| פרשות | פרשת בראשית | בלומברג אליאב | כ"ח בתשרי ה'תשס"ג |
ברוריה הבינה שכאשר הפסוק אומר "ורשעים עוד אינם" הכוונה היא שע"י שהרשעים יחזרו בתשובה הרשעה תיעלם ואין כוונת הפסוק לומר שכדי שהרשעה תיעלם צריך שהרשעים ימותו. אחרי שרבי מאיר תיקן את טעותו וביקש להתפלל שיחזרו בתשובה ולא ביקש שימותו, הרשעים אכן חזרו בתשובה והרשעה ממילא כלתה."הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה."
הרב ממשיך בכיוון באופן יותר מפליג ומרחיק לכת4. הייתה יכולה להיות הוה אמינא שאולי עמלק יוצא דופן בעניין זה מפני שהתורה מצווה "תמחה את זכר עמלק". כותב הרב שגם אצל עמלק יש להבדיל את החלוקה הזו, אבל זו עבודה יותר קשה."אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם. תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל. בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת. אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו וחוננו בך כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל. ומתוך נקודת-חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים, המתאחד עם ההוד והתפארת, עם הגבורה והנצח, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה. זאת הנשמה הפנימית המונחת בעומק הדעת של כנסת ישראל, שברוח ד' עלינו הננו הולכים ומעוררים אותה לחיים מעשיים ורוחניים."