כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים כ"ז (ע"ב) - כ"ח (ע"א) - לימוד מבנין אב


הקדמה

ספירת התפארת נמצאת בקו אמצעי אחר חסד וגבורה, וקודם לנצח והוד.
מצד היותה תחת חסד וגבורה הרי היא בחי' גזירה שוה המשוה בין שתי ספירות הללו המנוגדות בטבען ותכונתן. התפארת ממזגת אותן ומכריעה ביניהן.
מצד היותה מעל נצח והוד הרי היא בחי' בנין אב. התפארת היא אב ונצח והוד הם בחי' בנים.
הנהגת התפארת כממזגת בין חסד וגבורה התבארה באריכות בהנהגת גזירה שוה.
הנהגת התפארת כאב אשר לו בנים שהם נצח והוד, היא מתייחסת למצוה או לפסוק כאב אשר יש לו תולדות. כמתייחסים למצוה כאב איננו מסתכלים על מעשה המצוה בלבד אלא על העיקרון הבונה את המצוה. אנו מחפשים מהי התכונה והאופי של המצוה ולפי זה נבנים התולדות המתאימים באופיים ותכונתם לאב.
הלימודים בברייתא המובאת בגמרא ובמכילתא ידגימו את הענין.

הסוגיות

הגמרא בפסחים כ"ז (ע"ב) - כ"ח (ע"א):

תניא א"ר יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא לא כל שכן שטעון שריפה אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה (שמות יב) תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו חזר ר' יהודה ודנו דין אחר נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה אמרו לו נבילה תוכיח שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה אמר להן הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וחמץ אסור באכילה ובהנאה מה נותר טעון שריפה אף חמץ טעון שריפה אמרו לו שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה ואינו טעון שריפה אמר להן הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה אמרו לו חלבו של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה חזר רבי יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה שתק ר' יהודה אמר רב יוסף היינו דאמרי אינשי כפא דחטא נגרא בגווה נשרוף חרדלא אביי אמר סדנא בסדני יתיב מדויל ידיה משתלים רבא אמר גירא בגירי מקטיל מדויל ידיה משתלים.

מכילתא בא (י"ב, ט"ו):

רבי יוסי אומר תשביתו שאור מבתיכם בשרפה. אתה אומר בשרפה, או אינו אלא בכל דבר? הרי אתה דן, נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה. (מה נותר בשרפה, אף חמץ בשרפה). אם למדת נותר שאינו אלא בשרפה, אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. נבלה תוכיח שהיא אסורה באכילה ואינה בשרפה- היא תוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור באכילה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר אסור בהנאה וחמץ אסור בהנאה, אם למדת על נותר שאינו אלא בשרפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי שור הנסקל יוכיח שהוא אסור בהנאה ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור בהנאה לא יהא בשרפה. אמרת, הפרש נותר חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת, אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשרפה. והרי חלב של שור הנסקל יוכיח שחייבין עליו כרת, ואינו בשרפה- הוא יוכיח על חמץ שאף על פי שחייבין עליו כרת, לא יהא בשרפה. אמרת אדון ד' לשונות כאחת מד' לשונות כאחת. נותר אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם, וחמץ אסור באכילה, ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גרם. ואל תאמר נבלה תוכיח, שאע"פ שאסורה באכילה אינה אסורה בהנאה, ולא שור הנסקל יוכיח שאף על פי שהוא אסור בהנאה אין חייבין עליו כרת, ולא חלב שור הנסקל יוכיח שאף על פי שחייבין עליו כרת אין הזמן גורם. אלא אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר. אלמוד דבר שהוא שווה בד' דרכים מדבר ששוה בד' דרכים ואל אלמוד דבר שהוא שוה בארבעה דרכים מדבר שאינו שוה, לא בדרך אחד ולא בב' דרכים ולא בג' דרכים. אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהיה אלא בשרפה. אמר ר' יהודה בן בתירה, סבור אתה שאתה מחמיר עליו, ואינך אלא מקל- הא אם לא מצא לו אור ישב לו ולא ישרוף. אלא בלשון הזה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הבעור מצות כלויו בשרפה. משהגיעה שעת הבעור מצות כלויו בכל דבר. רבי אומר, בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא- ואיזה הוא דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא, אין אתה מוצא אלא בשרפה.

הפסוק אומר על קרבן פסח (שמות י"ב, י'):

לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו.

אם נרצה להתייחס לנותר כאב עלינו לברר מה תכונתו של נותר המחייבת שריפה.
התכונה הראשונה העולה היא איסור אכילה ודוחה הברייתא הבנה זו שכן נבלה אסורה באכילה ומותרת בהנאה, ואינה בשריפה.
התכונה השניה היא איסור הנאה ודוחה הגמרא ששור הנסקל אסור בהנאה ואינו בשריפה.
התכונה השלישית היא ענש כרת ודוחה הגמרא מחלב שור הנסקל שהוא בכרת ואינו בשריפה.
ואז מגיעים לתכונה הרביעית. בגמרא אומרים שנותר הוא בבל תותירו ובמכילתא שהזמן גורם נראה ששתי אמירות אלו לחד אתר סליקין והן מבטאות תכונת הנותר שקודם היה מותר ואף מצוה לאוכלו ובעבור זמן אין להשאירו ואסור לאוכלו ומצותו בשריפה.
זו אפוא התכונה שמצאנו בנותר שממנה אנו לומדים על חמץ. בפשטות יש לומר שכיון שהיה מותר ונאסר הרי שלא בדלים הימנו ולכן החמירה התורה לשורפו שלא יישאר ממנו מאומה1.
ויש להוסיף שכיון שזה אב יש להבין את היסוד הפנימי של תכונה זו.
נראה שנותר הוא אב ליסוד שכל דבר עליון המאבד נקודת עליונותו, אינו חוזר למדרגה הרגילה אלא יורד למטה ומאבד כל צורתו. כישראל אשר התכונה המביאתם לעלות עד לרקיע היא הגורמת להם בירידתם לרדת עד לעפר.
סוד זה מבואר במהר"ל נצח ישראל פי"ד:

והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש. וזה שאמרו (יבמות סא.) "אדם אתם" (יחזקאל לד, לא) 'אתם קרוים אדם ולא האומות קרוים אדם'. וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר. וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר. ולכך כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם באמת מושלים על כל האומות, ואז מקוים "ונתנך ה' על כל גוים" (ר' דברים כח, א). ובשביל כך אין ראוי אל הצורה הפחיתות ויציאה מענין הראוי לה, כי זה הוא ענין עצם הצורה בעצמה, שהיא שלימה בלא חסרון. ואין ענין הזה בדבר שהוא חומרי, כי אין עצם החומר שהוא שלם.. וכאשר אין הצורה כאשר ראוי להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל. ולכך כאשר ישראל, שיש להם משפט ומדריגת הצורה, שראוי לה השלימות, והם במעלתם - הם על הכל. אבל אם יוצאים מן השלימות, שאז כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים. כי הצורה - כאשר אינה בשלימות שלה - יש לה בטול, והכל מושלים עליה:
ובפרק מציאת האשה (כתובות סו ע"ב), תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מן ירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו, רבי - פרנסני. אמר לה, בתי, בת מי את. אמרה לו, בת נקדימון בן גוריון אני. אמר רבי יוחנן בן זכאי, אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולט בכם. ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אז נמסרים ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, רק ביד בהמתן של אומה שפלה:
ויש לתמוה, מאי לשון 'אשרי' דקאמר, 'אשריכם ישראל שמסרם ביד אומה שפלה, ולא עוד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה', וכי בזה שייך לשון 'אשרי'. אבל הדבר הזה כמו שבארנו לך, כי בודאי בזה יש לראות ולהתבונן מעלת ישראל העליונה, שיש להם משפט הצורה השלימה, אשר מצד עצמה ראוי לה השלימות לגמרי, ואין ראוי לה חסרון כלל. והחסרון בצורה הוא בטול אל הצורה לגמרי, ונחשבת נעדרת לגמרי. ומזה הצד היא יותר פחותה מכל אשר הם במדריגה החומרית, אשר יש להם מציאות מה, וזו נחשבת כאילו אין לה מציאות כלל, רק נעדרת:
וזה שאמר (שם) 'אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא', שדבר זה ראוי אל הצורה להיות עליונה על כל, לכך אמר שאם עושים רצונו של מקום, אין אומה ולשון שולטת בהם, כאשר ראוי אל הצורה השלימה שהיא מושלת תמיד על החומר, ולא החומר מושל בה. 'ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, אז נמסרו ביד אומה שפלה'. כי מה שהם אומה שפלה מורה על שהיא יותר חומרית, כי אין ספק כי השפלות מורה על החומרית, שהחומר הוא שפל. 'ולא עוד, אלא ביד בהמתם של אומה שפלה'. שאין ספק כי הבהמה של אומה שפילה עוד יותר חומרית. וכאשר תדע מענין הערביים האלו, שאין אומה יותר פחותה כמו אלו. והיתה מלקטת שעורים בין גללי בהמתן של ערביים, דהוא היציאה של בהמה. ואין ספק בדבר זה למבין, כי הנמסר ביד זה אין לו מציאות כלל, וכאילו נחשב נעדר. וכל ענין זה מפני כי הצורה מצד עצמה ראוי לה השלימות, כי זהו עצם הצורה שהיא שלימה, וכאשר אין לה השלימות שראוי לה - כאילו היא נעדרת לגמרי. והשפל, אם הוא פחות ושפל, אינו נחשב נעדר, ויש לו מציאות מה, הן רב הן מעט. אבל זה נחשב נעדר לגמרי. ובודאי יפה אמר על זה 'אשריכם ישראל וכו'':
וכאשר תבין אלו הדברים על אמתתם מה שראוי לך להבין מהם, אז יפתחו לך שערים הרבה, כי דברים הרבה תלוים בזה במה שאין לישראל שום מדריגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם. וכבר רמזה זה התורה גם כן באדם, אשר כבר אמרנו כי ישראל והאדם שוים הם. שכמו שיש לאדם משפט הצורה נגד שאר בעל חיים, כך לישראל משפט הצורה נגד האומות. ואצל האדם כתיב גם כן (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים וגו'", ודרשו ז"ל (ב"ר ח, יב) 'זכה - רודה בדגת הים וכו', לא זכה - נעשה ירוד בפניהם'. ולא נמצא שיהיה לאדם מדריגה בינונית, שלא יהיו שאר בעל חיים מושלים בו, והוא לא ימשול בהם גם כן. כי דבר זה לא יתכן לפי הדברים אשר אמרנו, שכאשר אין הצורה כמו שראוי להיות, אז נחשבת נעדרת לגמרי, ואז שאר בעלי חיים, שיש להם מציאות מה, מושלין עליו. ודבר זה ענין ברור מאד:

ויש להוסיף את לשון הרב באגרת צ"ו:

מובן הדבר, שע"י עזיבה, ע"י מיעוט ידיעת הערך העצמי, ע"י השפלה של הגבירה נגד שפחתה, ושהיא עוד מלובשת בתואר של מין יראת שמים, מה שהוא למרות עיני כבודו ב"ה, ע"י מה שנותנים בזה למרמס את כבוד ארץ חמדה ומקום הדום רגליו יתברך עדי עד, - הדברים נעשים עמומים; ות"ח שבא"י חוזרים להיות שפופים ושפלים, ועוזבים את חילם, וסוברים שלא נוצרו כי-אם למגרם גרמי אצל חכמי חו"ל ולחקות פלפולים נמוכים, הבאים מתוך מחשכים, ובזה באמת כחם של חכמי א"י חלוש, מפני שהם [נוצרו] לגדולות מאלה.


חמץ הוא תולדה של נותר. אף הוא ראוי לאכילה בכל ימות השנה. האכילה היא צורה של תיקון עולם. החיטה שהיא מן הצומח עולה ובונה את האדם. במיוחד בונה החיטה את דעתו של אדם. "עץ דעת חיטה היה"2. אף בבנין דעתו של אדם אנו מוצאים את היסוד שנמצא באב שהוא מצוות הנותר בשריפה. חז"ל אומרים "אילן שאכל ממנו אדם הראשון... חיטה היה שאין תינוק יודע לומר אבא אמא עד שיטעום טעם דגן"3. ומאז שטועם טעם דגן צואתו מסרחת4 וצריך להרחיקה בשעה שקורא קריאת שמע. כשעולה החיטה למדרגת הדעת אז הנותר שבה, הפסולת, מסרחת ונופלת ממדרגתה ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדה. החיטה בונה, אפוא, את מעלתו של האדם. בפסח אף היא נעשית "נותר" (כשמחמיצה) ואסורה באכילה ואז נופלת היא ממדרגתה ושריפתה תקנתה.

וכפי שביארנו נותר הוא אב המלמד עקרון. ככל שדבר עולה במעלות הקדושה כך בנפילתו ובהפסד הקדושה, הרי הוא נופל עמוק ונמוך יותר.
תולדות האב הם מיני דגן5 בין מצד תכונתם המיוחדת והן מצד מצות חמץ ומצות המצה. מיני דגן הם הבונים את דעתו של אדם וכלשון המהרש"א (ב"ב קמ"ז.):

... החטים מביאים הדעת לאדם דאמרינן בפרק בן סורר עץ הדעת שממנו אכל אדם הראשון חטה היה ואמרינן נמי פרק לולב הגזול יוסיף דעת יוסיף מכאוב, תינוק האוכל כזית דגן מרחיקין צואתו ארבע אמות ואמרינן שאין תינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן מדקרי ליה עץ הדעת.

הגמ' שדרשה את הפסוק "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" על אכילת חטה אומרת את היסוד הנלמד מנותר. ככל שיוסיף דעת כך הנותר ממנו, שהם המותרות היוצאים בדרך של צואה, מכאיבים ומסריחים יותר.
ואף בהלכות חמץ ומצה רואים עקרון זה (פסחים ל"ה.):

תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא (דברים טז) "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה.

ועוד שם:

דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין על חימוצו כרת.

על כן נותר הוא האב. נותר מקורו בקדש הראוי להיות אב6.



וראה תחילת הסוגיא נידון בקל וחומר וביאורו כאן.






1 ע' בדברי הרב צבי יהודה המובא בטוב ראי על פסחים עמ' 377 זו לשונו: "וצריך לומר דזה פשוט לן דשריפה היא ביעור יותר חשוב משאר מיני הביעורים, ובפרט ר"י לטעמיה בשלהי תמורה שאם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים, רשאי, א"כ הדין נותן שכל מה שאנחנו רואים דעת תורה יותר להשבית דבר מן העולם ראוי להחמיר בביעורו שיהיה באופן המכלה יותר שם הדבר, אם כן חמץ שהחמירה תורה כל כך שגם לבד מצוות ביעורו עובר בבל יראה ובל ימצא בקיומו, הוא גילוי דעת גדול שחפץ ה' בביעורו, א"כ בוודאי השבתתו ע"י שריפה שמכלה יותר"
2 ע"פ ברכות מ' (ע"א) וסנהדרין (ע')
3 שם.
4 הגמ' בסוכה מ"ב (ע"ב) קובעת שקטן שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו (לענין קריאת שמע) וכתב רש"י בד"ה "מרחיקין מצואתו" - "משאכל כזית מאלו (חמשת מיני דגן) בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת".
5 רמז לדבר שמיני דגן, הם בחינת נצח והוד, שהם בחי' בנים כמו שכתב בקהילת יעקב ערך דגן, לשונו:
אילן שאכל אדם הראשון חטה היה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שטועם טעם דגן, רמזו שהוא בחינת דגן שהוא זעיר אנפין מחזה ולמטה שזה בחינת עץ הדעת כמו שכתבתי והבן, ונודע דשבט דן נפתלי גד הן בחינת נצח הוד יסוד, נפתלי נצח דן הוד גד יסוד כמו שכתבתי בערכם, ועל כן דג"ן ראשי תיבות דן גד נפתלי, והן בחינת ירכין אשר שם אחיזה אל הנחש כמו שאמרו (ברכות ו.) הני ברכי בשלהי מינייהו, ועל כן אמר בדן (בראשית מ"ט י"ז) "יהי דן נחש עלי דרך" ששם שליטת הנחש, ובדן יותר מכולם שהוא בחינת הוד בסוד (דניאל י' ח') "והודי נהפך למשחית", ועל כן אבנים שלהם אינם בגן עדן, שהרי ביחזקאל לא מנה לשם שבו אחלמה שהן אבני דן נפתלי גד, שהן מבחינת עץ הדעת... ובגן עדן הוא עץ החיים והבן.
6 כידוע שהקדש הוא בחכמה הנקראת אב.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.