כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים ס"ח (ע"א) - לימוד מגזירה שוה


פסחים ס"ח (ע"א):

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן עתידים צדיקים שיחיו מתים שנאמר עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים וכתיב ושמת משענתי על פני הנער עולא רמי כתיב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות לא קשיא כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים ועובדי כוכבים מאי בעו התם דכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים לא קשיא כאן לעולם הבא כאן לימות המשיח ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד מאי איכא למימר אידי ואידי לעולם הבא ולא קשיא כאן במחנה שכינה כאן במחנה צדיקים רבא רמי כתיב אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא השתא אחויי מחיי מרפא לא כל שכן אלא אמר הקדוש ברוך הוא מה שאני ממית אני מחיה כמו שמחצתי ואני ארפא תנו רבנן אני אמית ואחיה יכול מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא מה מכה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה דבר אחר בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא.

ונמצא גם בזה"ק (בראשית דף קי"ד):

אשר נשבעתי מעבור מי נח, מכאן שלא לא שבועה, ומן לאו אתה שומע הן, ועתיד הקדוש ברוך הוא לקיים עולמו קיום, שלא תגלה כנסת ישראל, ולא תהרס בנין בית המקדש, לפיכך אין מקבלין נשמתן אלא במקום קיים לעולמים, כדי שתהיה הנשמה קיימת בגוף לעולמים, ודא הוא דכתיב הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו וגו'. אמר רבי חזקיה, מהכא (מקרא הוא) הוא קדוש, ירושלם קדוש, הנותר בה קדוש, הוא קדוש דכתיב (ישעיה ו ג) קדוש יהו"ה צבאות, וכתיב (הושע יא ט) בקרבך קדוש, ירושלם קדוש, דכתיב (קהלת ח י) וממקום קדוש יהלכו, הנותר בה קדוש, דכתיב (ישעיה ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, מה קדוש הראשון קיים, אף השאר קדוש קדוש קיים. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב, (זכריה ח ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים, מאי טיבותא דא (כדי) למיזל כדין, דכתיב ואיש משענתו בידו, אלא אמר רבי יצחק, עתידים הצדיקים לעתיד לבא להחיות מתים כאלישע הנביא, דכתיב (מ"ב ד לא) וקח משענתי בידך ולך, וכתיב ושמת משענתי על פני הנער, אמר ליה קודשא בריך הוא, דבר שעתידים לעשות הצדיקים לעתיד לבא אתה רוצה עכשיו לעשות, מה כתיב וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין עונה ואין קשב, אבל הצדיקים לעתיד לבא עלה בידם הבטחה זו, דכתיב ואיש משענתו בידו, כדי להחיות בו את המתים, (מאן מתים אותם) מהגרים שנתגירו מאומות העולם, דכתיב בהו (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה שנה ימות, והחוטא בן זהר.

ודף קל"ה:

אמר רבי יהודה, עתידים הצדיקים באותו זמן לברא עולמות ולהחיות מתים, אמר ליה רבי יוסי, והתנן (קהלת א ט) אין כל חדש תחת השמש, אמר ליה רבי יהודה, ת"ש בעוד שהרשעים בעולם וירבו, כל העולם אינו בקיום, וכשהצדיקים בעולם אזי העולם מתקיים, ועתידים להחיות מתים, כדקאמרן (זכריה ח ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים.

מידת ג"ש היא בהנהגת ספירת התפארת1 שהיא מידת הרחמים. אף תחיית המתים היא במידת הרחמים כמו שאנו אומרים בתפילה:

מחיה מתים ברחמים רבים2.

בספרים הקדושים ביארו ענין תחית המתים על ידי הצדיקים.
הרב רשם בפנקסו (פנקס ט"ו, אות ג'):

והנה עניין תחיית המתים שבידי הנביאים ע"ה, כי מי שהשליטו השי"ת על חייו, עד שכל כוחות נפשו וחיותו הוא אדון עליהם להשתמש בעבודת קונו ולא זולת, הוא יכול לתן צו על כח חיות נפשו, שיח' הזולת כמו שמחייהו, ממש כמו שאדם יכול להעתיק כח התנועה לגוף אחר.
והנה, כח החיות נמצא בגוף, ומצד חיות הגוף מתקשרת בו הנשמה, ונמצא בנשמה לפי ענין הגוף כדי שיוכל להתקשר בגוף.
והנה, כשיגבר כח ההכנה בנשמה להחיות הגוף, יכולה להחיות הגוף בודאי. וכשיגבר כח החיות בגוף, תשפע עליו שפע הנשמה שפעה. אמנם אם יה' המקור הנשמה, יגבר כח הנשמה יותר מאם יה' הכח המקורי הגוף. ע"כ, תחילה שם משענתו, כח התנועה הגופנית, ובקש להחיותו מצד הגוף, אבל היא רצתה, שיהי' חיבוקו מצד הנשמה, ועי"ז יתח' הגוף, וכן הי', ע"כ הי' חבקוק הנביא, ופי' בזוה"ק ע"ש תרין חבוקין, דאימי' ודאלישע, שחיבוק אלישע גרם נבואתו.

ובדומה לזה נאמר בספר עבודת הקדש (ח"ג פ' י"ג):

ונראה כי הוצרכו אל התפלה והקריאה אל יי', לפי שאין העולם הזה כדאי אל ההפלגה ההיא מהנפלאות עד לעתיד לבא שישובו הדברים להויתם ולטבעם הראשון כמו שהיו קודם החטא הקדום, ואז לא יצטרכו הצדיקים להפציר בתפלה להחיות המתים כי תגדל מעלתם ודבקותם בבוראם אז כל כך עד שיחיו המתים במשענותם, וזה כי האור והשפע אשר יושפע עליהם אז יהיה בו די לשיעבור מהם עד שידבק במשענותם להיות גופם הקדוש והזך נשען עליהם ויספיק להחיות המתים.

נראה שהעברת החיות מן הצדיק אל המת, נעשית במידת הרחמים היא התפארת, שהיא מידת השווי, הנותנת את הכח להעביר חיותו של צדיק אל זולתו. מידת התפארת משוה ימין ושמאל, ונותנת את הדרך להעביר כוחות מצד אל צד. על כן גזירה שוה היא בתפארת, והכח להחיות מתים נלמד במידת גזירה שוה, מצד שייכותה למידת התפארת והרחמים.
בספר אגרא דכלה (קפ"ז ע"ב) מתייחס ללימוד של תחיית המתים דווקא על ידי גזירה שוה וזו לשונו:

כתיב הכא (זכריה ח ד) ואיש משענתו בידו מרוב ימים, כתיב התם (מלכים ב' ד כט) ושמת משענתי על פני הנער וכו', למה נלמד הדבר בגזירה שוה דייקא, כי מדת גזירה שוה בתורה שבעל פה הוא מכוון נגד מדת רחו"ם שבי"ג מדות (שמות לד ו). והנה תיקנו אנשי כנסת הגדולה (תפלת י"ח) מכלכל חיים בחס"ד, (עין מ"ש בפרשת בראשית שבראשית צמיחות המזון למדו הדשאים קל וחומר (חולין ס' ע"א), נגד מדת אל, חסד אל כל היום (תהלים נב ג)), מחיה מתים ברחמים רבים, נראה שתחיית המתים מתהווה ברחמים רבים, על כן כשהצדיקים ירצו להחיות המתים, ילמדו גזירה שוה ויעוררו מדת רחו"ם.

לדבריו גזירה שוה אינה רק לימוד אלא היא מידה הפועלת ומעוררת רחמים עליונים והיא המחיה מתים.
בדרך הלימוד של המידות שהתורה נדרשת בהם, אנו מבקשים להבין בחלק הלימודי את הקשר בין תוכן ההלכה או האגדה לבין המידה בה משתמשת התורה ללמדנו זאת ההלכה. גם המילה המשותפת שהיא הגזירה השוה בודאי קשורה לתוכן הנלמד ואף את זאת עלינו להבין.
לעיל ביארנו את שייכות גזירה שוה מתחיית המתים ועתה יש להוסיף ולהבין את שייכותה של המילה משענת לתחיית המתים ולגזירה שוה.
בספר קהילת יעקב הביא ש"משענת" הוא נצח והוד כדברי הזוהר סוף פרשת וילך (רפ"ו):

"במשענתם" הוא סוד נצח הוד יסוד שהן בחינת ירכין משענת הגוף.

ולאחר מכן הביא בקהילת יעקב בשם הרמ"ק ש"משענת" זו בחי' תפארת.
נראה שבשעה שאדם נשען על משענתו זו בחי' נצח והוד שהם תרי ירכין. הגמ' במסכת שבת3 אומרת שבזקנותו של אדם שתים נעשות שלש, שלשתי רגליו של אדם מתווספת המשענת.
נצח והוד הם לבר מגופא ואף המשענת היא באה מלבר ומוסיפה חיות לאדם עצמו.
אבל המשענת על ידה מחיים מתים היא בחי' תפארת כפי שביארנו לעיל, שהיא שייכת למידת הרחמים.
זו משענת אליה מעביר האדם את כוחו4 ועל כן יש לה כח וחיות להחיות מתים כפי שנתבאר לעיל בדברי הרב זצ"ל ובספר עבודת הקדש.






1 לשון האר"י בג"ש: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".
2 כפי שהביא באגרא דכלה המובא להלן.
3 קנ"ב ע"א.
4 דומה המשענת הזו למטה "ואת המטה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות", זו לא משענת להישען עליה כי אם צינור להעביר על ידו כוחות.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.