כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

מועד קטן ט"ו (ע"א) - לימוד מגזירה שוה


מועד קטן ט"ו (ע"א):

מצורע מהו בתפילין תא שמע והצרוע לרבות כהן גדול בגדיו יהיו פרומים שיהו מקורעים וראשו יהיה פרוע אין פריעה אלא גידול שער דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר נאמרה הוייה בראש ונאמרה הוייה בבגד מה הוייה האמורה בבגד דבר שחוץ מגופו אף הוייה בראש דבר שחוץ מגופו מאי לאו אתפילין אמר רב פפא לא אכומתא וסודרא.

עי' שו"ע או"ח סימן ל"ח שנפסק שמצורע אינו מניח תפילין, ודרשת ר"ע עיקרית גם להלכה. גם דברי רב פפא אינם סותרים הלכה זו וייתכן שאף כומתא וסודרא הם דברי חשיבות שלא ראוי למצורע שיניחם.
ביטוי מיוחד אומר רבי עקיבא:

מה הווי' האמורה בבגד דבר שחוץ לגופו.

התורה משתמשת בלשון הווי' בבגד. הבגד הוא נותן קיום ומציאות לאדם. מאז חטא אדם הראשון אין אדם יכול להופיע ולהיות מקושר אל העולם, אלא באמצעות בגדיו.
ההעלם הוא הגילוי. כשם שאי אפשר להביט באור השמש אלא על ידי לבוש כך אי אפשר להביט באדם בלא לבוש.
יש פער בין נשמתו של אדם ועצמיותו, לבין המציאות המתרחשת בעולם. על כן באו הבגדים מן העולם שמחוץ לגופו של אדם, ומתחברים אל האדם, וכך יכול הוא להתקרב אל המציאות העולמית.
גם הכיסוי שעל הראש בין אם אלו תפילין, בחי' "פארך חבוש עליך", ובין אם זה כומתא וסודרא, באים לחבר את האדם עם מה שלמעלה ממנו. ראשו הוא אמנם מגולה, ואין לו לבושים המסתירים אותו אבל יש מעליו כיסוי המחברו עם כתר עליון, הנותן משמעות לחכמתו ובינתו.
כך אמרו בזהר (ח"ג רי"א ע"ב):

ועל דא אמרו, האי מאן דאעבר בריה בשוקא, ומסתפי מעינא בישא, יחפי סודרא על רישיה, בגין דלא יכיל עינא בישא לשלטאה עליה, אוף הכא, כיון דחמא בלעם דלא יכיל בחרשוי וקסמוי לאבאשא לישראל, בעא לאסתכל בהו בעינא בישא, בגין דבכל אתר דהוה מסתכל בעינוי בישין, הוה מתלטייא:
... השתא חמי מה כתיב, וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל, בעא לאסתכלא בהו בעינא בישא ביה שעתא, ואלמלא דאקדים לון קודשא בריך הוא אסוותא, הוה מאבד לון באסתכלותא דעינוי, ומאי אסוותא יהב קודשא בריך הוא לישראל בההיא שעתא, דא הוא דכתיב ותהי עליו רוח אלהי"ם, ותהי עליו, על ישראל קאמר, כמאן דפריש סודרא על רישיה דינוקא, בגין דלא ישלוט בהו עינוי, כדין שארי ואמר, מה טובו אהליך יעקב:
ובתרגום הסולם וע"כ אמרו, כל מי שמעביר בנו בשוק, ומתירא מעין הרע, יכסה מטפחת על ראשו, כדי שלא תוכל עין הרע לשלוט עליו. אף כאן כיון שראה בלעם שאינו יכול בכשפיו וקסמיו להרע לישראל, רצה להסתכל בהם בעין הרע. משום שכל מקום שהיה מסתכל בו, בעיניו הרעות, היה מתקלל.
עתה ראה מה כתוב, וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל, כי רצה להסתכל בהם בעין הרע, בה בשעה אם לא הקדים הקב"ה רפואה היה מאבדם בהסתכלות עיניו, ואיזו רפואה נתן הקב"ה באותה שעה לישראל, הוא שכתוב ותהי עליו רוח אלקים, ותהי עליו אומר על ישראל, שהקב"ה פרש על ישראל רוח אלקים, והוא כמו שאדם פורש מטפחת על ראש הילד כדי שלא תשלטנה בהם עיניו. אז התחיל ואמר מה טובו אהליך יעקב.

הסודר הוא בחי' רוח אלוקים החופפת על ראשו, ומחברת אותו לשרשו, ואז עינא בישא אינה יכולה לשלוט עליו.
מצורע אינו ראוי לכל אלו. "בדד יישב מחוץ למחנה מושבו" וכל הכלים המאפשרים לאדם להיפגש עם הסביבה, אינם ראויים לו.
האדם הוא מציאות אמצעית. צריך הוא הוי' מחוץ לגופו שתאפשר לו חיבור עם העולם וצריך הוא הוי' מחוץ לגופו שתחבר אליו את המציאות העליונה שלמעלה ממנו. שניהם נותנים לו הוי' ומציאות ועל כן ילפינן בג"ש "יהיה" "יהיו" שכשם שהבגדים שהם מחוץ לגופו אצל המצורע צריכים להיות קרועים ופרומים, אף ראשו צריך להיות מגולה בלא הוי' שחוץ לגופו.

נראה שאף ר' אליעזר שלמד:

אין פריעה אלא גידול שיער.

למד זאת בגזירה שוה.
כך נאמר בספרי בפרשת נשא (כ"ה):

גדל פרע שער ראשו למה נאמר לפי שהוא אומר ויקרא יד והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו נזיר מא וש"נ אף הנזיר במשמע. ומה אני מקיים גדל פרע שער ראשו בשאר כל הנזירים חוץ מן המנוגע. או אע"פ מנוגע ומה אני מקיים יגלח את כל שערו בשאר כל המנוגעים חוץ מן הנזיר או אף הנזיר ת"ל וגלח אע"פ נזיר. גדל פרע שער ראשו למה נאמר לפי הוא אומר שם יג והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע פרוע יגדל פרע אתה אומר פרוע יגדל פרע או אינו אלא פרוע כמשמעו הרי אתה דן נאמר כאן פרוע ונאמר להלן פרוע מה פרוע האמור להלן גידול שער אף פרוע האמור כאן גידול שער.

גזירה שוה מדהימה.
הנזיר קדוש ומקדושתו מגדל פרע שיער ראשו. המצורע הוא הרחוק ביותר מן הקדושה ואף הוא מגדל פרע שיער ראשו. שניהם נפגשים בגזירה שוה.
כך כותב הרב קוק בהנהגת גזירה שוה:

וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה

שניהם הנזיר והמצורע מחוברים בפנימיותם. אתמהה.
דברים אלו מזכירים את מה שכבר הבאנו בעניינו של מצורע1:
כך נאמר בספר יצירה:

אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג.

הנגע והענג נפגשים באותיותיהם ובמהותם.
אותם הכוחות המביאים לענג הם אלה שמופיעים בנגע כשאינם מכוונים ואינם מתוקנים.
הנזיר מכוון את כוחותיו כראוי. החכמה הנמצאת אצל הראש וממנו נמשכת אל הדיבור ואל המעשה.
שער ראשו ממשיך את החכמה העליונה כשער אריך אנפין הממשיך רחמים גדולים לעולם2.
המצורע מקלקל הסדר והופך הענג לנגע. את החכמה מסלק מעליו, דיבורו מנותק ממקורו ואותם כוחות שראויים היו לגדול בקדושה גדלים בניתוק ממנה. רק משום שיש בו באדם מישראל בארץ ישראל כוחות קדושה, מופיעים בו נגעים3.
על כן בעומק המקור נפגשים המצורע והנזיר. אותה קדושה פועלת נגעים אצל המצורע וקדושה עליונה אצל הנזיר.






1 וראה דוגמאות נוספות בהם התייחסנו למימרא "אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג" למשל כאן וכאן.
2 עי' זהר ח"ג קכ"ז (ע"ב): "גדל פרע שער ראשו, משום הא דכתיב (דניאל ז ט) ושער ראשה כעמד נקא, דבהאי דמי לגוונא דלעילא. אמר רבי יהודה בר רב, בשערי ממש אשתמודע דאיהו קדישא, דכתיב (שיר ה יא) קוצותיו תלתלים".
3 עי' בהרחבה בטללי חיים פרשת תזריע מצורע "סוד הענג והנגע". אף גזירה שוה זו מקור היא לכל הנאמר שם, נוסף לכל המקורות הנפלאים מן הזהר ומן האר"י.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.