כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

שבת י"ב (ע"א) - לימוד מקל וחומר


הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.

שבת י"ב ע"א:

אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה (שמות כח) והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה

דעתו של אדם כשהיא מנותקת משרשה ומן הקדושה, ומשוטטת בעולם, הרי זה נבחן כמידת הדין שהיא הנהגה המנותקת מן השורש הרוחני.
כשאדם אינו מסיח דעתו משם ה' הרי שהוא מחובר למקור השפע והחסד, וזו מידת החסד והרחמים.
ציץ יש בו אזכרה אחת של שם ה' ועליו ציוותה תורה "והיה על מצחו תמיד" שלא יסיח דעתו ממנו. שם ה' אשר על מצחו מחייב את דעתו הפנימית להיות מכוונת אליו.
כך נחשב הציץ כמונח על הכהן, והכהן עם כל איבריו ומעשיו מחוברים אל שם ה'.
הכוונה מחברת את האדם עם מעשהו1.
תפילין שיש בו אזכרות הרבה, על אחת כמה וכמה שאין להסיח הדעת מהם ועל האדם לכוון את מחשבותיו ולהיות מחובר כולו אל התפילין.
שם ה' הנקרא עליו הוא המחייב את הדעת להתכוון. מכאן בא הקל וחומר, הבנוי על רמות שונות של הצורך להיות מחוברים. אם אזכרה אחת מחייבת חיבור, כמה אזכרות על אחת כמה וכמה.
יש בק"ו זה שילוב מיוחד בין החיוב שלא להסיח דעת, שיש בו ממידת ההכרח והדין, לבין הזכות הגדולה ששם ה' שהוא ממידת הרחמים נמצא על מצחו והוא מחובר אל השרש ומקור השפע ןהחסד.
אזכרה אחת על מצחו של כהן גדול כבר מהווה חיבור אל השרש ומקור החסד והשפע ומחייבת את הכוונה ואוסרת על הסח הדעת. תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה שהן מהוות חיבור אל השרש ומחייבות כוונה ואוסרות היסח הדעת.






1 עי' אתוון דאורייתא כלל כ"ד: "כשאינו מתכוין נחשב שלא עשה האדם את המעשה כלל... דמה שאיברי האדם עושים בלי כוונתו איננו מתייחס למעשהו כלל..." רק מה שהאדם עושה בכוונה מתייחס אליו ושייך לומר שהוא עשאו אבל מה שעשאוהו ידיו ואיברי גופו בלי דעתו וכוונתו כלל, נחשב אך כנעשה מאליו.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.