשמברך אינו נכרת ונפסק משרשו אף שנהנה ממנו.

ההנאה מהמזון בלי קישורה לגבוה עלולה לכרות את קישורו של המזון אל שרשו הרוחני. הברכה מחברת את המזון אל שרשו וכך הוא נתקן באכילת האדם.

לאור דברים אלו מובנים דברי רש"י.

כשהוא שבע - מצוה לברך ולהודות על שבעו. כשהוא רעב - והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר.

בתחילה מזכיר רש"י שהברכה כוללת שתי בחינות - הודאה וברכה. בהמשך איננו מזכיר את ההודאה, שכן הקל וחומר אינו מהבחינה הזו של הברכה, אלא מהבחינה של הזכרת שם שמים.

מדוע נלמד ענין זה במידת קל וחומר?
מידה זו נוגעת לדברים שיש בהם בחינה של קל ושל חמור - של חסד ושל דין.
"כשהוא שבע", המזון נמצא אצל האדם והוא מנותק משרשו. זוהי בחינת דין. כשהוא רעב, המזון עדיין מחובר למציאות כולה ואין כאן ניתוק, וזו בחינת חסד. אם כאשר המזון מנותק מהאדם יכול הוא לתקן, כל שכן שיוכל לתקן קודם הניתוק של המזון מהמציאות ומשרשו.

שיטת הרמב"ן
לשיטת הרמב"ן, ישנה ברכה נוספת שחיובה הוא מן התורה, וזוהי ברכת התורה. כך לשונו של הרמב"ן (הוספות למצוות עשה, ט"ו):

מצוה טו שנצטוינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו. ובשלישי שלברכות (כא א) אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנ' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ורצה ללמוד ברכת המזון לפניו שיהיה מן התורה ק"ו מזה. אמרו ומה תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה טעונה לפניה מזון שטעון לאחריו אינו דין שטעון לפניו. והשיבו על זה מדרך הפירכות מה לתורה שכן חיי עולם. ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. וחפצם בזה שכיון שבעל קרי אינו מברך לפניו במזון והוא מברך לאחריה נלמוד שברכה לאחריו בלבד היא מן התורה ולפיכך אינה בטלה מפני תקנתם בטביל' בעלי קריין ושמע מינה דקל וחומר פריכא הוא. והעולה מזה שברכת התורה לפניה מצות עשה דאורייתא. ובגמרא דבני מערבא (רפ"ז) אמרו כתוב בתורה ברכה לפניה ואין כתוב בה ברכה לאחריה מה כתוב בה לפניה כי שם י"י אקרא הבו גודל לאלהינו כתוב במזון ברכה לאחריו אין כתוב בו ברכה לפניו מה כתוב בו לאחריו ואכלת ושבעת וברכת את י"י אלהיך ומנין ליתן את האמור בזה לזה וכו'. מכלל זה מתבאר שהברכה הזו מן התורה. ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה כמו שמקרא בכורים (ע' קלב) אינו נמנה אחת עם הבאתן (ע' קכה) וספור יציאת מצרים (ע' קנז) עם אכילת הפסח (ע' נו):

מקור הלימוד בגמרא (ברכות מ"ח ע"ב):

...ואין לי אלא ברכת המזון, ברכת התורה מנין, אמר רבי ישמעאל: קל וחומר - על חיי שעה מברך על חיי עולם הבא לא כל שכן. רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל: אינו צריך, הרי הוא אומר (דברים ח'): "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ולהלן הוא אומר (שמות כ"ד): "ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה וגו'".

מהי כוונת רבי חייא בר נחמני באמרו "אינו צריך"? בצורה פשוטה כוונתו: אינו צריך ללמוד מקל וחומר שכן יש לימוד בגזרה שוה. אלא שהבנה זו תמוהה היא. הרי אם יש קל וחומר, שיכול אדם ללמוד מדעתו, "אינו צריך" ללמוד בגזרה שוה, שהוא לימוד רחוק יותר.

נראה פשוט, שהשאלה בה נחלקו תלמידיו של רבי ישמעאל היא: כיצד להבין את היחס בין תורה למזון? האם אלו הם שני דברים שונים, שהדרך ללמוד מזה על זה היא בקל וחומר, או שבעומק זו הנהגה אחת, ויש שיווי בין שני הדברים, ועל כן יש ללמוד בגזרה שוה מזה על זה.
שני הלימודים הם משמו של רבי ישמעאל, ונראה שהוא אכן אמר את שניהם, שכן ישנן שתי הסתכלויות על יחס זה ושתיהן נכונות.

בהנהגת קל וחומר כתב האר"י:

מקל וחומר. דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהת"ת פעם כך ופעם כך, כי פעם תקבל מחו"ג שבת"ת, וזהו מקל. כי קל רמז לרחמים, המקילים את הדין, ומרחמים על העולם. וחומר, רומז אל הדין, המחמיר לדון את העולם, הרי מדה א'. ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים, ומרחם על העולם.

הרי שהנהגה זו היא כששני הדברים נשארים כל אחד בהנהגתו. הנהגת קל וחומר מדגישה את ההבדל בין הקל ובין החמור, בין החסד ובין הדין.

בהנהגת גזרה שוה כתב האר"י:

מגזרה שוה. לפעמים תקבל מת"ת שבת"ת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד הת"ת.

הרי שהנהגה זו מדגישה את המשותף בין שני הצדדים, בין הימין והשמאל, החסד והדין.

בנושא דידן יש שתי צורות לדון על היחס שבין תורה ומזון. האחת מדגישה את ההבדל בין מזון לתורה. מצידנו אלו שני דברים שונים. מצד המקבלים יש הבדל מהותי בין תורה למזון - התורה שייכת לחלק הרוחני שבאדם, והמזון בונה את חלקו הגשמי.
צורת הדיון מצד המקבלים שייכת למידת קל וחומר. "קל וחומר אדם דן מעצמו". צורת קבלתנו את הדברים נלמדת בקל וחומר, המדגיש את ההבדל בין תורה למזון:

על חיי שעה מברך, על חיי עולם לא כל שכן?!


הצורה השניה לדון מדגישה את המשותף למזון ולתורה. מצד הקב"ה המשפיע והנותן, מקור השפע והחיים אחד הוא.
הרמ"ק המשיל בענין זה משל (פרדס רמונים שער ד' פרק ד'):

ונמשיל עוד משל יותר נאות והמשל אל ניצוץ השמש העובר דרך החלון ודרך מעברו בדרך עשר עששיות מעשר גוונים משונים ומאיר האור אל עבר פניהם. והנה לפי האמת אור השמש לא יתפס בו גוון כלל ועם כל זה דרך העברת העששיות ישתנה בסיבת שנוי העששיות ונמצא האור מאיר אל עבר פניהם ביתה כגוון העששיות, ולפי האמת אין השנוי נקנה באור קנין עצמי אלא בערך בחינתו אל הרואים.

הדיון מצד הנותן שייך למידת גזרה שוה. "אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו". מצד הנותן יש שיווי בין תורה למזון, ועל כן למדים תורה ממזון בגזרה שוה של שורש המילה נתינה:

הרי הוא אומר (דברים ח'): "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ולהלן הוא אומר (שמות כ"ד): "ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה וגו'".


ענין נוסף שיש לבאר, הוא הצורה בה מופיעות הברכות בתורה. אף שלומדים מברכת המזון לברכת התורה, ומברכת התורה לברכת המזון, בתורה מופיעה ברכת המזון לאחריה וברכת התורה לפניה.
ענין זה מעורר שאלה. הרי כלל נקוט בידינו: "כל הברכות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן". אולם, הברכה שנתנה לנו התורה נתקנה אחר העשיה - אחר המזון, ולא לפניו. מדוע?
הרב קוק זצ"ל עונה על כך בדבריו (עולת ראי"ה ח"א עמ' שמ"ח):

והנה תקנו חכמים בכל הברכות עובר לעשיתן, ולא קודם דקודם, בדוגמת ברכת המזון, כי עיקר ענינה הוא על התועלת הבאה מהאכילה לקיום הגוף, ועל כן היא עובר לעשיתם, שהתחלת התועלת והעיכול באה אחרי הנאת האכילה, וברכה ראשונה הוקבעה על ההנאה, ומן התורה ההנאה בטלה וטפלה לגבי התועלת.

הברכה היא על התועלת הנמשכת מן האוכל, והתועלת באה מהעיכול.
לאור זאת יש להגדיר כך: הברכה שמברכים לפני עשיה, היא ברכה על עצם הדבר. הברכה שמברכים אחר העשיה, היא ברכה הבאה על התועלת היוצאת לאדם מן הדבר.
לאור זאת עולה, כי במזון, עיקר הענין הוא התועלת, ועל כן הברכה מן התורה היא אחר האכילה. בלימוד התורה, עיקר הענין הוא עצם הדבר, ועל כן הברכה מן התורה היא לפני הלימוד, וחכמים דרשו שגם תועלת יש לאדם מן הלימוד, ועל כן מברכים גם אחר הקריאה בתורה.






1 בדף כ"א ע"א דחתה הגמרא לימוד לברכת התורה לפניה בקל וחומר מברכת המזון: "מה לברכת המזון שכן נהנה".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.