כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים כ"ד (ע"ב) - לימוד מקל וחומר ומגזירה שוה


פסחים כ"ד (ע"ב):

איסי בן יהודה אומר מנין לבשר בחלב שהוא אסור נאמר כאן (דברים יד) כי עם קדוש אתה ונאמר להלן (שמות כב) ואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסור אף כאן אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה אינו דין שיהא אסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח שהיה לו שעת הכושר ואסור בהנאה מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת תאמר בבשר בחלב שאינו ענוש כרת כלאי הכרם יוכיחו שאין ענוש כרת ואסור בהנאה ואם איתא ניפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן.

ובחולין קט"ו (ע"ב) אמרו במפורש שאיסור אכילה נלמד בגזירה שוה1 "עם קדוש" ו"אנשי קודש".
נראה שהלימוד בגזירה שוה מלמד שאיסור אכילת בשר בחלב שייך למידת הרחמים2.
הרב מתאר ב"תיאור חי" את החייתיות של האדם המלווה אותו באכילת בשר ומתעצמת במיוחד באכילת בשר וחלב.
זו לשונו ב"חזון הצמחונות והשלום"3:

תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות שהוחדו אמנם גם מורטו לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר... והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו... איסור חיבור הבשר עם החלב יכפול את הרושם המוסרי שראוי להיות רשומו הולך ונחקק ג"כ מעת המעבר. בעוד לא צמח האור הזרוע לעתיד לבא...

תורתנו מכוונת אלינו כעם קדוש לה', שאכילתו אינה כאכילת החיות והבהמות. האכילה בישראל היא קדש ומבדילה את ישראל מכל עולם החי ומן הגויים.
כך לשון הרמב"ם בבארו את שם "קדושה" שנתן לספרו ביד החזקה:

ספר חמישי. אכלול בו מצוות של ביאות אסורות, ומצוות של מאכלות אסורות, לפי שבשני עניינים האלו קידשנו המקום והבדילנו מן האומות: בעריות ובמאכלות אסורות, ובשניהם נאמר 'ואבדיל אתכם מן העמים' (ויקרא כ', כ"ו), 'אשר הבדלתי אתכם מן העמים' (ויקרא כ', כ"ד). וקראתי שם ספר זה ספר קדושה.

בישראל מטרת האכילה בכללה היא לרומם את הבריאה4. על כן עלינו להיזהר מן האכזריות וזוללנות ועלינו להשתדל במידת הרחמים באכילתנו.
מכאן בא איסור אכילת בשר בחלב ומכאן גם מקור הלימוד בגזירה שוה "עם קדוש" "אנשי קודש". גם עצם הלימוד במידת גזירה שוה השייכת ביסודה למידת הרחמים וגם המילים המיוחדות משרש הקדושה מלמדים יסוד חשוב זה של איסור בשר בחלב.
בדברי איסי בן יהודה יש להבחין בין איסור אכילה לאיסור הנאה. איסור אכילה הוא הנלמד בגזירה שוה. אבל איסור הנאה נלמד בקל וחומר.
באכילה נעשה האוכל חלק מהווית האדם. לא כל דבר ראוי להיות מאכל לאדם ולהיעשות חלק מאישיותו. על כן קדושת ישראל באה לידי ביטוי במאכלים והדבר מתבטא בגזירה "עם קדוש" ו"אנשי קודש".
הנאה מדבר אינה עושה אותו חלק מהווית האדם על כן רבים הם המאכלים האסורים באכילה ומותרים בהנאה.
איסור הנאה הוא בדברים שהתורה רוצה להרחיקם לגמרי מן האדם5, ושאין להם כל צורה של תיקון על ידי שימוש לאדם.
הריחוק בא ממידת הדין. על כן איסור הנאה נלמד בקל וחומר.
איסור ערלה הוא בפירות שנועדו מתחילה לאכילת האדם. כך אמרה התורה (בראשית א', כ"ט):

ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זורע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי זרע זָרע לכם יהיה לאכלה.

התורה התירה פירות באכילה ובהנאה אחר שלוש שנים ואז הם נעשים "קרובים" לאדם. אם הרחיקה תורה ערלה ואסרתו בהנאה אף שלא נעבדה בו עבירה ומלכתחילה נועד לאדם ק"ו לבשר וחלב שנעבדה בו עבירה שראוי הוא יותר להרחיקו ולאוסרו בהנאה.






1 כך לשון הגמרא "למה לי גזירה שוה לייתי כולה בק"ו מערלה ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בין באכילה בין בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בין באכילה בין בהנאה"
2 כך לשון האר"י בביאור הנהגת גזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת" וכו' עיי"ש.
3 כך הלשון בשלימותה:
השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה"ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים לאות, שכ"כ יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד שההשתררות היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר - שהאדם בחולשת אהבת עצמו העוברת כל גבול נגש אל הפרה העניה, ואל הרחל הנאלמה ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה - לא תתאים עם ההערה השכלית הבאה בעקב התמלאות ההערה התורית שתופיע בעולם, מחוזק ההכרה של דרכי ד' וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה.
ראוי אמנם להכיר שאין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל ע"י זה משאו, ועכ"פ לא יצר לו ולא יזיק לו, אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים הטבעיים, הכבש עצמו צריך לו, אז ראוי מצד ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש.
וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי ג"כ לתן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעה"ח עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית נאותה לו.
עפ"י ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כ"א למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה.
הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית שנתה ועותה את ההשקפות הישרות הללו, הגדי הרך לא יעמוד לפי ערך מוסרו השפל להתרפק גם הוא על אהבת אמו ולשמח גם הוא בזיו החיים, כ"א ישחט ויהיה לאכלה לקבת האדם הזוללה לנפשו הנשפלת האומרת "אוכלה בשר".
ומעתה מה תהיה תעודת החלב אם לא לבשל בהם את הגדי הנשחט שכ"כ טבעית היא ההרכבה של שני אלה העצמים, החלב והגדי הרך, העומד להיות ניזון דוקא ממנו? אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך קול אלהים בכח הקורא לך: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג).
לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות שהוחדו אמנם גם מורטו לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות את תאותך השפלה.
בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כ"כ רחוקים, כ"כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך.
איסור חיבור הבשר עם החלב יכפול את הרושם המוסרי שראוי להיות רשומו הולך ונחקק ג"כ מעת המעבר. בעוד לא צמח האור הזרוע לעתיד לבא, אף שעוד לא נשלם חינוך האנושיות להיות מובנת הערת הלב, לעת המאושרה שתוכל בנקל ההערה השכלית להופיע שלא לבד אכילת בשר ראויה למניעה, מצד מעלת המוסר הטהור כאשר יתנשא לראש, כ" גם אל החלב הנחלב יש ערך חטא וגזל מוסרי, כשיהיה נלקח באופן הדומה ללקיחת הבשר, ע"י צערו והפסדו של החי ע"י מניעת התפתחות טובת ילדיה, שיוכרו אז מטעם שערי צדק הנפתחים בעולם לבעלים הברורים של קניניהם הטבעיים שהם להם מתנת אלהים נכבדה.
זה האור יחדור דוקא ע"י איסור אכילת בשר בחלב עם כל הרחבתו וחומריו, המורה על יקרת ערך תעודתו, התעודה האלקית הצפונה בזה שרק באופן ההנהגה המעשית לשם עבודת ה' ושמירת חוקיו, כדי להרחיב על ידם משכיות של דעת האלהים הטהורה היא פועלת לצרף את הבריות דור אחר דור.
4 כך היא לשון המקנה בסוף קידושין (המובא על דברי הגמרא שבת קמ"ג במידת קל וחומר):
שם ר' שמעון ב"א אומר ראית מימיך וכו' יש להבין ענינו כי ידוע שבחינות הבריאה הי' ארבע' זה למעלה מזה והם דומם צומח חי מדבר וכל א' מצפה לעלות למעלה והארץ מתאו' להוציא פרי' שעי"ז הי' מתעלה מבחינות דומם לבחינת צומח וכן הצומח מתאוה לבחינת חי ולכן הבהמות וחיות מתפרנסים שלא בצער מן הצומח כי הצומח מתאוה להן שעי"ז נכנס החיות שבצומח לבחינת החי האוכל אותו ומתגדל ממנו וכ"ש שראוי שכל בחינות החיות ועופות יצפו שיאכל' האדם כדי להעלות' מבחינ' חי לבחינת מדבר שכיון שהאדם אוכל אותם נכללו בו ובהעלות האדם בנשמתו שהיא חלק אלקי ממעל ודביקתו בשרשה כדכתיב ואתם הדבקים בה' וגו' הוא מעל' עמו.
אמנם הטעם שאין הדבר כן שהחי בורח מן האדם ואינו מתאוה לו שיאכלנו כי בהיות האדם אוכל בכוונה הראוי אז הוא תקון גדול להמאכל עצמו שמתעלה לשורש נשמתו העליונה כמ"ש בפרק ונתן לי לחם לאכול שהלחם יתאוה שיאכל אותו וכן הבגד ללובשו כי עי"ז הוא מתעלה והוא תכלית בריאתו ונאמר עליו זה השולחן אשר לפני ה' אבל אם אינו מכוון באכילתו אלא לתאות הגשמיות כמו שנאמר ואכל ושבע ודשן ופנה וגו' שע"י שאוכל לתאות יצרו רם לבבו והוא כמו שעע"ז כמו שאמרו כל המתגאה וכו' ולכך הזהיר הכתוב לאחר שאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה וכו'.
ובבחינ' זו אינו מעלה את האכול אלא ממיתו ועל זה אמרו כי שמעלה את המאכל בבחינ' נפשו אבל בטן רשעים מחסריהו ומורידהו ממעלתו ראשונה.
וכיון שאין החי בטוח שיתעלה ע"י האוכלים וקרוב הדבר שימיתו ע"כ הוא בורח ממנו מה שאין כן בדומם וצומח כשהם בטוחים שיתעלה הדומם בצומח וצומח בחי ולא יקלקל אותו.
והיינו דאמר רשב"א כיון שחי' ועוף מתפרנסים שלא בצער ואע"פ שאין עליותם עלי' גמורה שלא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש קוני נמצא אני מעליהו לשרשו העליון והי' ראוי להתאוות אלי יותר אלא כיון שהרעותי מעשי וקפחתי שהוא לשון כרית' ולשון כליון שמקלקל אותו הוא בורח והורה בזה שאם האדם מכוין באכילתו להעלותו לשרשו יצאהו כמ"ש הכתוב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך שירדפו אחריו כדי לתקנם וק"ל.
5 עי' תרגום אונקלוס על הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו" (ויקרא י"ט, כ"ג) שתרגם את הביטוי "וערלתם ערלתו" - "ותרחקון רחקא" וכן בהמשך הפסוק.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.