כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

ספרי נשא (פסקא נ"ח) - לימוד משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם

ספרי נשא (פסקא נ"ח):

ובבא משה אל אהל מועד. למה נאמר לפי שהוא אומר ויקרא א וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר שומע אני מאהל מועד ממש ת"ל שמות כה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אי אפשר לומר מאהל מועד שכבר נאמר מעל הכפורת וא"א לומר מעל הכפורת שכבר נאמר מאהל מועד כיצד יתקיימו שני כתובים זו מדה בתורה ב' כתובים זה כנגד זה והרי הם סותרים זה על זה יתקיימו במקומם עד שיבא כתוב אחר ויכריע ביניהם. ומה ת"ל ובבוא משה אל אהל מועד מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל מועד והקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים.

הובאו הדברים ברש"י על הפסוק.
האר"י ביאר הנהגת מידה זו:

ולפעמים מתנהג העולם ע"י נצח והוד שבמלכות, שהם ב' כתובים המכחישים זה את זה, זה דין וזה רחמים, ועל ידי היסוד שהוא הכתוב השלישי המכריע ביניהם, יתמזגו ויתנהג העולם על ידי מיזוג היסוד והכרעתו בתוך המלכות דידה.

נראה שבדבור אל משה, שני הכתובים המכחישים זה את זה, סותרים עצמם בשאלה, האם הדיבור היה לפי כח המקבל, או על פי כח המשפיע.
אהל מועד מבטא את כח המקבל. הדיבור היה לפי הכלי כלשון רמח"ל "אין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחי' המקבל ממנו" (אדיר במרום צ"ג) זו בחינת הדין המצומצמת לפי הכלים.
לעומת זאת מעל הכפורת מבטא את כח הנותן. זה הקול בצורתו השמיימית העליונה לפני ירידתו אל מקום הכלים. זו בחי' רחמים שהוא השפע מלמעלה.
אהל מועד מבטא את ההוד שהוא בשמאל, ומעל הכפורת את הנצח שהוא בימין.
ההכרעה הממזגת את שניהם היא שהיה משה נכנס לאהל מועד, והקול יורד משמי השמים לבין שני הכרובים. היינו ששני הכתובים מתקיימים במקומם. משה העומד באהל מועד שומע את הקול מדבר אליו מבפנים.
מצד אחד השפע יורד בלא הגבלה ומגיע משמי שמים אל בין הכרובים, ומצד שני משה באהל מועד שומע את הקול על פי כוחו שיש לו באהל מועד.
יש משמעות לשפע האינסופי הבא לעולם, אף כי אין לנו כלים להכילו. המצאותו בעולם מרוממת את המציאות ומביאה את המציאות לשאיפה אינסופית1.

ועוד יש לומר בדברי הנצי"ב בהעמק דבר2 שיש שתי בחינות של דבור. האחד לשעה להנהגה הזמנית, והשני לדורות להנהגה הנצחית.
אוהל מועד מתאים לדבור לשעה, ומבין הכרובים על ארון העדות, מתאים לדבור של דורות.
שני הכתובים הם בחינת נצח והוד כדברי האר"י3.
במדת בנין אב משני כתובים ביארנו את המדרש שכל מקום שנאמר צו אינו אלא לשעה ולדורות.
השעה היא בחינת הוד, לדורות היא בחינת נצח4.
אף כאן נכון לומר שאהל מועד היא לשעה בחינת הוד ומבין הכרובים הוא לדורות בחי' נצח.
בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם היא מידת יסוד הכוללת.
הדבור היה יוצא מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות שזו בחינת תורה נצחית, ומשה היה מקבל את הדברים בדרך שהם ראויים לשעתם.
הדברים מזכירים דברי רמח"ל באדיר במרום (ח"א):

ולכן נאמר, משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות יט, יט). כי כך צריך להתחבר סיני במשה, ומשם יוצאת כל התורה לכל ישראל. ותדע שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג, כב), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד, הדברים שמחים כנתינתן מסיני.

והיינו שמבין שני הכרובים יצאו הדברים לדורות, ובגלוי הגיע למשה באהל מועד את אשר היה ראוי לדורו.






1 עי' שמונה קבצים קובץ א' פס' תס"ב: "למה באה השבירה? לפי שהאלוקות נותנת היא לפי כוחה והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת. על כן נותן הוא הטובה בלא שיעור לפי מידתו, ותהיה אלוקית בלתי גבולית. ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל כי אם כשישבר לגמרי, וייבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלוקות. ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלימות של הבורא, ויתעלה ממעל לגבול של הנברא, מה שלא היה אפשר בלא שפע רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו שהיה תמיד במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל".
2 העמק דבר לבמדבר ז' פ"ט: "וידבר אליו. שני אופני דברות היו שם. הא' פרשיות שבתורה מיד ולדורות. השני לצורך שעה. והראשון שהוא הדבור המובחר היה בא ממקום מצומצם מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים".
3 לשון האר"י בהנהגת שני כתובים המכחישים זה את זה: "וכאן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. ולפעמים מתנהג העולם ע"י נ"ה שבמלכות, שהם ב' כתובים המכחישים זא"ז, זה דין וזה רחמים, וע"י היסוד שהוא הכתוב הג' המכריע ביניהם, יתמזגו ויתנהג העולם ע"י מיזוג היסוד והכרעתו בתוך המלכות דידה, וזהו המדה הי"ג".
4 על פי דברי הרב בשמונה קבצים (ח', רנ"ג) שהנצח הוא היסוד הקבוע וההוד הוא היסוד המשתנה. עיי"ש.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.