כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים ס"ז (ע"א) - לימוד מקל וחומר


פסחים ס"ז (ע"א):

ר"ש אומר אינו צריך הרי הוא אומר (במדבר ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב ואני אומר טמאי מתים משתלחין זבין לא כ"ש למה נאמר זב ליתן לו מחנה שניה ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין מצורעין לא כל שכן למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה מאי חומריה דזב מטמא מת שכן טומאה יוצאה עליו מגופו אדרבה טמא מת חמור שכן טעון הזאה שלישי ושביעי אמר קרא טמא וכל טמא לרבות טמא שרץ וזב חמור מטמא שרץ ומאי חומריה כדאמרן.


הגמ' לומדת קל וחומר משרץ הקל שטמא שרץ נשלח מחוץ למחנה שנאמר "וכל טמא" לרבות טמא שרץ, קל וחומר לזב.
והגמ' שואלת "מאי חומריה?" ותשובתה "כדאמרן" דהיינו שהטומאה יוצאה מגופו.
הק"ו הוא איפוא שאם שרץ שטומאתו חיצונית לאדם, שבאה אליו מבחוץ, ומכל מקום טומאתו גורמת להישלח מחוץ למחנה, זב שטומאתו יוצאת מגופו, ק"ו שישלח מחוץ למחנה.
והיינו שאם היה נשלח רק מחוץ למחנה שכינה היה די בקל וחומר וכיון שכתב התורה שנשלח, מכאן שנשלח מחוץ למחנה לויה, ומותר רק במחנה ישראל.
יש להבין מדוע טומאתו יוצאת מגופו נחשב חומרא.
הטומאה קשורה לחדלון החיים. כך כתב בכוזרי (מאמר שני, ס'):

אחר בקשת הסליחה מאת הא-לוה ומתוך הימנעות מהכרעה - אני אומר: ייתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת. וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטיפת דם ממנה יתהווה האדם - הפסדו של זרע זה הוא, אם כן, ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים.

כך לשון הרש"ר הירש (במדבר ה', ד'):

זב וזבה קשורים לתחום הטהרה המינית.

המין אוצר בתוכו עוצמות של חיים והמשכיות הדורות. ככל שמקור עוצמות החיים עליון יותר וחי יותר, כך בנפילתו הטומאה גדולה יותר.
על כן טומאה היוצאת מגופו ואשר הייתה צריכה לבנות חיים חדשים, להוסיף נשמות חיות ותחת זאת היא יוצאת באופן מקולקל, היא טומאה חמורה יותר מטומאה הבאה לו מבחוץ, ואשר אין מקורה מקור חיים עליונים, חיי נשמות.
שפע החיים הוא חסד אלוקי "חיים חן וחסד", והמיתה והטומאה הם בחינת דין.
גם השילוח מחוץ למחנה מבטא את הצמצום הבא עקב הטומאה וככל שהטומאה חזקה יותר כן הצמצום בהתפשטותו של הטמא גדולה יותר.
ובהמשך הגמ' אמרינן מצורע חמור מבעל קרי, "ומאי חומריה"? שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המיטה.
קלקולו של מצורע אינו רק אישי. כך כתב הרש"ר הירש (שם):

נגעי צרעת והדינים התלויים בהם הם אצבע אלהים המורה על השחתה חברתית. הרחקת המצורע נועדה לדאוג לטהרה חברתית.

הדינים המיוחדים הללו שהם חומרא של מצורע מבטאים את הצורך בניתוקו מן החברה. אף מצורע חשוב כמת, אלא שמיתתו שהוא ניתוקו מן החברה פוגעת במישור הגבוה של החיים.
באורות הקדש ח"ב בפרק החיות העולמית עוסק הרב (בפס' מ"א) בשחרור מיראת המות ובתוך הדברים הוא אומר:

אריכות הימים באה על ידי תיקון החיים, בכל מובנם, וביחוד בהמובן המוסרי ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק בכל השבילים, שהם מתפצלים ממנו. רוח המוסר העליון, הממדד את החיים בערכם, חי הוא ושוכן בנפש, על פי אותה המדה שהחיים מושקפים ממנו באורם, ולא יוכלו החיים להשקף באורם המלא, כי אם בדעת אל חי, מקור חכמה, חסד וגבורה, המאוחדים. מועיל הוא גם פתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה, בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו.

על כן למדו בקל וחומר שאם בעל קרי משולח מחוץ למחנה, שטומאתו היא אישית ולא באה לביטוי חיצוני בקישורו עם שאר בני אדם, קל וחומר למצורע שטומאתו גדולה יותר והוא מנותק מן החברה, שיישלח מחוץ למחנה. על כן כתבה התורה מצורע ללמדנו שנשלח מחוץ לשלש מחנות.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.