לעמוד הראשי לעמוד הראשי יג המידות ומקורות פנימיים דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד דוגמאות לקשר במידות אחרות מקורות לקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה כללי לימוד לי גולשים כותבים צור קשר לאתר ישיבת מעלות
      בס"ד

      מקורות בזהר שדיברו על י"ג מידות בכללן י"ג מידות - י"ג תיקונים


      י"ג מידות - י"ג תיקונים



      זוהר בלק (דפו"י דף נ"ה):

      דרך כוכב מיעקב רבי רבי כמה רזין סתימין כלילן הכא. פתח ואמר "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן". כד ברא קב"ה לאדם קדמאה, דו פרצופין בראו, והוו מתחברן כחדא בלא פירודא, מאי טעמא? בגין דכתיב "זכר ונקבה בראם" בלא פירודא ולא כתיב בראו אלא בראם כיון דאתבריאו הוו כחדא1 דא עם דא בשיקולא.
      מה עבד ליה קב"ה נסר ליה נסירו, ונטל לנוקבא מניה, ואתקין לה בכמה תיקונין, וקשטה בכמה קישוטין, ואלביש לה בכמה לבושין, באן אתר בגנתא דעדן אתקין לה.
      כמה קישוטין קשט לה? שבעין! ואינון שבעים פנים דאורייתא.
      כמה תיקונין תקין לה? תליסר תיקונין! אינון תליסר מכילין דאורייתא נדרשת בהו.
      כמה לבושין אלביש לה? שית לבושין! ואינון שית סדרי משנה בשית אנפין.
      כל הני תיקונין וכל הני קישוטין וכל הני לבושין עבד לה קב"ה תמן בגנתא דעדן ולבתר "ויביאה אל האדם".
      ואדם היכן הוה? באתר דנקודה דציון דבי מקדשא תמן ומתמן נטיל לון ואעיל לון בגנתא דעדן ובריך לון ברכת חתנים.

      בתחילה דו פרצופין נברא האדם הראשון "כחדא בלא פירודא מ"ט בגין דכתיב זכר ונקבה בראם". אח"כ "נסר ליה נסירו ונטל לנוקבא מניה ואתקין לה בכמה תיקונין וקשטה בכמה קישוטין ואלביש לה בכמה לבושין..."

      כמה קישוטין קשט לה - שבעין. ואינון שבעים פנים דאורייתא.
      כמה תיקונין תקין לה - תליסר תיקונין אינון תליסר מכילין דאורייתא נדרשת בהו.
      כמה לבושין אלביש לה - שית לבושין ואינון שית סדרי משנה בשית אנפין.

      כל זה עשה לה הקב"ה בגן עדן ואחר "ויביאה אל האדם".

      בזהר נזכרו התכשיטים התיקונים והלבושים.
      התכשיטים נתבארו בספ"ד "וזיוניהון לא אשתכחו" וביאר האר"י (שער מאמרי רשב"י סוף עמ' ק"ו):

      כי זיוניהם ועדייהם והוא שרשיהם וגזעיהם העליונים לא נמצאו בע"ק ואפשר עוד לומר דמלכין היינו הז' מלכים וזיונין הם הניצוצות אי נמי זיוניהון היינו העטרות ועדי שיש לכל אחד משבעה ספירות שם בן ע"ב לחסד ושם מ"ב לגבורה ושם בן כ"ב לת"ת וכאלה רבות ואלו לא אשכחו כלל מרב הדינים שהיו אז כנ"ל.

      וכן הלבושים לבושים דיקר אתקין ואחסין
      וביאר האר"י שם:

      ... וההעלם הוא סיבת הגילוי כי לא ישיגוהו ולא יהנו מאורו כי אם על ידי לבושים אלו משל לאור השמש וכו'


      נראה בביאור הענין, שאחר הנסירה של הנקבה מהזכר, של מלכות מז"א, היה צריך להכין אותה לקבלת אור ולחיים מתוקנים עם בעלה מבלי להישבר. הנוק' בג"ע אחר הנסירה מנותקת מן המקור שהוא מקור השפע שהיה לה כשהיו דו פרצופין כחדא.
      הקב"ה מכין אותה לבוא אל האדם אל נקודת ציון להתחבר שוב פנים בפנים בבית המקדש.
      שלש בחינות יש בהכנה זו:
      שבעים קישוטים -זו בחינת תורה שבכתב הנבחנת כקישוט כמו כ"ד כתבי הקדש שהם כ"ד קישוטי כלה2.
      תליסר מידות שהתורה נדרשת - זה הקשר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. זו הדרך להוציא מן התורה שבכתב, שהיא למעלה מן החיים, הלכות והנהגות, מחשבות ודרכים, לחיות על פיהם יום יום.
      שית סדרי משנה -זו תושבע"פ ששה פנים כנגד ששת ימי המעשה שהם החיים בעצמם.
      אחר ההכנה הזו "ויביאה אל האדם" מוכנה היא לחיבור מחדש עם אדם פנים בפנים.
      יש להבין לאור הדברים אלו עניין י"ג מידות שהתורה נדרשת.
      הקישוטים הם כתבי הקדש תורה שבכתב. אלו האידיאלים הנשגבים פנים עליונים של תורה שהם למעלה מן המציאות "ונתן לנו תורת אמת זו תורה שבכתב".
      קישוט אינו מחובר ממש למציאות ועניינו לבטא את הטוב ואת היפה בחיים. כך גם תורה שבכתב אינה מחוברת ממש לחיים כדברי הרב באורות התורה (א', א'):

      תורה שבכתב אנו מקבלים ע"י הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דואים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל, חשים אנו רוח אלהים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה.

      הלבוש היא צורת ההופעה. האמת אינה מתגלה ישירות. מתלבשת היא בלבושי החיים. "וחיי עולם נטע בתוכנו זו תורה שבעל פה". החיים הם לבוש לאידיאלים הגדולים והלבוש הוא המאפשר להם להיפגש עם מציאות החיים. כדברי הרב שם בהמשך:

      בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצנור השני שבנשמה, בצנור המתקרב לחיי המעשה.

      בתווך יש את י"ג המידות -תיקונים -שהם הדרך לחבר את האידיאלים הנשגבים עם לבושי החיים.
      הם דרכי ההנהגה של הקב"ה בעולמו המעבירים את הרעיונות האידאליים אל מציאות החיים המעשיים.
      כבר כתבו בספרים שי"ג תיקונים, בהם מתנהג העולם3 והם דרכי ההנהגה4. זו ההכנה שעושים לנוקבא יחד עם הקישוטים והלבושים על מנת להביאה אל האדם.
      על כן י"ג מידות הם דרכי ההנהגה של הדרישה ("והדרישה היא מצד המלכות" - לשון האר"י בביאור י"ג מידות).

      ומהי ההנהגה?
      נראה תחילה את ההנהגה במידות של כלל ופרט ובהמשך נרחיב למידות הנוספות.
      האיש יכול לשאת כמה נשים אבל אשה אינה יכולה להיות נשואה אלא לאחד.
      על כן הוא נבחן ככלל והיא כפרט. ועל פי זה באות המידות המבטאות יחסי פרט וכלל.
      כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. יש בחינה שבה ההנהגה נקבעת על פי האישה והיא הנהגת הפרט. האיש מביא חטים. זה בחי' כלל והאשה עושה מזה לחם מסוים זה הפרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט. מצד החטים יכולים להיות הרבה סוגים של לחם, בכח הם כוללים הכל. בפועל מה שעשתה האשה זה הפרט שאותו יאכל5. (עי' זהר תרומה דף קע"ו. בריש ספ"ד6)
      פרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט. כל פרט יכול להתחבר אל הכלל. יש לו את הפוטנציאל להתחבר אלא שהכלל צריך לקבלו. כך כל אשה יכולה לבקש להינשא לפלוני (כרות שביקשה להינשא לבועז). גם אם יסכים לא ימנע מיכולת פרטים נוספים להצטרף שהרי יכול הוא לשאת כמה נשים.
      כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. כשהמלכות עולה בין תפארת ליסוד הרי שהיא נמצאת במקום עליון יותר במקום שבו חיים את הכללים. על כן המלכות אינה פרט, שהוא מוצג מסויים אלא היא "כעין" שהיא נעשית מושג כללי יותר.
      בענייננו בהנהגת איש ואישה שמא י"ל שהאישה אינה רק אישה אלא בחינת נקבה והיא משל להנהגה כללית בעולם כמו שאמרו חכמים "אמר הקב"ה לישראל: בני, כל מה שבראתי בראתי זוגות" (דברים רבה ב', ל"א) וכן "כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם" (בבא בתרא ע"ד ע"ב) כגון התורה נמשלה למאורסה, העני נבחן כנקבה המקבלת מן הזכר, מושג פריה ורביה נאמר גם על חידושי תורה ועוד ועוד.
      כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. בכל מציאות של זווג זכר ונקבה הזכר צריך את הנקבה והנקבה צריכה את הזכר. אי אפשר לקבוע שהולד רק על פי האב כמו שאי אפשר לקבוע שרק על פי האם. הוא צריך לה והיא צריכה לו.

      עד כאן דברינו בהנהגת איש ואישה.

      הנהגה זו מתרחבת להנהגת הקב"ה את עולמו כדלהלן:

      כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
      פרט וכלל הכלל מוסיף על הפרט
      כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט

      שלש הנהגות יש כאן:
      הנהגת "כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט", מובנת על פי דברי הרמח"ל (אדיר צ"ג):

      אין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו.

      הכלל עם כל גודלו אינו משפיע ומופיע אלא בפרט המסוים המוגדר כמקבל ממנו.

      הנהגת "פרט וכלל הכלל מוסיף על הפרט" מובנת על פי דברי ר' נחמן "הכל יכול להיות תורה"7. הכלל מרחיב את היריעה ובהנהגתו אפשר לקשור כל מציאות פרטית אל הכלל הגדול ולעשותו תורה.

      הנהגת "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט". מובנת על פי דברי רב יהודה "לעולם הוי כונס דברי תורה כללים"8. הפרט שבאמצע משפיע על הכלל לראות את הפרט כמושג ולא כמוצג, כביטוי לכלל ולא רק למה שהוא כשלעצמו.
      הכלל השני בכלל ופרט וכלל, אינו ככלל הראשון. הראשון הוא תפארת והשני יסוד שהוא בחינת "כל" ויש לו התכונה לעשות מהפרטים כללים כללים. וזה "כעין הפרט" שהוא נעשה בכלל השני לבחינת מעיין הנובע, שהעיקרון הוא הוא המלמדנו, ולא רק הפרט כמוצג לכשעצמו.






      1 ועיין במה שהובא במקורות הזהר הכלליים רעיא מהימנא (פרשת וארא) על זכר ונקבה שנבראו כאחד.
      2 רש"י שמות ל"א י"ח: "מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קשוטין... אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים".
      3 לשון הגר"א בביאורי לספ"ד (דף ג:): "... ואמר "אתקין" כנ"ל שהם י"ג תיקונין... ובהן מתנהג העולם שהם י"ג מידות הרחמים כמ"ש באד"ר שעליהן ביקש משה הודיעני נא את דרכיך... ועיקר הכל... שהן המתקלא".
      4 לשון רמח"ל אדיר במרום עמ' ק"צ: "וי"ג תיקונים דדיקנא כפניו שהם ההנהגה כמ"ש לך כבר וגם אמרנו שסודם חד"ר ובסוד הזכר".
      5 דוגמא נוספת: האיש מזריע ברבבות אפשרויות והאשה נותנת את הפרט (ביצית אחת) הקובעת צורת הוולד. אין בכלל אלא מה שפוגש את הפרט ויוצא על ידו אל הפועל.
      6 מאן צניעותא דספרא אמר רבי שמעון חמשה פרקין אנון דכלילן בהיכל רב ומליין כל ארעא, אמר ר' יהודה אי כלילן הני מכלהו עדיפי, אמר ר' שמעון הכי הוא למאן דעאל ונפק ולמאן דלא עאל ונפק לאו הכי, מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין ולא ידע בדיורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו, יומא חד עאל למתא אקריבו ליה נהמא טבא, אמר ההוא בר נש דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם מנייהו אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה טריקי מלכין דלישין בדובשא ומשחא, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין, אמר ודאי אנא מארי דכל אלין דאנא אכיל עקרא דכל אלין דאיהו חטה, ובגין ההוא דעתא מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מניה, כך מאן דנקיט כללא ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין דנפקין מההוא כללא:
      7 ליקוטי תורה הלכות נדרים (הל' ב', ס"ק ב.): "וזה בחינת נדרים ושבועות שהאדם יכול לאסור על עצמו כל דבר שבעולם ולעשות מכל דבר שבעולם תורה, דהיינו שיהיה בו מצוה ועבירה על ידי נדר ושבועה".
      8 ספרי האזינו (א')