כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

סוטה י"ב (ע"א) - לימוד מגזירה שוה

סוטה י"ב (ע"א):

... וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב.

הטוב הוא בחינת אמצע וכך גם האור הנראה לעיננו הוא אור ממוזג בבחינת ממוצע.
כך כותב הרמח"ל על כח ההטבה שהוא יסוד הבריאה ושרשה (פירוש מאמר ארימית ידי בצלותין):

אמר, ארימית ידי בצלו דכד רעותא לעילא לעילא וכו' וזה בסוד ההדרגה שזכרתי למעלה, שמתקרב הא"ס ב"ה אל נאצליו. הנה הרצון העליון א"ס ב"ה הוא שרש הכל, והוא בב"ת ודאי, שע"כ לא יעלה על שום דעת שרק מה שעשה הוא שהיה ביכלתו לעשות. ולא עוד, כי באמת כחו הוא בב"ת, ורק כח אחד מן כחותיו הבלי תכלית הוא זה שגלה מן הכח אל הפועל, ואינו אלא ענין אחד לבד, דהיינו ענין היטיבו אל הנבראים, שהרי רק זה ענין כל הבריאה כלה. כי עד כאן הוא... כ"כ לפי שדברים הרבה צריך להקים הענין הזה על שלימות, לרוב התנאים והרכבות דברים שנמצא בו. אך אין הענין אלא אחד היוצא מכלם, וזה כבר נתפרש בכמה מקומות. א"כ נאמר שרק כח אחד מן הכחות בלתי מספר שיש לרצון העליון הוא שרש כל אשר חידש והמציא. הרי כאן שרש, ושרש דשרש; דהיינו שרש כל הבריאה הוא זה הכח הנמצא בין כחות הבלתי תכליות, והרצון עצמו הכולל כל בלתי תכליות הוא שרש הכל. והנה זה הכח האחד לבדו שאמרנו - זה מה שנתעורר ראשונה כדי לגלות אל הפועל, וכבר נטה כל הרצון אליו לענין גילויו זה, ונקרא מרכז הא"ס, כמ"ש במ"א.
...ונחזור לענין, כי הנה האור שנאצל בתחלה, הנה היה כולל כל ההנהגה כלה, וכבר שמעת שכלה אינה אלא ענין אחד לבד, שהוא ההטבה השלימה, בסוד החזרת הרע לטוב. לכן זה האור נקרא נקודה אחת לבד, שכל ענינו אינו אלא ענין אחד בלבד. אח"כ הנקודה הזאת התחילה להתפשט, ונעשית י' שלימה שיש בה ג' קוצין, וגוף הי' הנעשה מחיבור הכל. והנה כמו שהשלימות היה מתעלם ממנה, כך היתה נאצלת בכל חלקיה. ובתחלה היתה נקודה אחת לבד,והיא כללות החזרת הרע לטוב, ולא היה ניכר שום דבר בפרט, כי לא היה מושג עדיין הדרך איך שיהיה זה, כי דרך השלימות לא ידענוהו אלא בגילויו ע"י הספירות. ועד שזה לבדו היה שולט, היה נשאר הכל בסוד א"ס, וכמו שהיה מתעלם כך היה. והולך ומתקרב להיות מושג לפי הספירות. לכן בתחלה לא נתגלה אלא ענין אחד לבד, והוא תכלית הענין.ולא היה א(י)פשר להבין יותר מזה, כי אם חזר ונתעלם יותר השלימות, והאיר האור בדרך יותר מושג. ואז נודע שרש ענינו, והיינו סוד החד"ר, שבהם סובבת כל ההנהגה. ואז נעשה בזאת הי' ג' קוצין וכנ"ל, והגוף מחברם. אח"כ נתעלם השלימות עוד יותר, אז כל אחד מן הג' קוצין האירו בפרט, ועשו ג' קוין ימין ושמאל ואמצע. הרי הם ט' אורות וגוף הי' - הרי עשרה. והרי הנושלמה הי'. וזו היא י של השם הקדוש יהו"ה ב"ה לעולם ולעולמי עולמים. והיא כללות כל הע"ס שיוצאים מבחינת דלא ידיע לבחינת ידיעא...

אף האור הבא בפסוק "וירא אלוקים את האור כי טוב" הוא אור טוב, ממוזג וומוצע באופן שהעולם יכול לקבלו.
אמרו חכמים במדרש (בראשית רבה פרשה ב', ה'):

רבי אבהו ור' חייא רבה. רבי אבהו אמר: מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב (תהלים א) "כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'". "והארץ היתה תהו ובהו" - אלו מעשיהן של רשעים. "ויאמר אלהים יהי אור" - אלו מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו ואם במעשה אלו. כיון דכתיב "וירא אלהים את האור כי טוב", הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.

השאלות על המדרש רבות ומתמיהות.
נראה על פי הידוע שאור גדול שאין כלים לקבלו נראה כחושך. הרשעים הם ביטוי לאור גדול המסנוור עיניהם וגורם להם רשעותם. על כן אינו יודע באיזה מהם חפץ אם בצדיקים שאורם ממועט או ברשעים שאורם אור גדול הוא.
ותשובת המדרש שבמעשיהם של צדיקים חפץ על פי הפסוק "וירא אלוקים את האור כי טוב" שהאור הנראה לעין הממועט הוא הטוב ולא האור הגדול הנראה כחושך.
על פי זה מובן שהגזירה השוה היא מן הפסוק הזה שהאור הוא טוב מלובש ומתוקן באופן שיכולים לקבלו.
לימוד זה מתאים לגזירה שוה שעניינה הוא מיזוג הכוחות שהיא תכונת התפארת הממצעת בין ימין לשמאל.

ויש להוסיף הדבר המיוחד באור הוא הופעתו במידה המדוייקת. אין האור גדול מידי שמסנוור את המביטים עליו, ואינו מועט מידי שאי אפשר להנות מאורו.
מקור האור באורות עליונים למעלה למעלה מיכולתנו להביט בהם, האור יורד אלינו ועובר מסכים ולבושים ואנו מקבלים אותו במידה המדוייקת המתאימה לעולמינו ולעיננו.
המיזוג בין האור הגדול לבין צמצומו שייך למידת התפארת. מידה זו היא מידתה של תורה המביאה אלינו את האור האלוקי העליון מלובש במצוות מעשיות ובאותיות ובמילים באופן שאנו יכולים לקלוט אור עליון זה. אורה זו תורה. כי נר מצוה ותורה אור.
זו היא מידתו של משה שניבא באספקלריא מאירה1 כביאורו של הרב קוק (עולת ראי"ה עמ' קפ"א):

מכלל ופרט, ומפרט וכלל.
כללותה של תורה הלא היא ההופעה העליונה של הקדושה האלהית, לדבקה בשמו הגדול, בכל אור האהבה והיראה העליונה, מתוך עומק הכלל הזה, המיחד את כל המעשים כולם ואת כל ההויה לחטיבה אחת קדושה, אשר אורה ועזה לא נתנו להתגלות כ"א ע"פ אור הבהיר של אספקלריא המאירה של התוה"ק, תורת משה אדון הנביאים, אשר פה אל פה דבר בו ד' אדון כל המעשים ב"ה, הנה אורה נפלאה זו היא היא דוקא החודרת לכל פרטי הפרטיות של המעשים, לכונן חיי האדם בעולם ע"פ חפץ ד' ואור רצון העליון ב"ה. ועומק המעשה בתכונתו, הליכותיו ודקדוקיו, הלא הכל מיד ד' השכיל להיות מתאים אל הכלל כולו, בכל הדיוק הפרטי שבהם, ובקדושתה של התורה המעשית, ובפרטיותיהם של דקדוקי תורה ומצותיה, שפעת החיים של אור הכלל כולו, שהוא חפץ ד' העליון בכל יצוריו, בכל העולמות שברא, חוזרת ומפלשת. ונמצא שהכלל שופע אור על הפרט, מולידו ומהוו בעצם תכונת תבניתה והפרט שב וחוזר ומתבסם בעוצם ים החיים של מקור קדש הקדשים אשר להכלל. ובא התכן החודר בעשר עז קדש, במדותיה של תורה, מכלל-ופרט ומפרט-וכלל.

ועי' אורות מאמר חכם עדיף מנביא.
כבר בלידתו של משה הופיעה נשמתו המאירה באספקלריא מאירה, וכל הבית נתמלא אורה מאור נשמתו. האור היה במידתו של הבית. "ותרא אותו כי טוב הוא" האור נראה מתאים לעולם אליו הופיע משה.

מידת גזירה שוה היא המידה הממצעת וממזגת. האור המתאים לעולמינו שייך למידה זו2 שהיא מידת התפארת.
במשה רבינו מתמזגים אור הבריאה, האור הטוב של בריאת העולם, ואור תורה ועל כן באה הגזירה השוה המשוה בין אור בריאת העולם לאור לידת משה רבינו אשר הביא לנו את התורה באסקפלריא המאירה שלו.






1 כך לשון מהר"ל בחד"א: "ואילו משה רבינו ע"ה היה מתנבא בשם המיוחד, הוא אספקלריא המאירה. ולכך נתמלא הבית אורה. והבן זה היטב ותמצא דברי חכמים".
2 עי' רמ"ק שער ערכי הכינויים "טוב".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.