כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

שבת ס"ג (ע"א) - ס"ד (ע"ב) - לימוד מגזירה שוה


הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור הרב קוק.


שבת (ס"ג ע"ב – ס"ד ע"א):

אמר רבא אריג כל שהוא טמא מאו בגד תכשיט כל שהוא טמא מציץ אריג ותכשיט כל שהוא טמא (במדבר לא) מכל כלי מעשה א"ל ההוא מרבנן לרבא ההוא במדין כתיב א"ל גמר כלי כלי מהתם
... תלמוד לומר בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה נאמר (ויקרא יא) בגד ועור בשרץ ונאמר (במדבר לא) בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג אף בגד ועור האמור במת לא טימא אלא טווי ואריג ומה בגד ועור האמור במת טמא כל מעשה עזים אף בגד ועור האמור בשרץ טמא כל מעשה עזים

על פי הכוזרי (מאמר שני ס') יש לומר שהטומאה היא "ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים".
כמו שאמרו על כח הצומח, שאחד הוא, ומתגלה בעוצמה רבה בארז אשר בלבנון, ובחלישות ורפיון באזוב אשר בקיר, כן גם כח החיים אחד הוא ומתגלה בעוצמה רבה בחיי אדם ובעוצמה מועטה בשרץ השורץ על הארץ.
מושג החיים מקורו במקור חיים בקדוש ברוך הוא, מלך חי וקיים. כך הוא לשון הרב (עולת רא"יה "מלך חי וקיים" שבמודה אני):

מקור החיים, אוצר שפעת החיים כולם, החיים המוחלטים, אשר אי אפשר לסמנם בשום סימון של חיים מורגלים... החיים שבכל מקום שהם פוגשים הם ממלאים הכל אור חיים, הם מיוחדים למלך חי, ומלך חי הוא ד' לבדו.

מקור החיים הוא מלך חי וממנו שפעת החיים הולכת וממלאה כל יצורים. מלך חי נפח באדם נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה, וממנו אל בעלי חיים כולם.
כתב הרב (אורות הקדש ח"ב עמ' שנ"ט):

נשמת האדם בהרחבתה, כוללת היא בתוכה את הנשמות הפרטיות של כל הברואים כולם. כל נפש חיה ניצוץ הוא מאור האבוקה הגדולה הכללית, נשמת האדם. רק למראה עינים, כל מין וכל פרט הוא מצוי בפני עצמו, העין החודרת רואה לבת חיים גדולה, מאחזת באדם הכללי, לכל פלגיו, שבתוכם חילופי מדרגות רבות, במדת האור והחום המתגלה, וכל בריאה גלמית מוכשרת היא רק לחלק קטן מאור זה המאיר בו.

על כן השם "חיים" משותף לבעלי החיים ומתוך כך גם טומאה שהיא היפך החיים משותפת מצד מקומה לכל אשר בשם "חיים" יכונה. מצד מקור החיים השוו בגזירה שוה טומאת שרץ לטומאת מת. גזירה שוה באה במקום בו יש השוואה פנימית בין הדברים.
גם הדינים הנלמדים במידת גזירה שוה זו של "כלי" "כלי" וג"ש "בגד עור" "בגד עור" שייכים למידה זאת.
דברים המקבלים טומאה הם אלה שיש בהם תפיסת ידי אדם. הטבע מצד עצמו אינו מקבל טומאה. "אשר עשה האלוקים את האדם ואת העולם ישר" ומצד מעשה אלוקים אין טומאה.
"והמה חשבו חשבונות רבים", בחשבונות הרבים, שם פוגעת טומאה במקום בו יש תפיסת ידי אדם ויצירת אדם.
יצירת האדם היא זו העלולה לטומאה. כח הבחירה היוצר בעולם מכוון להעלאת הבריאה ורוממותה ועלול הוא לנפילה ולטומאה.
כמו שאמרו על עבודה זרה מ"ה (ע"א במשנה):

ר' יוסי הגלילי אומר (דברים יב) "אלהיהם" על ההרים ולא ההרים אלהיהם. "אלהיהם" על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם.

רק על ההרים יכולה לחול עבודה זרה, אבל ההרים עצמם מעשה אלוקים הם ואין תפיסת ע"ז חלה עליהם.
כך גם על טומאה אמרו שאינה פוגעת בקרקע וכל המחובר אליה שהוא כמוה. על כן הכלי והבגד והעור הם שהושוו גזירה שוה ללמוד זה מזה.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.