כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

סוטה ט"ז (ע"א) - לימוד מכלל ופרט וכלל


סוטה ט"ז (ע"א):

איבעיא להו אין שם עפר מהו שיתן אפר אליבא דבית שמאי לא תיבעי לך דאמרי לא מצינו אפר שקרוי עפר כי תיבעי לך אליבא דבית הלל דאמרי מצינו אפר שקרוי עפר מאי אף על גב דאיקרי עפר הכא בקרקע המשכן כתיב או דילמא האי בקרקע המשכן לכדאיסי בן יהודה ולכדאיסי בן מנחם הוא דאתי תא שמע דאמר רבי יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא התורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר ואם איתא ליחשוב נמי האי תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר מצורע דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט ואת כל שערו יגלח חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה פרט מפורש מקום כינוס שער ונראה אף כל מקום כינוס שער ונראה מה רבי רבי שיער הרגלים מאי מיעט מיעט דבית השחי ודכוליה גופיה והלכתא מגלח כדלעת.

עי' ירושלמי קידושין פ"א סוף ה"ב זו לשונו:

תני רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקפת למקרא ובמקום אחד למדרש...
למדרש ותני רבי ישמעאל (שם יד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט וכשהוא אומר ואת כל שערו יגלח חזר וכלל כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט לומר לך מה הפרט מפורש שהוא מקום כינוס שיער ובנראה אף אין לי אלא מקום כינוס שיער ובנראה והלכה אמרה יגלחנו.

ועי' תוד"ה תנא ושייר שאלו כיצד אמרו תנא ושייר והלא נאמר "בשלשה" ובכהאי גוונא לא אמרינן תנא ושייר. עיי"ש.
בירושלמי מפורש אמרו שבשלשה עוקפת מקרא ובאחד עוקפת מדרש ומצורע הוא הדוגמא לעוקפת מדרש.
נחלקו הבבלי והירושלמי מבחינה "לשונית" אם כלל ופרט וכלל של מצורע הוא "מקרא" או מדרש. נראה שהמחלוקת היא כמחלוקת רמב"ם רמב"ן ביחס לי"ג מידות, אם הן כמקרא ממש (רמב"ן) או שאינן אלא מדרש (רמב"ם) ועי' מש"כ במצוה ברה במבוא.
יש מקום לדון כיצד להתייחס לסוגיין שמצד הפסוק ברור שיש כאן "כלל ופרט וכלל", וההלכה קובעת שלא דנין כעין הפרט אלא מגלח כדלעת.
אליבא דבבלי לכאורה מיישבים את הסתירה בין ההלכה לבין המקרא, שכן אמרו שמצורע לאו שיורא הוא אם משום שההלכתא היא מדרבנן או שבאה להוסיף ולא לעקור או שהיא אליבא דר"ע דדריש ריבוי מיעוט וריבוי.
אבל בירושלמי השאירו הברייתא כמו שהיא ומשמע שהלכה משה מסיני עוקרת המדרש.
נראה שהירושלמי בא לומר שהפסוק אכן נאמר בכלל ופרט וכלל והדרשה מתבקשת שכן בצורה מובהקת כתבה התורה את גילוחו השני של מצורע במידה זו.
זו לשון הפסוק (ויקרא י"ד, ט'):

והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו...

הרי שיש כאן כלל ופרט וכלל בצורה מובהקת.
נראה שהמידה נשארת והפסוק נכתב במידה זו, באופן מובהק אלא שהלכה למעשה, ההלכתא עוקפת המדרש ואומרת לגלח כדלעת.
יש ללמוד מכאן את שאנו מבארים לענ"ד שהמידות הן הנהגות ורוצה הפסוק לומר שמצורע הוא בהנהגת כלל ופרט וכלל וזה נשאר. אלא שלמעשה מגלח כדלעת.
אבל ההנהגה בעינה עומדת, שרוצה התורה לומר שהמצורע שייך להנהגת כלל ופרט וכלל.
נראה שההנהגה באה לומר שמצורע הלא יצא מן הכלל1 להיות בדד מחוץ למחנה, והנה עתה בפרשתנו חוזר הוא אל הכלל משסיים טומאתו ונרפא מצרעתו. מצורע עבר אפוא את התהליך של כלל ופרט וכלל.
מדה זו מלמדת אותנו את שייכותו של מצורע אל הכלל אף בהיותנו פרט בודד מחוץ למחנה וזה מתבטא בחזרתו אל הכלל אחר שנרפא.
מצד המידה כלל ופרט וכלל היה גם בפרטיתו נשאר קשור לכלל ונידון כעין הפרט.
לא פרט אלא כעין הפרט, שיש בזה בחינה של התכללות. היינו לומדים שרק מקום כינוס שיער צריך לגלח ושיער שאינו כנוס אינו מגלח. והיינו שהשינוי מתחולל רק במקום של בחינת כלל שהוא כינוס השיער ולא בשיער ה"פרטי" שאינו מכונס ואינו נראה. באה ההלכתא ואומרת שמגלח בדלעת ואפי' מקום שאינו כנוס ונראה. גם בבחינה הפרטית מתחולל השינוי וגם כפרט הוא נעשה כאדם חדש.
כל זה לדעת הירושלמי.
בבבלי כמו שאמרנו משאירים המקרא וההלכתא ומיישבים ביניהם. לפי"ז הדרשה נשארת ומתבארת על פי מה שאמרנו.






1 כבר למדו מצורע במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, עיין במש"כ.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.