כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

יבמות ז'- לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש


יבמות ז' (ע"א-ע"ב):

דתניא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש כיצד ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן שאין ת"ל כחטאת האשם ומה ת"ל כחטאת האשם לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד ובהן רגל הימנית יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח אף אשם טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.

הרב בעולת ראי"ה ביאר מידה זו. זו לשונו:

הכלל הוא האור האצילי, הנובע ממקור האורה העליונה, שהוא יסוד הכל, ומכון ההיות של הכל. אבל המעמד של הבקשה התהומית עדיין איננו שם, מחפש הוא הרצון המקודש את מקור הכלל, שהוא עוד יותר נשא, יותר נשגב, מעצמותו של הכלל. זהו הדבר החדש. וכשהדבר החדש הזה בוקע, אז הכלל, עם כל תעצומות עזו, נחשב ירוד ומוגבל לגבי אור חדש, נורא ואיום בעדינות קדשו כזה, ואם אנחנו רוצים סוף כל סוף לקבל איזה מושג ואיזו השפעה מן האור החדש הזה, העומד גם למעלה מכל תכן של הכלל, אי אפשר לנו להורידו ולהחזירנו לכללו. ואם כי מבלעדי הכלל אין לנו תפיסה רעיונית וקל וחמר מעשית, צריכים אנחנו שהשביל הזה יעשה ע"י מקורו של האור של כל החיים, של כל ההיות, שאז במגע הקדש הזה גם עצם תעצומתו של הכלל היא מתעלה. הכתוב, "אנא נפשי כתבית", זהו הכל-היש, היש העולה למעלה מן הכלל, עד שהוא מחזיר גם את הדבר החדש והעליון, שיצא מן הכלל, מפני עלויו מעל הכלל. ובא המושג בברורו אז, שזה הכלל העליון, שהוא מושקף ממעל לכל הכללים, עד שגם הדבר החדש חוזר אליו, זהו כבר אור חודר, שאין בו שום עלטה, שום חביון, הכל אז בהיר וברור, בפירוש, אור שבעת הימים, אור הלבנה כאור החמה.

ביאור הדברים לענ"ד שהכלל הוא בחינת עולם אצילות שהוא עולם התיקון. המיוחד בעולם התיקון הוא שאורותיו מצומצמים ומלובשים ועל כן יכולים לקבל אורו מבלי להישבר. כל תיקון נבחן כהקטנה של האור וצמצומו וזו היא בחינת עולם אצילות.
"המעמד של הבקשה התהומית עדיין איננו שם" כלומר עולם התוהו שאורותיו גבוהים וחזקים, ואינם יכולים להצטמצם בכלים מסודרים, מציאות זו איננה חלק מן האצילות. אדרבה התהו קדם לאצילות ואורותיו הם שגרמו לשבירה, שתיקונה הוא בצורת עולם אצילות.
כשיש דבר חדש מבינים אנו שבוקע הוא, ממקור הכלל, ממציאות שקודם אצילות, ומשם בא הוא אל העולם בצורה של חידוש, שאינו מתאים לסדר ולחוקים המקובלים.
אם רצוננו לחיות עם החידוש המיוחד הזה עלינו להחזירו אל הכלל המסודר והמתאים לחיים.
אלא שאין לנו דרך להחזירו משום גדולתו ועליונותו, אלא על ידי חיבורו אל מקור האור של כל החיים שהוא הכתוב והוא יכול לחבר את הדבר החדש אל הכלל המוגבל כפי ערכו.
דברי הרב כאן מזכירים את מה שכתב במאמרו נשמות של עולם התוהו (אורות קכ"א):

ההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המדות הטובות וכל דת ודין, זהו ענין תהלוכות עולם התיקון. וכל ההתפרצות מזה, בין מצד קלות דעת והפקרות ובין מצד עלית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא מענין עולם התהו...
נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתן הבלתי סופית לא תכלה, הנן מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע.

נראה שהמצורע הוא סוג של נשמה דתהו. בסיפורי התנ"ך מצאנו שהמצורעים כולם גדולים היו.
מרים הנביאה, משה רבינו שידו נצטרעה על שדיבר לשון הרע על ישראל, עוזיה המלך וגיחזי, כל אלו נשמות שהתפרצו מעבר לסדר ולחוקים.
החידוש של מצורע הוא מתן דמים על האדם. כך נאמר במצורע (ויקרא י"ד, כ"ה):

ושחט את כבש האשם ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית.

דבר חדש זה כבר היה לעולמים בקידוש והכנת הכהנים לכהונתם.
כך נאמר בשמות (כ"ט, כ'):

ושחטת את האיל ולקחת מדמו ונתתה על תנוך אזן אהרן ועל תנוך אזן בניו הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית וזרקת את הדם על המזבח סביב.

צווי זה הוא המשך למה שנאמר בתחילת הפרק:

וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן...

וזה הדבר אשר נעשה למצורע בטהרתו. זה הדבר החדש המלמדנו שמצורע הוא סוג של נשמה דתהו שלא מצאה מקומה בעולם מסדור עם חוקים ומצוות וחיי חברה מתוקנים.
הדבר החדש מלמדנו שמצורע בטהרתו ובחזרתו לחברה חוזר בדרך של: לקדש אותו לכהן...
נשמה גדולה החוזרת לחיים מתוקנים לבחינה של מנהיגות וכהונה.
כך מחזירו הכתוב לכללו בפירוש, שאין מתן דמים עליו בלבד אלא גם כחטאת כאשם אשר דמם נזרק על המזבח. לא רק הכנה למנהיגות חדשה כי אם גם כפרה והבנת החטא.
התנהגותו של הרב זצ"ל עם נשמות של תהו יכולה לתת לנו ביאור חדש לביטוי "יחזירנו הכתוב לכללו".
כך כותב הרב לדובער מילשטיין אשר בניו נשמות של תהו שנדחו אל זרועות הקומוניזם ונשטפו בשטף המהפכה (אגרות הראי"ה ח"א עמ' נ"ח):

הגיעני מכתבו היקר. ואשר בעצתי ישאל על דעת התנהגותו עם בניו, כבר אמרתי לכבוד תורתו בהיותו פה עמנו, ששיטתי היא להתנהג דוקא במידת החסד הגמור עם הצעירים, ולומר להם שיש בנטיותיהם כמה דברים טובים, וכל עיקר טעותם אינו כי אם מה שהם סוברים שהדברים הטובים שהם מרגישים הם נגד התורה, ובאמת הם הם הנם גופי תורה. עיי"ש עוד.

הרב מדריך את האב, ללמד את בניו שהאידיאלים שהם מרגישים שהם טובים וישרים, אינם מנוגדים לתורה אלא מקורם בתורה, ואדרבה בתורה ימצאו אותם בעומק גדול יותר ובהסתכלות רחבה וגדולה יותר.
כך גם המצורע, מחזירו הכתוב לכללו, לראות בכלל בתורה את גודל שאיפותיו, אלא שבתורה הם באים בצורה של תיקון משולבים ומאוזנים עם כוחות אחרים.
על כן נידון מצורע בדבר שיצא מן הכלל לידון בדבר החדש ואף החזירו הכתוב לכללו במתן דמים למזבח כחטאת וכאשם, להראותו שאף חידושו בכלל התורה הוא ויוצא ממנה ושב אליה.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.