כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

עירובין ס"ג (ע"א) - לימוד מגזירה שוה


הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ הרמ"ע מפאנו.


עירובין ס"ג (ע"א) 1:

אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש שנאמר (איוב לב) ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים וגו' על כן זחלתי וכתיב (דברים לב) עם חמת זוחלי עפר.


גזירה שוה מכרעת בכח הקבלה מרבו ורבו מרבו

בתוך מידת גזירה שוה, מובנה, כחלק מן המידה, הכלל שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו2.
כך היא לשון הרמ"ע מפאנו:

המידה השניה גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה. ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו - פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו - שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה, כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו - כתר עליון - ורבו מרבו - עלת העלות...

הכח להכריע בא מקבלת רבו ורבו מרבו. כתר עליון ועלת העילות כוללות הכל, ומהם בא הכח להכיל את הימין ואת השמאל ולהכריע ביניהם.

קומתו הזקופה של האדם

מיוחד הוא האדם ביצירתו מכל בעלי החיים בכך שמהלך הוא בקומה זקופה.
מה משמעות קומתו הזקופה? הגמ' במס' חגיגה (ט"ז ע"א) אומרת:

ששה דברים נאמרו בבני אדם שלשה כמלאכי השרת... יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת

ומבאר המהר"ל (דרך חיים פ"ב מ"א):

לפיכך ברא הש"י את האדם בקומה זקופה כדי שיסתכל כלפי מעלה וידע הקב"ה שהוא יושב בשמים...


הוראת הלכה עניינה הכרעה

כך לשון הירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב:

אמר ר' ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה, מה טעם? 'וידבר ה' אל משה', אמר לפניו רבונו של עולם הודיעני היאך היא ההלכה, אמר לו 'אחרי רבים להטות' רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור מינין 'ודגל"ו'. וכן הוא אומר 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים', ואומר 'מישרים אהבוך'.

משה רבינו הוא מורה הלכה והוא מעביר דבר ה' אלינו. משה רבינו שואל איך היא ההלכה. מה דרך ההכרעה בין הכוחות השונים והדעות השונות. הקב"ה אומר למשה שהדרך היא על פי רוב כיון שהתורה ניתנה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, הרי שלכל הלכה יש פנים לכאן ולכאן. התורה אינה חתוכה ואין איזו הלכה שצריך לכוון אליה, אלא להכריע בין הפנים השונות של התורה.
כח ההכרעה נמצא בידי תלמידי החכמים מוסרי התורה "וידבר ה' אל משה". הקב"ה העביר אליו את האחריות וממנו לדורות הבאים של תלמידי החכמים. ומנין כח ההכרעה? "מרבו ורבו מרבו". כח ההכרעה בא ממקור עליון בו מתאחדים כל הצדדים. המכריע שוקל כל הצדדים וקובע ההלכה.

כשיש שאלה הלכתית מתעורר כח ההכרעה

כשאדם שואל שאלה הלכתית, מתעוררות כל הפנים של התורה, פנים לכאן ופנים לכאן לאסור או להתיר לטמא או לטהר.
החכם צריך להכריע; הכח להכריע הוא מרבו ורבו מרבו, מכתר עליון ומעלת העילות. כל שאלה הלכתית מעוררת את הקשר העליון ואת השפע הבא מלמעלה.
הגמ' במסכת סוטה (כ"ב ע"א) אומרת:

תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן.

ומבאר המהר"ל (נתיב התורה פ' ט"ו):

ועוד שם התנאים מבלי עולם מבלי עולם סלקא דעתך אלא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן...
אבל הפירוש כמו שאמרנו, כי עיקר התורה כאשר הוא מורה הלכה למעשה ודבר זה ראוי שיהיה יוצא מן התורה אשר התורה היא שכלית, ודבר זה הוא התלמוד שהוא שכלי ומזה ראוי שיהיה יוצא ההלכה למעשה, ודבר זה בודאי קיום העולם שעומד על התורה, ולפיכך התנאים שמורים הלכה מתוך המשנה הם מבלי עולם.
... ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך.

כל שאלה הלכתית מעוררת את המקורות בתורה. התלמוד מיוחד בזה שהוא מביא את הפנים השונות. אין בו תורה חתוכה אלא יש בו צורך להכריע בין הפנים השונות לעומת המשנה שאומרת יסודות חתוכים בלא לדון בהם. "ודבר זה בודאי קיום העולם שעומד על התורה" כך מתחברת התורה העליונה עם המציאות.
שאלה הלכתית אף היא מעמידה התורה על רגליה ויוצרת שאיפה כלפי מעלה לקבל מן המקור את הדרך.

המורה הלכה בפני רבו מבטל כח ההכרעה ואת הצורך לקבל מרבו מלמעלה

המורה הלכה בפני רבו מבטל בזה את כח ההכרעה הבא מרבו ורבו מרבו. תורתו תורה חתוכה היא, שאינה רואה פנים לכאן ופנים לכאן. כיוון שתורתו חתוכה היא, הרי שאין לרגל עמידה, ודומה לזוחל על האדמה.
הרגל היא מעמידה את האדם עם פנים כלפי מעלה.
וכשאין לרגל עמידה הרי הוא מהלך על גחון. וכך גם התורה, כשאין לה עמידה על רגליה, המבטאת את מבטה למעלה, ואת שאיפתה למעלה, הרי שהיא נופלת על פניה וזוחלת בעפר3.

ראוי להכישו נחש

על כן ענשו של המורה הלכה בפני רבו שראוי להכישו נחש. הרי הוא עצמו עשה מעשה נחש שהסית את האדם הראשון שלא לקבל מיוצרו את הצווי.
אף הנחש היה, קודם החטא, מהלך על רגליו, ומסתכל כלפי מעלה. משחטא נתקצצו רגליו והולך הוא על גחון, ונאמר עליו "חמת זוחלי עפר".
זה מה שאמר אליהוא "זחלתי ואירא מחמת דעי אתכם" שכן אליהוא לא רצה להורות בפני גדולים ממנו כדי שלא להיות בבחינת חמת זוחלי עפר על כן השתמש במילה זחלתי המזכירה את הנחש.
המורה הלכה בפני רבו היא בבחי' "זוחל" ונמסר בידי "חמת זוחלי עפר".

גזירה שוה

הלימוד הוא בגזירה שוה. מידת גזירה שוה היא הכח להכריע4. למדנו שהכח להכריע בא ממקור עליון הכולל הכל ומתוך כך הוא נותן כח להכיל הכל ולהכריע. על כן אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו. זו המידה המבטאת את הצורך בקבלה מלמעלה מכתר עליון ומעילת העילות.
על כן ראוי ללמוד ענשו של המורה הלכה בלא לקבל מרות מרבו במידת גזירה שוה.






1 לימוד דומה מפסוק זה מובא בסנהדרין ק"י (ע"א), לדוגמא המובאת על הדמיון בין שני הלימודים ראה כאן.
2 רש"י סוכה י"א ע"ב ד"ה "לא ילפינן".
3 עי' זהר וישלח קע"א:
פתח ואמר (בראשית ג יד) ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה וגו' על גחונך תלך, מאי על גחונך תלך, דאתברו סמכין דיליה וקציצו רגלוי ולית ליה על מה דקאים, וכד ישראל לא בעאן לסמכא ליה לאורייתא, אינון יהבין ליה סמכין ושוקין לקיימא ולאתתקפא בהו. תא חזי כמה עקימו וחכימו אתחכם בההוא ליליא ההוא דרכיב נחש לקבליה דיעקב, דהא איהו הוה ידע דכתיב (שם כז כב) הקול קול יעקב והידים ידי עשו, ואי פסיק קלא דיעקב, כדין והידים ידי עשו, בגין כך אסתכל לכל סטרין לאבאשא ליה ליעקב ולאפסקא קליה, וחמא ליה תקיף בכלא, דרועין מסטרא דא ומסטרא דא דאינון תקפין, גופא דאתתקף בינייהו, וחמא תוקפא דאורייתא, ואתתקף בכלא, כדין וירא כי לא יכול לו, מה עבד מיד ויגע בכף ירכו, דאתחכם לקבליה, אמר כיון דאתברו סמכין דאורייתא, מיד אורייתא לא אתתקף.
תרגום הסולם: פתח ואמר "ויאמר ה' אלקים וגו' על גחונך תלך" מהו "על גחונך תלך". כי נשברו הסומכים שלו ונקצצו רגליו, ואין לו על מה שיעמוד. כך ישראל אם אינם רוצים לסמוך את התורה הם נותנים לנחש סומכים ושוקים לעמוד ולהתחזק בהם. בוא וראה כמה מרמה וערמה התחכם באותו הלילה אותו רוכב על נחש כנגד יעקב. כי הוא היה יודע שכתוב "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". שאם נפסק קולו של יעקב אז הידיים ידי עשו, משום זה הסתכל לכל הצדדים להרע ליעקב ולהפסיק קול תורתו. וראה אותו חזק בכל, הזרועות מצד זה ומצד זה שהם חזקים, הגוף שמתחזק ביניהם. וראה כח התורה שלו ושהוא חזק מכל הבחינות, אז וירא כי לא יכול לו. מה עשה, מיד, "ויגע בכף ירכו" שנתחכם כנגדו, אמר, כיון שנשברו תומכי התורה, מיד לא תוכל התורה להתחזק עוד.
4 לשון האר"י בגזירה שוה: "פעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".
לשון הרמ"ע מפאנו על ההכרעה: "המידה השניה גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה".







-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.