כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

סוטה ל"ב (ע"א) - לימוד מגזירה שוה

המשנה מונה דברים שנאמרים בלשון הקדש: מקרא ביכורים, חליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, ברכת כה"ג ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה.
חלק גדול מהדברים הנאמרים בלשון הקדש מקורם בלימוד בגזירה שוה. קודם שנדון בפרטים, נברר ענין לשון הקודש ושייכותה ללימוד במידת גזירה שוה.

ענין לשון הקדש

א. מבואר בספרים שלשון הקדש היא לשון עצמית ולא לשון הסכמית. על כן נקראת לשון הקדש, כמבואר בגדר המושג קדש שהוא תכלית ולא אמצעי. כך הלשון אינה רק אמצעי אלא היא תכלית לעצמה ופועלת למען עצם הלשון.
עוד מבואר שהלשון היא "טבעית" כדבר ספר אמרי שפר ח"ג:

ודע שאם כל הלשונות הסכמיות, לשון הקודש טבעית... כי אי אפשר זולת לשון טבעית שכל הלשונות נולדו ממנה...

לשון הקדש היא המוציאה אל הפועל את פנימיותו של האדם והיא הגילוי האמיתי של פנימיותו.

ב. לשון הקדש היא לשון נצחית. הדברים שפועלים לדורות עולם ראוי להם שייאמרו או ייכתבו בלשון הקדש.
כך גם עשה הרמב"ם. כל הדברים שנכתבו לשעתן בלבד נכתבו בלשון ערבי שהייתה הלשון המדוברת. אבל ספר היד החזקה אותו כתב הרמב"ם לדורות וכלל בו הלכות מלך המשיח. ספר זה נכתב בלשון הקדש.

ג. בכל אדם מישראל יש בחינה של חלק הכלל באדם. יש זמנים או פעולות שבהם החלק היוצא אל הפועל אינו חלק היחיד שבאדם כי אם חלק הכלל שהוא חלק האומה הנמצא עמוק בפנימותו. כך למשל במלחמה צריך האדם לשכוח את אשתו ובניו ולהיות חלק הכלל עד מסירות נפשו היחידית למען הכלל.
לשון הקדש היא לשון חלק הכלל באדם.

מידת גזירה שוה

האר"י כתב שהנהגת מידת גזירה שוה היא התפארת. אחת מצורות הנהגת התפארת היא גילוי הנעלם (עי' במבוא).
לשון הקדש היא מגלה פנימיותו של האדם הן מצד עצמו והן מצד שייכותו הפנימית לאומה והן מצד שייכותו לנצחיות.
על כן לשון הקדש שייכת להנהגת גילוי הנעלם. מילים המבטאות את הרצון הפנימי.
הרמ"ע מפאנו כתב שבכח גזירה שוה לגזור הקליפות ולסרסם על מנת לגלות את התוכן הפנימי הקדוש.
פעמים שצריך לגזור את הלשונות הזרים, לשונות האומות, כדי לגלות את לשון הקדש הפנימית. כך פועלים בדברים שחייבים לאומרם בלשון הקדש. מבטלים את ההשפעות החיצוניות ההסכמיות אשר הם רק אמצעים, על מנת להגיע אל התכלית הפנימית המתבטאת בלשון הקדש.
הרב קוק כתב שגזרה שוה באה כשיש נושאים שבמבחינה חיצונית רחוקים זה מזה ורק בעומק הפנימי נפגשים האורות האידיאליים הגדולים. כך אנו רואים שהנושאים אשר נאמרים בלשון הקדש, רחוקים הם זה מזה בחיצוניותם ורק בעומק הפנימי אנו יכולים לראות את פגישתם והשוואתם זה לזה. העומק הפנימי מתגלה על ידי הביטויים השוים. חכמי האמת יודעים לזהות את הביטויים השוים אשר מורים על עומק פנימי שוה, ומבטאים זאת בגזירה שוה.

ועתה נבוא ללימודים עצמם.

מקרא ביכורים כיצד וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש

בהמשך יבואר מנלן ש"וענו הלוים" הוא בלשון הקדש.
בספר הלכות גדולות במנין המצוות כתב:

ס"ג. פרשת אבנים גדולות. ס"ד פרשת ברכות וקללות.

הרמב"ם בספר המצוות בשרש השלישי כתב:

השרש השלישי. שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות... ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל...

הרמב"ן בהשגתו לספה"מ של הרמב"ם בשרש השלישי כתב:

אבל המצות שענינם קיים לנו לדורות ימנה אותן אע"פ שאינן נעשות אלא פעם אחת, ולכן מנה פרשת אבנים גדולות, לפי שנצטוינו לכתוב בהן התורה באר היטב בשבעים לשון להיותם לנו זכר לדורות, ומנה פרשת ברכות וקללות שהוא קבלה שקבלו אבותינו עליהם ועל זרעם לדורות התורה כולה בפרט וכלל ויקבלו אותה באלה ובשבועה.

והרי"פ פרלא הוסיף במנין הפרשיות נ"ז בענין מצוות פרשת הברכות והקללות:

והיא כוללת מצוות ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה משקבלו עליהם ברכות וקללות בגריזים ועיבל והיא נוהגת לדורות.

מובן, אפוא, מדוע ברכות וקללות נאמרות בלשון הקדש שהוא הלשון לדורות. לא רק לדור ההוא נאמרו הדברים כי אם לאומה לדורותיה, והאומה לדורותיה מדברת בלשון הקדש, היא לשון האומה והיא הלשון הנצחית לדורות עולם.
הלימוד של מקרא ביכורים מן הברכות והקללות מ"וענו הלוים", מלמד על מקרא ביכורים, שאף הוא לא ענין פרטי למקומו ושעתו בלבד.
לשון התורה מלמדת שהאדם הפרטי לכאורה, העומד בעזרה, וקורא מקרא ביכורים, לא על עצמו הוא מספר כי אם על האומה כולה. אפשר לומר שהפרי שביכר, אותו הוא מביא לעזרה, מקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל, והאומה כולה מדברת מתוכו ואומרת (דברים כ"ו, ה'-י'):

ארמי אבד אבי וירד מצרימה... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה...

קול האומה מדבר מפנימיותו ועל כן הוא מתבטא בלשון הקדש שהיא הלשון הנצחית הלאומית.

* *
*

חליצה כיצד וענתה ואמרה ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש

לימוד גדול יש לנו בסוגיא זו על חליצה ומהותה. כתב הרש"ר הירש בפרשת יבום וחליצה (דברים כ"ה, ז'):

החליצה קשורה לעניינים מוסריים נעלים של כל חברה יהודית ואין לקיים אותה בפגישה מקרית. ההשקפות והרוח המשפחתית שבמעשה החליצה בא לטפח אותן, הן בעלות חשיבות יהודית לאומית עמוקה ולפיכך מועצת הזקנים המתווכת בו חייבת לייצג את האומה בייחוסה הלאומי המלא יותר מאשר בכל מעשה אחר של המשפט האזרחי. בכל דיון אחר של המשפט האזרחי די בייחוס יהודי מצד האם, ואילו בחליצה כל אחד מחברי בית הדין חייב להיות מיוחס לישראל גם מצד האב. "גר דן את חבירו גר, ואם הייתה אמו מישראל, דן אפילו ישראל" ולענין חליצה "עד שיהא אביו ואמו מישראל". (יבמות ק"ב).
פעמים אחדות מבליט הכתוב שמצוות יבום וחליצה מתקיימת "בישראל" במסגרת החברה הלאומית היהודית "תרי בישראל כתיבי" (גרסת הרי"ף) "להקים לאחיו שם בישראל" "ונקרא שמו בישראל".

הלימוד בגזירה שוה מפרשת "וענו הלווים" מלמד על עומק פנימי שוה בשתי פרשיות אלו של הלווים והחליצה. העומק הוא הקישור אל הכלל לדורותיו. שתי הפרשיות הן "בעלות חשיבות יהודית לאומית עמוקה" ועל כן גם ברור שצריכות הן להיאמר בלשון הקדש.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.