כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

דברים כ"ט (ט' - י' ) - לימוד מכלל ופרט

דברים כ"ט (ט' - י'):

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך.


בתחילה היה נראה שפרשה זו כתובה בכלל ופרט וכלל:

... כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל...

כלכם - כלל
ראשיכם וכו' - פרט
כל איש ישראל - כלל

אלא שאי אפשר לומר כן שהרי ממשיכה התורה לפרט "טפיכם נשיכם וגו'" ועוד שהרי אין כאן כעין הפרט שהרי כל הפרטים נזכרים בפסוק, איש בל ייעדר.
על כן נראה פשוט שפסוקים כתובים במידת כלל ופרט. "אתם ניצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם..." - כלל, "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שואב מימך" - פרט. אין בכלל אלא מה שבפרט.
כל איש ישראל אינו כלל כי אם בא לומר שכל האנשים בכלל ואח"כ פירט גם מי שאינו איש - טפכם, נשיכם וכו'.

משמעות הלימוד היא שהרי שאלו על מידת כלל ופרט אם אזלינן בתר הפרט, כלל למה לי? אלא לומר לך שהפרט בא מן הכלל ואין כל פרט שאינו בא מכלל. התורה מלמדת אותנו שכל פרט מפרט בני ישראל, נובע מן הכלל ושייך אליו. אין הפרטים נפרדים כל אחד לעצמו אלא כולם כלולים ב"כולכם" ואז אתם לפני ה' אלוקיכם.
נראה שבפרשה זו יש משמעות נוספת העולה מדברי המפרשים.
עי' העמק דבר:

והקדים לומר היום. משום שבאמת בכל ר"ה ויום הדין נצבים כל ישראל בזה האופן. אבל היום שלא בר"ה שהוא כדי לעברך וגו' ואמר כלכם. שאע"ג שכל אחד נידון בפרט לפי מה שהוא אדם. מ"מ כל א' גורם להכריע להכלל אם לשבט אם לחסד כדאיתא בקידושין ספ"א דכל א' מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות או לכף חוב. ואחר כך פירש הפרטים. א' ראשיכם שבטיכם. מנהיגי השבטים אכן לפי הנראה שבטיכם מיותר. ומה מקרא חסר ראשיכם לחוד וממילא כל ראש מנהיג בישראל באשר הוא שם. אלא ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשוה. אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר בזה נידון על העוותו וסר מדרך הטובה שהחזיק בה וכמו שאמר עמוס הנביא על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו. על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו. על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. על מכרם בכסף צדיק וגו'. הרי שעיקר הדין על שבט יהודה על שסרו מדרכם הטובה לשמור חקיו המה מדות התורה וזהו כבוד לתורה שבכתב שמדקדקים בה הרבה וכאשר סרו מזה מאסו את התורה. ולא כן שבטי ישראל שמעולם לא החזיקו כ"כ בת"ת אלא בחסד בין אדם לחבירו כדרך מלכי ישראל וכמש"כ בס' בראשית נ' כ"ג. ע"כ עיקר הדין עליהם על שסרו מזה המדה ומכרו בכסף צדיק וגו' ונמצא הראשים שמנהיגי' השבטים נידונים לפי שבטם. ב' זקניכם ושוטריכם. המה ת"ח גדולים וקטני הערך לכל אחד לפי חכו. ג' כל איש ישראל. כל איש לפי מעשיו בהליכות עולמו. וכבר נתבאר בס' במדבר כ"ד ו' בדבר בלעם ברוה"ק שנמשלו המון עם ישראל כגנות שיש בהם הרבה מיני זרעים. אבל בכל גנה יש בו מין א' שהוא העיקר כך כל ישראל מוזהרים בכל מצוה מעשית. אלא שמ"מ כל א' עליו מצוה אחת להיות נזהר בה ביותר. לכל א' לפי עסקיו מה שעלול להיות נכשל עפ"י עסקו. עליו לשום לבו ע"ז הפרט ביותר ועל דבר זה הוא נידון ביחוד. גם נכלל בלשון כל איש ישראל כל א' לפי טבעו. וה' היודע תכונת לב של כל א' ודן כל א' לפי מדתו. ד' מדרגה הפחותה.

ועי' שם משמואל (תרע"א):

ויש לומר שזאת היתה כוונת מרע"ה במה שכנסם כולם לברית, כל עשר כתות ישראל ראשיכם שבטיכם וגו' וקשרם כולם יחד בברית את הש"י שבזה תתקיים האחדות בהם ובכח הזה יעלו ויירשו את הארץ. ובזה תובן כל הפרשה, פן יש בכם שורש פורה וגו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה וגו', והיינו שיחשוב מאחר שכל הנצחון והכיבוש הוא מצד הכלל שע"ז באה כריתת הברית, א"כ אף אם היחיד ילך בשרירות לבו מ"מ לא ימנע מלבוא לו הטובה מצד הכלל באשר הוא מתחבר לכלל, וזה כי בשרירות לבי אלך שפירושו אף שבשרירות לבי אלך כמו שפירש הא"ע (תהלים מ"א ה') בפסוק רפאה נפשי כי חטאתי לך אעפ"י שחטאתי לך. וזה למען ספות. הרוה את הצמאה כי כנסת ישראל מכונה בשם צמאה כמ"ש (שם ס"ג ב') צמאה לך נפשי, והרשע נקרא בשם רוה כי הוא תמיד שבע ורוה שתמיד נדמה לו שעשה מצוות וצדקות למכביר יותר ויותר מכדי חובו, ויחשוב שתתחבר נפשו הרוה על כנסת ישראל שהיא הצמאה, וע"ז נאמר לא יאבה וגו' והבדילו וגו', כי כמו שארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה, כמו כן כנסת ישראל אינה קולטתו והיא מבדילתו מן הכלל, ואינה קולטת אלא הראוי לה:
...ובזה יובן לישנא שעשה אותם מצבה כדי לזרזם, היינו שבאשר יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, פני משה כפני החמה פני יהושע כפני לבנה, וידוע שלבנה שרשה בכנסת ישראל, והיו צריכין ישראל להתאחד להיות כאיש אחד חברים, וזה לא יתכן רק אם יהיו נרצים מקודם גם מצד הפרט, וכבר אמרנו שהריצוי מצד הפרט נקרא מצבה שהיא של אבן אחת, וזה לא יתכן רק שעומדים אטימוס כנ"ל זריזים ומזומנים ועומדים הכן לרצון הש"י. וכן נמי כשיצאו מידו של שמואל לידו של שאול, שמלך ישראל הוא מרכבה לכנסת ישראל, והוא המאחד את כלל ישראל, ושמואל שקול כמשה ואהרן, א"כ הרי הוא ממש כמו שיצאו מידו של משה לידו של יהושע, ובשניהם הוצרכו לעשותם מצבה כנ"ל:
ועפ"י הדברים האלה יש ליתן טעם מה שאנו קוראים לעולם פ' נצבים קודם ר"ה, דר"ה הוא התאספות הכלל כולו כמו שאמרו ז"ל (ר"ה ט"ז) אמרו לפני בר"ה מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, וכתיב (דברים ל"ג ה') ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו'. וזה זירוז לכל איש ואיש שיכון לבבו להיות ראוי להתאחד בכלל ישראל ולקיים (מל"ב ד' י"ג) בתוך עמי אנכי יושבת כבזוה"ק (ח"ב מ"ד ע"ב) והעצה לזה היא בקבלת עול מלכות שמים שלימה להיות נצב אטימוס כנ"ל:
ויש לומר עוד שזהו ענין תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד. דהנה תקיעות דמיושב הן אף לכל יחיד ויחיד, ותקיעות דמעומד על סדר ברכות הן רק בציבור, ויחיד אינו תוקע על סדר ברכות, שבראשונה התקיעות דמיושב מעוררין הלבבות שכל איש ואיש הפרטי יכון את לבבו כנ"ל למען יתאחד בכלל ישראל ואח"כ באין התקיעות דמעומד שהן מפאת הכלל, וזה לערבב את השטן. שהתאחדות ישראל גירא בעיני דשטנא, ובמדרש (ב"ר פ' צ"ח) הקבצו ושמעו נעשיתם אגודה אחת התקינו עצמם לגאולה, ומטא זמני' למתבלע, אמן כירב"ב:

ובמי השילוח:

וזה פי' אתם נצבים היינו שאתם מקושר בהש"י, ראשיכם היינו מדרגה גדולה עד שואב מימיך שהוא מדרגה הקטנה, כלכם אתם מקושרים בהש"י, חוטב עצך היינו מי שיש לו ליראה פחות, שואב מימיך היינו אהבה פחותה:







-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.