לעמוד הראשי לעמוד הראשי יג המידות ומקורות פנימיים דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד דוגמאות לקשר במידות אחרות מקורות לקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה כללי לימוד לי גולשים כותבים צור קשר לאתר ישיבת מעלות
      בס"ד

      הנהגת המידות כתהליכים כלל ופרט - תהליך


      כלל ופרט - תהליך



      גם במידת "כלל ופרט" יש תהליך בהמשך לקל וחומר, גזירה שוה ובנין אב.
      במידות הראשונות עסקנו בספירות הבונות את התפארת. המידות הבאות מדברות על התפארת ככלל ועל המלכות כפרט המתייחס אל הכלל בדרכים שונות.

      המידות הן:

      כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, כלל הצריך לפרט ופרט הצריך כלל.

      "כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט". הכלל כולל כל הפרטים בשם אחד כדוגמת המילה "בהמה" שכוללת צאן ובקר, כבשים ועיזים ואפי' חיה בכלל בהמה. אם לאחר מכן מפרטת התורה מין או מינים ממיני הבהמה אין בכלל אלא מה שבפרט.
      האר"י מבאר מידה זו:

      לפעמים תקבל המלכות מכללות תפארת מכל הו"ק, וזהו מכלל ופרט. כלל ואח"כ פרט, ותהיה אז ההנהגה במדת המלכות, כי אין בכלל אלא מה שבפרט

      תכונת התפארת היא הכללות. תכונת המלכות היא ההגדרה המיוחדת לכל מידה והשימוש במידות בצורות שונות של מורכבות. בכך מופיעה המלכות את המידות ומעצימה אותן.
      משל למה הדבר דומה? לתוי נגינה. התוים בעצמם הם בחינת ת"ת. צירופם בצורה מסויימת זו הנהגת המלכות. התוים הם כלל והמנגינה היא פרט. מבחינת הכלל יכולות היו להופיע מנגינות שונות אבל זו המנגינה הנדרשת עתה, והיא הקובעת. כך גם אותיות שזו בחי' תפארת ומילה מסויימת זו בחינת מלכות.

      פרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט
      האר"י מבאר מידה זו:

      לפעמים תקבל המלכות מכללות הת"ת כנ"ל, ומתגבר מדת הת"ת עליה, ותתנהג העולם על ידו, ומדת מלכות נכללת בו, והוא יהיה עיקר בההנהגה, כי פרט וכלל, מתרבה הכלל, ויהיה הכלל עיקר, כי יתגבר ו"ק שלו על ו"ק שלה. (ולפעמים להיפוך, וזה מכלל ופרט מפרט וכלל).

      פעמים שמהמנגינה אני לומד את התוים. מהמילים עצמן אני לומד את האותיות המרכיבות אותן ואת חוקי השפה והשפה עצמה. פעמים שהרצון הוא ללמוד את מרכיבי השפה, והמילים והמנגינה אינן אלא דרך להגיע אל הכלל, אל התוים ואל האותיות וההברות.
      פעמים שאנו זקוקים למגינה או לנאום ואז המלכות עיקר והכלל משמש אותה והיא המנהיגה.
      ופעמים שאנו רוצים להבין את כללי השפה ואת עצם תוי המנגינה ואז המילים והמנגינות משמשות אותנו ללמוד הכללים ואז הכללים עיקר.
      בהנהגת העולם וישראל. פעמים שמכל התורה כולה, מכל ההדרכות וההוראות, מכל הרעיונות וצורות החיים, בוחר עם ישראל ליישב את ארץ ישראל ולהקים מדינה והתיישבות. זה כלל ופרט. זו המצווה היוצאת מכל התורה כולה. היא שקולה כנגד התורה והיא מצות הדור. אין בכלל אלא מה שבפרט. הנהגת המלכות עיקר והתפארת היא הנותנת לה כח.
      ופעמים שאנו מביטים על המציאות ורואים שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה ולומדים מזה את הנהגת הדור בחינת "אין לך קץ מגולה מזה" זה פרט וכלל. אמנם המלכות מקבלת מן התפארת ופועל בהתיישבות, מכל מקום התפארת עיקר מבחינת "בית המדרש" ומבחינת ההבנה של תהליך הדור "יודעי בינה לעיתים" לדעת מה צריך ישראל וכיצד להתייחס לתופעות.
      האר"י קושר את שתי המידות:

      כי יתגבר ו"ק שלו על ו"ק שלה. ולפעמים להיפוך, וזה מכלל ופרט מפרט וכלל.

      על כן י"ל שבהנהגה באותו ענין פעמים שהמלכות עיקר וזה הסדר הנכון ופעמים שהסדר הנכון הוא שהתפארת עיקר. כשהמעשה עיקר אז המלכות עיקר וכשהתורה המעשית עיקר – התפארת עיקר.

      כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
      האר"י מבאר מידה זו:

      לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והת"ת. וזהו כלל ופרט וכלל, כי כלל הוא התפארת, שבו כלולים ו"ק, ופרט היא המלכות, דלית לה מגרמה כלום. ועוד, ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם. וכלל, הוא היסוד הנקרא כל, דכליל שית בקרטופא חדא. ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות.

      נמשיך את המשל. לפעמים לוקחים את המנגינה ולומדים ממנה את התוים שהן אותיות הניגון. פעמים שלוקחים את המנגינה ולומדים ממנה את עקרונות הניגון כגון איזה צירוף תוים יוצר מנגינה שמחה ואיזה צירוף יוצר מנגינה עצובה. איזה קצב ראוי למנגינה זו ואיזה לזו.
      הכלל הראשון הוא התוים. הכלל השני הוא כללי תורת הניגון. המלכות שהיא הצד המעשי נכנס ומכריע ביניהם וההנהגה היא על פי הכרעת המלכות, דהיינו על פי הכרעתה בין עצם התוים והאותיות לבין כללי הניגון והשפה וההנהגה היא "כעין הפרט", דהיינו הפרט במובן העקרוני שלו, כגון מנגינה עצובה או מנגינה שמחה. במשל האותיות והשפה נאמר: האותיות יוצרות מילים ומשפטים והמשפטים מהוים דרך ביטוי בצורה של שיר או בצורה של פרוזה וזו בחינת כעין הפרט. הפרט נעשה עיקרון ודרך שאפשר ללמוד ממנה ולהמשיכה.

      כלל הצריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל
      בזוהר הקדוש (ח"א רמ"ו:) אמרו:

      בגין דקול מדבר ליה לדבור ולית קול בלא דבור... לית קול בלא דבור ולא דבור בלא קול ודא כלל דצריך לפרט ופרט דצריך לכלל

      אין לכלל משמעות בלא הפרט, ולא לפרט בלא הכלל.
      זה ההבדל בין כלל לפרט לבין כלל הצריך לפרט.
      בכלל ופרט, יש לכלל משמעות מצד עצמו גם בלא הפרט כמו "בהמה" שיש לזה משמעות של כלל ויכולים להקריב קרבן מן הבהמה. הפרט בא לפרש את הכלל ולהגבילו "צאן ובקר" ולא מינים אחרים של בהמה.
      בכלל הצריך לפרט אין לכלל משמעות מצד עצמו והוא צריך את הפרט כדי להופיע. כמו קול ודבור: אין הקול מבטא, ואין לו משמעות בלא החיתוך שלו לאותיות ולהברות. כאן הכלל צריך את הפרט שיאמר מה הוא מבטא.
      בהמשך למשל של המנגינה י"ל שבכלל הצריך לפרט, הכלל הוא עצם כישרון הניגון והקול הערב, הזקוקים לכלי נגינה ולתוים כדי להתבטא. או משל לשקע שיש בו "חשמל" הצריך לתקע המחובר למכשיר כדי להופיע. אין לחשמל כל משמעות בלעדי המכשירים שהוא מפעיל.
      האר"י ביאר מידה זו:

      כי לפעמים תעלה המלכות למעלה, בסוד עטרת בעלה, ותשפיע לת"ת, ויתנהג העולם על ידה ברדתה למטה בבחינה זו, וזהו מכלל שהוא צריך לפרט, שהכלל שהוא ת"ת הנזכר, צריך לפרט שהיא מלכות, שהיא למעלה ממנו.

      דומים הדברים למה שכתב הרב קוק בענין תורה שבכתב ותורה שבעל פה (אורות התורה א', ב'):

      בהתגלותה נמוכה היא תורה שבעל פה מתורה שבכתב. כי הרי הגורם הראשי למצוא את נתיבתה היא התורה שבכתב... אבל בצורה פנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה הרי גרמה סגולה אלוקית זו להופעת תורה מן השמים עליהם ונמצאת עליונה תורה שבע"פ בשרשה משרשי תורהשבכתב "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

      אמנם תורה שבכתב שהיא בחינת תפארת גדולה במעלתה מתושב"ע, ואנו שואלים תמיד "מנא הני מילי" ו"מאי קרא" אבל מצד ההסתכלות הפנימית הלא תורה שבכתב באה כדי שעם ישראל יקיים התורה ובעצם היא באה לשמש את התורה שבעל פה וחביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה. זו בחינת "עטרת בעלה" שאשת חייל עולה אליה כיון שהיא עקרת הבית והיא העושה ומולידה חיים מכל הכלים הניתנים לה. אין משמעות לתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה הנותנת לה קיום וחיים.

      "פרט הצריך לכלל" המשל שהזוהר אומר היא דיבור צריך לקול.
      האר"י מבאר מידה זו:

      ולפעמים תחסר אור המלכות, ותצטרך לקבל מת"ת האור, כדי להשלים עצמה, ותתנהג העולם בבחי' זו הגרועה, שאין לה אלא לצורך עצמה, ולא להשפיע. כי כל הבחינות שנזכר לעיל, הם שמקבלת המלכות שפע לצורך העולם, מלבד צורך עצמה. אמנם מדה זו, היא שצריכה לצורך עצמה, ואין לה לצורך אחרים, וזהו מפרט שצריך לכלל.

      פעמים המלכות חסרה. יש רעיונות גדולים וכלליים אבל הפרט אינו מוצא את הדרך להיבנות מהם. התורה הגדולה מנותקת מהפרט הקטן.
      המלכות צריכה לקחת את האידיאלים הכלליים ולתרגמם לדרך חיים פרטית שתתן מענה וכח להתמודדות עם בעיות הדור.
      ייתכן שאפשר לראות בחסידות מעין פרט הצריך לכלל. החסידות לקחה את פנימיות התורה את כללי הכללים הפנימיים והורידה אותם אל תוך חיי האדם. הספירות והפרצופים תורגמו לתכונות נפש ולשאלות חינוכיות.
      הפרט עלה מעלה מעלה, והכלל אינו אלא אמצעי לגילוי עומק חייו של הפרט.
      החסידות "חשה" בצורך המיוחד של הדור ושל הציבור. בעקבות תנועת השבתאות זיהתה החסידות חסר גדול בהערכת האדם הפשוט את עצמו בהגדרת שאיפותיו ובנין כוחותיו. החסידות זיהתה שהפרט צריך לכלל. הגיע הזמן של המלכות לקחת את הכללים לצורך עצמה לבניין אישיות האדם, חיי משפחתו וחיי החברה שלו.
      דוגמא נוספת היא אמירתו של רמח"ל על החכמה הפנימית שהיא כמשל להנהגת הבורא את הבריאה. בעל הלשם שבו ואחלמה יצא כנגד מהלך זה (דרושי עולם התוהו, ח"א דרוש ה', סימן ז' אות ח'):

      וביותר בחלה נפשי מדברי איזה מקובלים שבדורינו שהעמיקו בדבריו ז"ל יותר מדאי וכל חפצם ותשוקתם לסבב את כל הלימוד ותורת קודש הקדשים הזה. הכל רק ע"פ דרכי הרמח"ל ז"ל והעמיקו בזה הרבה יותר ממה שכוון הוא עוד שלקחו סתרי עליונים קודש קודשים שברום גבוהים ומכנים אותם בסבובי תהלוכות ההנהגה שבהעוה"ז וכאלו שאין למעלה ח"ו שום דבר אלא רק מה שהשיגו הם בתהלוכות הנהגה שלפי דעתם. וחלילה חלילה להעלות זאת על הדעת לכל מי אשר בשם ישראל יכונה.
      ובאשר שכל חכמת הקבלה מדבר באצילות ומכנה שם את כל ענייני המציאות והתכונות והפעולות וככל מה שנמצא בעוה"ז, לכן דחקו את עצמם ומחברים חיבורים ומרבים בדברים. איך שכל המציאו דכל אורות העליונים שבאצילות הם הכל רק על ענייני תהלוכות ההנהגה לבד. ומסבבים את כל מה שנאמר באצילות להלבישם בענייני ההנהגה שבהעוה"ז. והנה גם שכוונתם היא רצויה אבל מעשיהם בזה אינם רצוים כ"כ לדעתי. כי גם אם ניתן להם את אשר להם לומר שכוונו באיזה דברים כהלכתן. ויש קצת רמז באיזה תהלוכות ההנהגה לאותן הדברים שהם אומרים. והוא אחר השתלשלות אלפי אלפים רבוא רבואות מדרגות אשר מהאצילות עד סוף העשיה. עכ"ז הנה אין זה מהעיקר לימוד חכמות הקבלה כלל. כי הנה עיקר קדושת וגודל מעלות לימוד הקבלה הוא לדבר למעלה ולא למטה וכדי לתקן ולעורר בהארותיהם למעלה.


      ונראה להוסיף: האר"י כתב על "פרט הצריך לכלל" שהוא "מידה גרועה" שהפרט משתמש בכלל לצורך עצמו ולא על מנת להשפיע. נראה שעל כן לא נמצאת דרשה של "פרט הצריך לכלל" העומדת לעצמה אלא היא מופיעה תמיד ביחד עם "כלל הצריך לפרט" דוגמת פרשת בכור המופיעה כדוגמא בברייתא בספרא די"ג מידות. שם למדו כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. ובדוגמא המופיעה בזהר קול ודיבור שהוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. אכן "כלל הצריך לפרט" יכול להופיע לבדו ועי' בפרשת כיסוי הדם.

      פרט הצריך לכלל למה הוא דומה לאישה פנויה הרוצה להיות אם על מנת שתממש את אישיותה להיות "אם כל חי", אלא שאינה רוצה להינשא ורוצה את הזכר רק על מנת שתֵיעשה היא לאם. זה פרט - האשה - הצריכה לכלל - לאיש - ורוצה היא אותו רק לצרכה ולא שיהיה הוא אב לבנה ובעל לעצמה. זו מידה גרועה של פרט הרוצה את הכלל לעצמו ולא על מנת שישפיע.