לעמוד הראשי לעמוד הראשי יג המידות ומקורות פנימיים דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד דוגמאות לקשר במידות אחרות מקורות לקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה כללי לימוד לי גולשים כותבים צור קשר לאתר ישיבת מעלות
      בס"ד

      מקורות כללים בזהר שעוסקים בנושאים הנזכרים במידות זהר רעיא מהימנא וארא דף כ"ה


      זהר רעיא מהימנא וארא דף כ"ה



      ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם וגו'. פקודא דא קדמאה דכל פקודין. ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקב"ה בכללא מאי בכללא למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון. ודא איהו בכללא. וסופא דכלא בפרט למנדע ליה בפרט וכלל ופרט איהו רישא וסופא רזא דכר ונוקבא כחדא ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט בר נש בהאי עלמא איהו כלל ופרט. תקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט. בג"כ ראשיתא דכלא למנדע דאית שליט ודיין על עלמא ואיהו רבון כל עלמין. וברא ליה לבר נש מעפרא ונפח באפוי נשמתא דחיי ודא איהו באורח כלל. כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי ליה לקב"ה כיון דאתא משה לגבייהו פקודא קדמאה דא אוליף לון דכתיב וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם וגו'. ואלמלא פקודא דא לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים. כיון דידעי פקודא דא באורח כלל אתעבידו להון נסין וגבורן. ולסוף מ' שנין דקא אשתדנו בכל אינון פקודין דאורייתא דאוליף לון משה בין אינון דמתנהגי בארעא בין אינון דמתנהגי לבר מארעא כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום והשבות אל לבבך היום דייקא מה דלא הוה רשו מקדמת דנא. כי ה' הוא האלקים דא באורח פרט במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה. ודא וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא. דא בכלל ודא בפרט ואי תימא הא כתיב יראת ה' ראשית דעת. תירוצא דא באורח פרט למנדע מאן איהו יראת ה' ואע"ג דאית ליה לבר נש לדחלא מניה עד לא ינדע אבל הכא כתיב ראשית דעת למנדע ליה דהא איהו ראשיתא למנדע ליה באורח פרט. בגין כך פקודא קדמאה למנדע ליה לקב"ה בכלל ופרט ברישא ובסופא ורזא דא אני ראשון ואני אחרון. אני ראשון בכלל ואני אחרון בפרט וכלא בכללא חדא ורזא חדא כיון דינדע דא בכלל ישלים כל שייפוי. ומאן אינון רמ"ח פקודין דאינון רמ"ח שייפין דבר נש. כיון דאשתלים בהו על האי בכלל. כדין ינדע באורח פרט דדא איהו אסוותא לכלהו וינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין. ואי תימא כל יומי שתא היך יהבין אסוותא לכל שייפין ודאי הכי הוא עילא ותתא שתא ויומי דיליה יהבין אסוותא לכל שייפין עילא ותתא (בזמנא) דשייפין אריקו ברכאן ליומי שתא כדין אסוותא וחיין תליין עלן מלעילא ואתמליין מכלא. מאן גרים לון. יומי שתא. אוף הכי נמי לתתא כד בר נש ישלים גופיה באינון פקודין דאורייתא לית לך כל יומא דלא אתייא לאתברכא מניה וכד אינון אתברכאן מניה כדין חיין ואסוותא תליין עליה מלעילא. מאן גרים ליה אינון יומי שתא. יומי שתא כמא דאתברכאן מלעילא מרזא דאדם. הכי נמי אתברכאן מתתא מרזא דאדם. זכאין אינון ישראל בהאי עלמא באלין פקודין דאורייתא דאקרון אדם דכתיב אדם אתם. אתם קרויים אדם ועכו"ם לא אקרון אדם. ובגין דישראל אקרי אדם אית לון לאשתדלא באינון פקודין דאורייתא למהוי כלא חד ברזא דאדם. כד יהב קב"ה אורייתא לישראל על טורא דסיני מלה קדמאה איהו אנכי אנכי סלקא לרזין (עלאין) סגיאין. והכא איהו רזא דפקודא קדמאה למנדע ליה בכללא בגין דכתיב אנכי הא קא רמיז דאית אלהא שליטא עלאה (דאיהו) על עלמא כד"א כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא פקודא קדמאה בכלל. בפרט בגין דכתיב ה' אלקיך דא פרט ודא כלל ופרט. פקודא קדמאה דאצטריך למנדע ברישא ובסופא כמה דאוקימנא. ע"כ:


      הזהר עוסק במצוות האמונה ומגדיר אותה לדעת את הקב"ה בכלל ולדעת אותו בפרט וממשיך:

      וכלל ופרט איהו רישא וסופא רזא דכר ונוקבא כחדא

      אין בדברי הזהר הנהגות מיוחדות של כלל ופרט כמבואר במידות שהתורה נדרשת בהן, אלא יש כאן אמירה כללית שיש כלל ופרט.
      הזהר מגדיר כלל ופרט כרישא וסופא, וכזכר ונקבה. רישא הוא הכלל והסופא פרט, זכר הוא הכלל והנקבה פרט.
      כמשל י"ל שלימוד הכלל הוא לימוד התיאוריה ולימוד הפרט הוא הלימוד המעשי. הכלל הוא האידיאולוגיה והפרט הוא הגשמתה בפועל. הכלל הוא הרעיונות והפרט – המעשים.
      הכלל הוא האמונה והפרט הוא קיום מצוות והחיים על פי האמונה. הסדר הוא כלל ואח"כ פרט וזה מה שמבואר בזהר:

      ואשתכח ב"נ בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט ב"נ בהאי עלמא איהו כלל ופרט תקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט.

      שלש פעמים חוזר ש"האי עלמא" שייך לכלל ופרט. האדם בנוי מכלל ופרט. יש לו אמונה ודרך – זה כלל, וחייו המעשיים על פי הדרך, זה הפרט. אם כן עיסוקו של האדם הוא בדרך כלל ופרט, והאדם עצמו בנוי באופן של כלל ופרט, ותיקון העולם בנוי בדרך של כלל ופרט. אלו ג"פ שחוזרים הדברים בזהר.
      ואז מפרט הדברים. ביציאת מצרים ישראל לא ידעו את הקב"ה ועל כן אף אם היו ניסים לא היו הדברים מתפרשים על ידיהם כניסים. אמונתו של אדם היא קובעת את תגובתו והבנתו את המציאות. (יש שפרשו כך אם אין אני לי מי לי) שאם אין לי תפיסה לא יועיל דבר להשפיע עלי שעל פי האדם גם באה הבנתו את המציאות.
      על כן קודם לכל לימד משה את המצווה הראשונה מצוות האמונה וזה מה שכתוב (שמות ו', ז'):

      וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם וגו'

      רק אח"כ באים הניסים ומשפיעים על ישראל. אמונה זו היא כלל. היא בונה את אישיותו של האדם.
      אח"כ ארבעים שנה לימד משה תורה מעשית, שהיא מצוות התורה, בדרך פרט ועל דרך זו נאמר בסוף ארבעים שנה (דברים ד', ל"ט):

      וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים.

      ואומר הזהר:

      ודא, וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא, דא בכלל ודא בפרט.

      משה השתמש בלשון דומה בתחילת הדרך ובסוף ארבעים שנה!

      "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"
      "וידעת... כי הוא הוא האלוקים"

      אלא שהראשונה היא בדרך כלל והשניה בדרך פרט.
      באדם עצמו הכל נמצא בכח וזה בחי' כלל ואח"כ במשך הזמן יוצאים הדברים מן הכח אל הפועל וזה בחי' פרט. הזמן הוא המפרט את הדברים כיוון שעל ידו הם יוצאים אל הפועל ובאים לעולם לכן הזמן נבחן כפרט והאדם מצד עצמו נבחן ככלל.

      עוד יסוד העולה מן הדברים:

      דשייפין אריקו ברכאן ליומי שתא וכו'

      "המברך יתברך" – כיוון שאדם משפיע ברכה לזמן המוציא אל הפועל את מצוות ה', והזמן פועל על האדם לטובה על ידי שגורם לו "בשלות" ויציאה אל הפועל של הברכה, לכן גם נפתח פתח מלמעלה לקבלת השפע.
      כשהאדם עושה מכלי צינור הרי שהוא פותח את האפשרות לשפע אינסופי הבא אליו וממנו אל הימים המתחברים ממנו. (עי' בפירוש מתוק מדבש).
      אף מידותיה של תורה יתבארו על פי דברים אלו.
      כלל ופרט היינו רישא וסופה. הסוף בו מתפרטים הדברים, ואין בכלל אלא מה שיצא אל הפועל. פרט וכלל זה הליכה הפוך מהפרט אל הכלל שהכלל כולל יותר ממה שיצא בפועל, ויכולים בהמשך להתגלות דברים נוספים ועל כן הכלל מוסיף על הפרט.
      כלל ופרט וכלל, היינו שהפרט אינו סופא אלא הוא חלק מהתהליך המשפיע ועל כן הוא כעין הפרט, שאינו סוף שהוא המלכות במקומה אלא הוא חלק מהמשפיעים שהמלכות עלתה למעלה מן היסוד. כמשל המלמד על מנת ללמד הלאה.
      כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל בחי' זכר ונקבה הצריכים זה לזה ביצירת הולד. אכמ"ל.
      מלבד המידות עצמן יש ללמוד על עצם ההתייחסות לתורה ולמציאות שיש ללכת מן הכלל אל הפרט שזה מוגדר כרישא וסופא. קודם לדעת הכלל ואז לגשת אל הפרטים ולא מן הפרטים אל הכלל.
      אמירה נוספת בעניין שבלא הכלל אי אפשר להבין הפרטים ואם לא הידיעה הכללית, לא יהיו הפרטים מובנים.
      זו הקדמה כללית לנושא כלל ופרט ומתוך כך יש להבין גם המידות המיוחדות לנושא זה כלל ופרט פרט וכלל וכו'.
      הדימוי לזכר ונקבה נמצא גם בזהר חדש בלק עה"פ דרך כוכב מיעקב וצרפהו לכאן.