כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

בבא קמא מ' (ע"א) - לימוד מגזירה שוה


בבא קמא מ' (ע"א):

מאי טעמא דרבנן נאמרה שיתה למטה ונאמרה שיתה למעלה מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק.

ופרש"י:

נאמרה שיתה למעלה - לענין דמי ולדוות "כאשר ישית עליו בעל האשה".
ונאמרה שיתה למטה - במועד שהמית "אם כופר יושת עליו".

ב"דניזק שיימינן" מדגיש את הצורך למלא חסרונו של הניזק. גם אם אמרינן "כופרא כפרה" מכל מקום הכפרה תהא בזה שמשלמים לניזק את חסרונו.
לעומת זאת "בדמזיק שיימינן" מדגיש את הצורך של המזיק בפדיון נפשו, כאילו חייב הוא בעצמו מיתה, וכפרתו היא בפדיון נפשו.
נאמר בפרשת "וכי ינצו אנשים" (שמות כ"א, כ"ב):

כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים.

ופירש רש"י:

כאשר ישית עליו וגו' - כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך.
ונתן - המכה דמי ולדות.
בפללים - ע"פ הדיינים.

נראה שהתורה מדגישה שהתביעה היא "אזרחית". הבעל צריך לתבוע. (אף שנאמר "בפלילים" אינו דין "פלילי" אלא "אזרחי").
מדין זה למדו רבנן דין תשלומי כופר, ומועד שהמית, בגזירה שוה, שאף תשלומין אלו בדניזק שיימינן, והעיקר היא השלמת החסרון וזו כפרתו.
השוואת המקרים בגזירה שוה מלמדת על בחי' של מיתוק. אף כי נורא הוא לגרום למיתת אדם, התורה במידת הרחמים אשר בה, ממתקת הדין ומאפשרת כפרה ואף בהתייחסות לפוגע רואים את הנזק שהזיק בעיניים "אזרחיות" ולא "פליליות".
ויש לומר שפתיחת הפרשה במילים "כי ינצו אנשים" מלמדת, ששניהם גרמו לאסון - אין האשמה מוטלת רק על אחד מהם. על כן אם אין הבעל תובע, פטור הפוגע, שכן גם הבעל גרם לאסון.
מכאן למדו גם על שור מועד שאין בעליו רוצח חלילה, והדין יוצא ממותק.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.