בס"ד

שבוע ישיבה

2. אני לא אוהב ללמוד גמרא...
הרבה חבר'ה מרגישים, שהם לא אוהבים ללמוד גמרא. רק המחשבה על כך שבישיבה לומדים גמרא בצורה רצינית במשך שעות בכל יום גורמת להם לכאב ראש.
ובכן, האם זה שאני לא אוהב ללמוד - זה סיבה לבוא לישיבה, או סיבה לא לבוא לישיבה?
נראה לי, שהתשובה לשאלה הזו לא יכולה להינתן במבט על השנה או השנים הקרובות בלבד.
כיום אני לא אוהב ללמוד, ונראה לי קשה מאוד להקדיש לכך כמה שנים.
אבל בוא נסתכל לרגע עוד כמה שנים קדימה.
האם אתה מבין שכרגע אתה קובע את יחסך לגמרא לכל ימי חייך? שלעולם לא תפתח עוד גמרא?
זו אחריות גדולה מאוד. לא ניתן לפטור זאת בהינף יד.
בכל הדורות מסרו יהודים את נפשם על לימוד הגמרא. הנה קטעים מספרו של הרב חיים סבתו - "בואי הרוח" (הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 65, ו96):

פרקש אחז בידי וסיפר: כשהגעתי לכפר ביהרנג'יבאיום, שאליו נשלחתי לשמש שוליה של אופה, ללמוד מלאכה זו על בוריה, הייתי נער בר מצוה. יתום ובודד. לא שאלתי איפה אלון, לא שאלתי מה אסעד. שאלה אחת שאלתי כשבאתי לשם: יש כאן שיעור גמרא? לא, לא היה. זה היה כפר קטן של יהודים קשי יום העמלים לפרנסתם, מפטמים אווזים משחר ועד לילה, ובשבת אחרי התפילה מענגים את השבת בשומן אווזים ובעיתון הונגרי. ואני בן היידובסרמן, עירו של רבי יעקב גינז בעל הרי בשמים, בנו של הרבני יוסף פרקש זכרונו לברכה, שרב העיירה התיירא מסברותיו, שכל בוקר השכים שעתיים קודם עלות השחר לעסוק בתורה - וכי יעלה על הדעת שאני אחיה בכפר שלוש וחצי שנים בלי שיעור גמרא? וכי אפשר בכלל ליהודי לחיות בלי דף גמרא? עד אז לא שמעתי על יהודים בלי שיעור גמרא.
...אחרון נמכר הש"ס הגדול בכריכת העור החומה, שהיה כל כך אהוב על אבא. פעם הרשו לי ללטף את הכריכה. אמא נשקה לכל כרך קודם שנמכר וביקשה מחילה. רק פרוסת לחם וכוס חלב ביקשה. לא לעצמה. מה יכלה לעשות.
רק גמרא אחת קטנה אמא לא מכרה. מסכת בבא מציעא של אבא, שהיה נושא אותה תמיד בכיס מעילו ולומד בה בדרכים, בעגלות וברכבות. אמא נתנה לי אותה ואמרה: בגמרא זו תלמד כל ימיך, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. גמרא קטנה זו, אמרה לי אמא, ליוותה את אביך בכל דרכיו. גם בשדה הקרב באותו יום מר ונמהר בסרביה במלחמה העולמית היא היתה איתו. על כריכתה סיפר במשפט אחד את המוצאות אותו שם, בשדה הקטל, בעלות השחר. אִתה תזכור את אביך ואת תורתו, את שקידתו ואת העמקתו, את אהבתו לתורה ואת דבקותו באמת. ובבוא היום תעביר את המפתח הזה לבניך אחריך. את הסידור שלו נתן לך אבא ביום מותו. בו תתפלל ובו תתחנן לפני בוראך. שלשלת אחת של זהב, ושני מפתחות לה: הסידור והגמרא.

האם אתה מוכן לנתק את עצמך מהשלשלת הזו? ממסירות הנפש של יהודים בכל הדורות?

ועוד משהו שכדאי שתשים לב אליו.
בעוד שנים לא רבות, אתה תהיה אבא לילדים. אתה בודאי רוצה שגם ילדיך ימשיכו את השלשלת, ויעבירו הלאה את לפיד התורה והאמונה. כבר היום ניתן לראות, שבדור בו לכל ילד יש סמארטפון ביד - קשה מאוד לקשור ילדים לעולם של תורה וקדושה. המצב רק ילך ויחמיר עם השנים. רק הורים חזקים, יציבים, בעלי עמוד שדרה רוחני ועולם תורה מלא ועשיר יצליחו להעביר זאת לילדיהם.
אם אתה מוותר לעצמך כבר עכשיו בענין הגמרא - כיצד תצליח להעביר את הקשר לתורה, לתפילה וליהדות לילדיך?!

אם הייתי כותב עכשיו פרסומת לשנת שירות לאומי, הייתי כותב:
* אתה לא אוהב ללמוד גמרא?
* אתה מרגיש שהגמרא שפגשת עד היום "זה לא זה"?
מקומך איתנו!

דווקא מי שלא אוהב ללמוד גמרא - צריך ללכת לישיבה. בישיבה תקשור קשר חדש עם הגמרא.
בישיבה תשאל כל הזמן - מה אני יכול לעשות כדי לאהוב את הגמרא? איזה כלים הישיבה יכולה להציע לי כדי ללמוד בשמחה ומתוך הזדהות?
את השאלות האלה כדאי לך לשאול גם בשבו"ש, ואפשר גם לעשות "מבחן שדה" - האם בישיבה החבר'ה לומדים גמרא בשמחה? האם הישיבה מצליחה במשימה הזו, של לאהוב את הגמרא?