כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים מ"ד (ע"ב) - לימוד מקל וחומר


פסחים מ"ד (ע"ב) – מ"ה (ע"א):

מכאן אתה דן לכל התורה כולה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר והוא הדין לערלה בשתים הא מני רבנן היא ורבי יוחנן דאמר כרבי עקיבא הי ר"ע אילימא ר"ע דמתני' דתנן רבי עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כדי כזית חייב וממאי דמפת ומיין דילמא מיין לחודיה וכי תימא מיין לחודיה מאי למימרא הא קמ"ל דאע"ג דתערובת אלא ר"ע דברייתא דתניא ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב ור"ע טעם כעיקר מנא ליה יליף מבשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכא נמי לא שנא ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא ומאי חידוש אילימא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור כלאים נמי האי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדדי אסור אלא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי בשיל ליה בשולי אסור ור"ע נמי בשר בחלב ודאי חידוש הוא אלא יליף מגיעולי נכרים גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכא נמי ל"ש ורבנן גיעולי נכרים נמי חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבילה והכא אסור ורבי עקיבא כדרב חייא בריה דרב הונא דאמר לא אסרה תורה אלא בקדירה בת יומא הלכך לאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי לא אפשר דלא פגמה פורתא אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לרבי עקיבא מי לא אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה לרבי עקיבא נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה כולה א"ל משום דהוה נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין נזיר הא דאמרן חטאת מאי היא דתניא (ויקרא ז) כל אשר יגע בבשרה יקדש וגו' יכול אפילו לא בלעה ת"ל בבשרה <יקדש> עד שיבלע בבשר יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תיפסל ואם כשירה היא תאכל כחמור שבה ורבנן נמי ניהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין אמרי הנהו מיצריך צריכי ור"ע מאי צריכי בשלמא אי כתב רחמנא בחטאת לא גמר נזיר מינה דחולין מקדשים לא גמרינן אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ותגמור מיניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמר מנזיר ורבנן אמרי לך מיצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא גמר ומשרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה כולה ורבי עקיבא תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור והוו להו שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין א"ל רב אשי לרב כהנא אלא הא דתניא (במדבר ו) מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה השתא לר"ע איסור והיתר מצטרפין איסור ואיסור מיבעיא אמר ליה איסור והיתר בבת אחת איסור ואיסור בזה אחר זה:

לשון הגמ' "מכאן אתה דן לכל התורה כולה" מתאימה לבנין אב כמו שאמרו "זה בנה אב לכל התורה כולה". אף על פי כן למדו כאן מק"ו.
נראה שמסוגייתנו מוכח דעות האומרות ששוין המה ק"ו ובנין אב לענין שאין מזהירין מהן ואין עונשין מהן1. שהרי כאן דנין בשתי המידות במידה שוה.
סברת הדבר שגם קל וחומר וגם בנין אב, נלמדים מסברא. גם הדמיון בבנין אב אינו אלא משום שדומה הדבר בסברא. כך מבואר ברש"י שבת צ"ו על דברי הגמ' "ואשכחן הוצאה הכנסה מנלן, סברא היא":

סברא היא – להיות הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין המלאכות.

כיון שמסברא ילפינן תולדות מהאב, על כן אי אפשר להזהיר ולהעניש, שמא יש פירכא לסברא.
אלא שמצינו בשני מקומות בדברי הראשונים שהתייחסו לסוגייתנו וקבעו שהק"ו בסוגיא אינו אלא גילוי מילתא בעלמא ולכן עונשין מן הדין במקרה זה.
האחד הוא הר"ש משאנץ על מסכת טבול יום פ"ב מ"ג זו לשונו:

וא"ת לאביי היכי לקי בכזית הא "משרת" בנזיר כתיב ואי בעית למילף שאר איסורין מנזיר בק"ו כדאמרינן בפ' אלו עוברין (דף מ"ד) הא אין מזהירין מן הדין.
ועוד דמוכח התם דלר' יוחנן גופיה דאי לאו דנזיר וחטאת שני כתובין הבאים כאחד הוה ילפינן מיניה כל איסורין שבתורה. ולענין מאי הוה יליף, אי לענין מלקות הא אין מזהירין מן הדין2 ואי לענין איסור בלא צירוף היתר נמי אסור דהא אמר ר' יוחנן בריש פרק בתרא דיומא (דף ע"ג ע"ב) דחצי שיעור אסור מן התורה.
וצריך לומר דהאי ק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא הוא, ודכוותיה אשכחן ביבמות בפרק אלמנה (דף ס"ח:)... ומהאי טעמא אטעם כעיקר נמי לקי למאן דמוקי "משרת" לטעם כעיקר בפרק אלו עוברין (דף מ"ד ע"א).

ובדומה כתב הר"ן בחולין פרק גיד הנשה (על הרי"ף דף ל"ה: מדפי הרי"ף) שביאר שם שיטת רש"י שטעם כעיקר דרבנן ודלא כר"ת דאמר טעם כעיקר דאורייתא.
בתוך הסברו לר"ת שטעם כעיקר דאורייתא כתב:

והא דאמר ר' יוחנן בפרק בתרא דע"ז טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, לא קשיא דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין עליו דאי לרבנן דגמרי לה מק"ו דנזיר, דאין איסורו איסור עולם וכדאיתא בפ' אלו עוברין, אין לוקין עליו דאין עונשין מן הדין.
ולרבי עקיבא נמי, דגמר לה מבנין אב דגיעולי עובדי כוכבים, אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה3.
ולא מחוור שאם טעם כעיקר דאורייתא ודאי לוקין עליו, דכיון דבעיקר גופיה ודאי איכא לאו, בגילוי מילתא בעלמא סגי, בטעם כעיקר וממילא לוקין על הטעם כשם שלוקין על העיקר, דכי אזהר רחמנא, אנבלה גופא ואטעמא אזהר ודכוותיה אמרינן (בכורות דף ט"ו:) בגוזז ועובד בבכור.

**
*

מכל מקום ראינו שהסוגיא דנה לא רק בקל וחומר מנזיר כי אם גם בבנין אב. הן לר' עקיבא שלומד בבנין אב מגיעולי נכרים דין טעם כעיקר, והן בענין היתר מצטרף לאיסור שדנין מצד שני כתובים הבאים כאחד הלימוד הוא במידת בנין אב.
נראה שהסוגיא עוסקת במהותה בענין תוספת על האיסור. טעם כעיקר עניינו הוא שלא רק האיסור גופו וממשו אלא גם טעמו מתווסף עליו והתוספת כעיקר. וכן היתר מצטרף לאיסור בא להוסיף גם במקרה כה את האיסור אף שאינו לבדו בעינו.
האר"י בביאור בנין אב מבאר שהאב הוא התפארת בנטותו לנצח או להוד, או לשניהם.
נצח והוד נבחנים כתוספת, כלשון שער מאמרי רשב"י על איד"ז:

... הקדמה מוכרחת לדעת אותה בענין נצח והוד ויסוד בכל מקום שהם הם בסוד תוספת ואינם עיקרים קבועים תמיד4.

על כן סוגייתנו העוסקת בתוספת על גופו של איסור, דזה בצורת לימוד של בנין אב.
אפי' הקל וחומר נידון כאן בבנין אב, ודנין בו בשני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים שזו "תכונת" בנין אב מובהקת.
העיקר ביחס לטעם, והאיסור ביחס לתוספת ההיתר הם כאב אשר יש לו תוספת על העיקר. כיון שכך אנו מגדירים אותו כאב וחוזר להיות נידון בבנין אב.
הקל וחומר פשוט הוא שהנזיר נבחן כקל שנוטה הוא אל ההיתר שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ואין איסורו מתפשט לאיסור הנאה ויש היתר לאיסורו.
מול נטיה מובהקת אל הקל והמותר באין איסורים אחרים שבתורה שהחמור שבהם כלאים שכל שלוש הנטיות אל ההיתר שנזכרו, בכלאיים נוטות לחמור ולאיסור, וקל יותר ערלה שהוא בשתיים (עי' רש"י ותוספות) ושאר איסורין שהן באחד שאיסורן איסור עולם5.






1 עי' שער המלך הלכות חמץ ומצה פרק א' ה"א שהביא מספר גופי הלכות כלל קצ"ה ובשיור כנסת הגדולה סוף הספר בכלל ק"ו סעיף ב' שנסתפקו אם במה מצינו מזהירין או לא. ושם הביא עוד חבל ראשונים מהם משמע שיש דעות לכאן ולכאן.
2 משמע שגם בק"ו אומרין שני כתובין הבאים כאחד ועי' מלא הרועים על פסחים שדן בזה.
3 מכאן הוכיח בשער המלך ששיטת הר"ן שלוקין על במה מצינו, ורק משום שעשה, אין לוקין.
4 לשון שער מאמרי רשב"י על איד"ז "ענין זה שאמרנו כי נתרבה השפע ונעשו גם כן נה"י דאבא ואימא צריך ביאור רחב ובו יתבאר הקדמה מוכרחת לדעת אותה בענין הנצח וההוד והיסוד בכל מקום שהם הם בסוד תוספת ואינם עיקרים קבועים תמיד וצריך לדעת מה זה היה ענין נצח והוד ויסוד שתמיד באים בסוד תוספת ואמרו בזוהר בפ' בראשית שהם לבר מגופא. וטעם הדבר הוא זה כי להיות שלעיל ביארנו שאי אפשר אל אריך אפין להלביש את עת"י בתוכו אלא השבעה תחתונות שבו בלבד. וכיון שמתחילת רום האצילות נהיה כן נמצא שאין קיום והארה אל א"א אלא לשבע' ראשונות שבו ושלשה אחרונות שבו שהם נצח הוד ויסוד שבו אין להם הארה וקיום ולכן צריכין לבא בסוד תוספת ונמצא שמשם ואילך בכל שאר הפרצופין של האצילות היה על הסדר הזה כיין שאין העליין מתלבש בתחתין אלא שבעה התחתונות שבו בלבד וכל הנה"י של כל הפרצופין כולן באים בסוד תוספת וזכור ענין זה".
5 רק חדש צריך להיות נדון בפני עצמו שאף בו יש נטיה להיתר ועי' שאגת אריה בחדשות שאלה ט"ו.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.