לעמוד הראשי לעמוד הראשי יג המידות ומקורות פנימיים דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד דוגמאות לקשר במידות אחרות מקורות לקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה כללי לימוד לי גולשים כותבים צור קשר לאתר ישיבת מעלות
      בס"ד

      מבוא למידות מבוא למידת דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו


      מבוא למידת דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו




      דבר הלמד מעניינו
      המילה ענין מופיעה בתנ"ך רק בספר קהלת. שלמה המלך משתמש במילה זו שבע פעמים בספרו.
      רש"י כתב שיש לפותרו1 מלשון "מעון" שאדם נכנס לדבר זה כאילו זו דירתו שכך הוא נוהג ובזה מתעסק.
      נראה שדבר הלמד מעניינו שייך לפירוש זה של רש"י שהוא לשון מעון. למדים דבר מתוך המקום שבו הוא נמצא, מתוך מעונו.
      לפי האר"י י"ל ש"דבר" היינו המלכות שהיא העולם המעשי כמו שכתב "יתנהג העולם הנקרא דבר"
      "הלמד" היינו בנצח והוד שלו שאלו הליכותיו2 והנהגותיו המעשיות "מקבלים מהתפארת" תפארת היא בחי' תורה שבכתב שהיא מבטאת האידיאלים של העולם "ונתן לנו תורת אמת זו תורה שבכתב" האמת האידיאלית. רוח התקופה נושבת בחזקה והעולם מתנהג על פי רוח זו והאידיאלים שבה3.
      בלימוד במידה זו בתורה הדבר מתבטא, במעון שבו נמצא הפסוק מה הרוח הנושבת בו ומה "עניינו" ענין וא"ו, הנוהג בפרשה זו בתורה.

      עוד בדבר הלמד מעניינו.
      כתב האר"י "דבר" זו המלכות "הלמד" בנצח והוד שבה מעניינו המקבלת מן התפארת, והיינו מעניין וא"ו, שהיא בתפארת.
      המילה "עניין" נאמרה רק בקהלת ושם נתבארה במפרשים שפירושה הוא "נושא" או "מנהג" וענין וא"ו הוא מענין התפארת. תפארת היא אדם כנאמר "תפארת אדם לשבת בית" ותפארת זו תורה.
      עוד יש לדעת שבספר הציוני עה"ת כתב שעשרת הדברות כנגד עשר הספירות, ודבר דלאו תגנוב הוא כנגד ספירת נצח.
      אם כן י"ל שלא תגנוב הוא המלכות בנצח שבה המקבלת מן התפארת שהיא אדם והיינו שבגונב נפשות הכתוב מדבר כמו הענין - הנושא בו עוסקים באותו פסוקים בעשרת הדברות.
      ויש להוסיף שלשון המכילתא (ח'):

      לא תגנוב. למה נאמר לפי שהוא אומר (שמות כ"א) וגונב איש ומכרו עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר לא תגנוב. והרי זה אזהרה לגונב נפש אתה אומר לגונב נפש או אינו אלא לגונב ממון כשהוא אומר (ויקרא י"ט) לא תגנובו הרי אזהרה לגונב ממון הא מה תלמוד לומר לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר. או הרי זה אזהרה לגונב ממון ולא אזהרה לגונב נפש. אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות. ועוד אמרת שלש מצות נאמרו בענין זה שתים מפורשות ואחת סתומה נלמד סתומה ממפורשת מה מפורשת מצות שחייבין עליה מיתות בית דין אף סתומה מצוה שחייבין עליה מיתת בית דין הא אין עליה לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון הרי זה אזהרה לגונב נפש והלא אזהרה לגונב ממון.

      הרי לנו ביאור נוסף בביטוי "מענין וא"ו" שכן ספירת התפארת עניינה הוא גילוי הנעלם הנאמר במבוא לגזירה שוה. ועוד יש לומר על פי הנאמר בספר מבוא לחכמת הקבלה (חלק ב מאמר ב ולישרי לב שמחה):

      וההבדל בין יו"ד ובין הוי"ו, היות ביו"ד דחכמה צורת האדם בסיתום ובהעלם, מה שאין כן בוי"ו דתפארת, כאן מקום גילויו בכל הדרו ותפארתו.

      ועל פי הנאמר בדברי השל"ה הקדוש (תולדות אדם - בית ישראל):

      וכן נאמר על סוד האדם הגדול על הכסא דמות אדם (יחזקאל א, כו), כי גבוה מעל גבוה סוד אדם קדמון, הוא בחכמה אשר שם נעלם איברי האדם, ואחר כך בתפארת כתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, כי שם נתגלה בשש קצותיו, והוא דמותו מתאחד באחדות הגמור, כי אינו אלא גילוי הנעלם.

      הרי שמידה זו באה לגלות הנעלם ולפרש הסתום ועל כן שייכת היא לספירת התפארת המגלה את הנעלם, ומפרשת את הסתום.

      דבר הלמד מסופו
      מדהים לגלות שאף מילת סוף, במשמעותה שהיא אחר הכל, מופיעה רק בקהלת ג' פעמים4 והאחרונה שבהם בפסוק לפני האחרון (י"ב, י"ג):

      סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותי שמור כי זה כל האדם.

      הסמ"ך היא רבתי וב"מנחת שי" כתב שרומזת לסודות נפלאים הנמצאים באות זו.
      "סופו" הוא סוף וא"ו שהוא היסוד.
      הנצח וההוד כנ"ל הם הליכות העולם והנהגתו, לא על פי התפארת שהיא האידיאל כי אם על פי היסוד שהוא ההנהגה המעשית. האידיאלים כפי שהם פוגשים את עולם המעשה.
      כך היא לשון הרב באורות (זרעונים מאמר נשמת הלאומיות וגופה עמ' קל"ב):

      הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל... אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת... תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו לא היו עומדים.

      התפארת מבטאת את האידיאל המופשט והיסוד מבטא את המתגלה ממנו בפועל.
      בלימוד במידה זו בתורה הדבר מתבטא בלימוד מסוף הענין, ממה שעושים בפועל, הפועל היוצא של הפרשה מלמדנו מ"סופו" את הלימודים.

      מענין וא"ו היינו מענין התפארת המתבטאת באות וא"ו. תפארת זה מתן תורה (ברכות נ"ח ע"ב) המבטא את האמת האידיאלית. "ונתן לנו תורת אמת – זו תורה שבכתב".
      תפארת היא גם מידת הרחמים ואף מידה זו היא מענין וא"ו.
      דבר הלמד מעניינו היינו הנהגה מעשית הנלמדת ומקבלת דרכה מן האידיאלים הגדולים שהם האמת של הדור.
      בלימוד התורה, מידה זו משמשת כשפסוק או ביטוי מקבלים הבנתם על פי ה"רוח" המנשבת בסביבתם.






      1 פרק א' פס' י"ג: " ענין יש לפותרו לשון מעון ודירה".
      2 "נצח כחד תרי שוקין" (תיקונ"ז דף ז.)
      3 לדוגמא ראשית תקופת ההתיישבות, וראשית הקמת המדינה. אנשים ויתרו על משפחה וכד' כדי ליישב הגליל או להיות "אחות רחמניה" או לייבש ביצות ולמסור הנפש גם במחיר מיתת ילדים בקדחת.
      4 בפרק ג' פס' י"א ובפרק ז' פס' ב'.