כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים צ"ו (ע"א) - לימוד מגזירה שוה


הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ האר"י והרב קוק.

פסחים צ"ו (ע"א):

והתניא בן בג בג אומר מניין לתמיד שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו ולהלן הוא אומר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.

וכן הוא בספרי פנחס פיס' י"א.
יתכן שההבנה לגזירה שוה זו תבוא ממקור נוסף בו נאמרה והוא במגילת תענית משנה א':

מן ריש ירחא דניסן עד תמניא ביה אתוקם תמידא דילא למספד. שהיו בייתוסין אומרים מביאים תמידים משל יחיד זה מביא שבת אחד וזה מביא שתי שבתות וזה מביא שלשים יום ומה היו דורשים אמרו את הכבש אחד תעשה בבקר ליחיד משמע.
אמרו להם חכמים אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן בא אלא משל כל ישראל שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו. קרבני זה הדם לחמי אלו חלבים לאשי זה הקטרת. ריח זו הלבונה. ניחחי אלו הנסכים, וכל שהוא כריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו. שיהו כלם באים מתרומת הלשכה.
רבי עקיבא אומר מנין שלא יצא וירעה בעדר תלמוד לומר תשמרו להקריב לי במועדו ולהלן הוא אומר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום מה להלן מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטתו אף כאן.
וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהו שוקלים שקליהם ומניחים אותם בלשכה והיו תמידים קרבים משל צבור וכל אותן הימים שדנום עשאום ימים טובים.

מפשטות הברייתא משמע שדברי רבי עקיבא הלומד גזירה שוה הם חלק מתשובת ישראל לצדוקים. יש להקדים ולהבין מה הייתה נקודת המחלוקת בין חכמי ישראל והצדוקים.
כך מבאר הרב את הדברים (משפט כהן סי' קכ"ד):

ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אוה"ע הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים. כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה י"ג א' אין הציבור והשותפין עושין תמורה, מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו.

הצדוקים חלקו על מושג הכלל בישראל. על כן אמרו שיחיד מתנדב ומביא תמיד. חכמי ישראל דרשו את הפסוקים והוכיחו שקרבן תמיד הוא קרבן ציבור הבא מכספי שקלי כלל ישראל.
והתקינו "שיהא היחיד שוקל שקלים ונותן בכל שנה ושנה ומניחים אותם בלשכה והיו תמידים קרבים משל ציבור".
הנחת השקלים בלשכה היא הצורה בה עוברים השקלים מן היחיד אל רשות הציבור.
אף דרשת רבי עקיבא באה לברר ענין הכלל בישראל.
המעבר של הכבש מהיותו של אדם פרטי להיותו רכוש כלל ישראל הוא תהליך. כשם שבפסח מצרים היה השה למשמרת, ובכך נעשה המעבר מהיותו "עבודה זרה" של מצרים להיותו קרבן ישראל לה'. כך לדורות צריך הקרבן להיות למשמרת כדי לעבור מהיותו פרטי להיותו שייך לכלל ישראל. מפסח מצרים למדנו שיש תהליך בו עובר הקרבן ונעשה קרבן ציבור לה'.
זה עומק הגזירה שוה נאמר "משמרת" בפסח ונאמר "תשמרו" בקרבן תמיד. מה בפסח המשמרת היא ארבעה ימים, אף "תשמרו" הנאמר בתמיד הוא ארבעה ימים שהקרבן צריך להיות בלישכת הטלאים ולשומרו ולבודקו ממומים ולהכשירו לקרבן ציבור.
זהו העומק המשותף לפסח מצרים ולקרבן תמיד לדורות, הבא לביטוי בגזירה שוה "משמרת" "תשמרו"1.
אף לפי האר"י הנהגת ג"ש הוא בתפארת.
גזירה שוה מבררת את קדושת הכלל בישראל השייכת במיוחד למידת התפארת "תפארת ישראל"2.
בפסח התבררה לראשונה קדושת הכלל בישראל וקדושה זו מתבררת יום יום בקרבן התמיד.
המילים "תשמרו" ו"משמרת" הן לשון המתנה בחי' "ואביו שמר את הדבר". ההמתנה ד' ימים היא הדרך לעבור מכבש פרטי לקרבן ציבור ובפסח זה היה ההמתנה למעבר מע"ז לקרבן לה'.






1 לשון הרב קוק בהנהגת ג"ש: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה... שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
2 עי' זהר בהעלותך קנ"ב: וכנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא דאיהי תפארת ישראל וע"ד איהו גופא לנשמתא. נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא. ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא ואינון מסתכלי בלבושא דא לא יתיר זכאין אינון צדיקייא דמסתכלי באורייתא כדקא יאות. חמרא לא יתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתיב אלא בלבושא דא. וע"ד לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא וע"ד כל אינון מלין וכל אינון ספורין לבושין אינון:





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.