מטמא הטהורים ומטהר הטמאים
מובא בשם הבעש"ט על ענין פרה אדומה (עי' כתר שם טוב ח"ב, שצ"ג):
נודע מה שאמר הבעש"ט זללה"ה ששאלוהו תלמידיו על ענין פרה אדומה היכן היא רמוזה לבוא מזה לעבודת הש"י תמיד, כמו שלימד הבעש"ט זלה"ה שכל המצות הם נצחיות בשכל, אף שבפועל הם בזמן ובמעשה, בשכל הם תמיד נצחיים, כי התורה היא אלקותו ואלקותו נצחיות… ושאלוהו על פרה אדומה, שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים.
והשיב הבעש"ט זלה"ה שזהו ענין הגבהות, שמתחלה אם האדם מתנהג בדרך לא טוב והוא רחוק מהש"י, התחלת תיקונו הוא מצד הגבהות ושלא לשמה, כמו להתפארות או עולם הבא, שזהו גם כן גבהות נסתר, שחושב שראוי שישלם לו הש"י שכר על מעשיו, וחושב את עצמו שעושה איזה דבר למענו, ובאמת מצידנו בלתי כח הבורא מה אנו והאיך יתכן לקבל שכר. רק מתחלה אי אפשר לבוא לזה, וח"ו ישאר בחצוניות, והותר לו לאחוז הגבהות והתפארות, ויעשה שלא לשמה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ובלשמה צריך להיות זך ונקי מכל סיג גבהות, כי אם יתערב בו גבהות יתועב לפני ה'.
אמרו קדמונים, שצריך האדם לקיים את כל המצוות, כדי לתקן את רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. ושאלו, כיצד יכול אדם אחד לקיים את כל המצוות, והרי יש מצוות שנוהגות במלך, יש בכהנים ויש בישראלים. וביארו, שאת המצוות ניתן לקיים במחשבה, בדיבור ובמעשה. מצוות שאדם אינו יכול לקיימן בפועל, במעשה, יכול הוא לקיימן בכך שלומד אותן, ואז מקיימם במחשבה ובדיבור1.
הבעש"ט לקח אמירה זו צעד נוסף.
יש ללמוד מכל מצוה את הערכים שנמצאים בה. בכל מצוה יש ערך אלוקי, שיש לו משמעות לעבודתו של האדם, ויש לקחת את הנקודה האלוקית הזו ולקיים אותה בפועל בחיים. גם זה סוג של קיום המצוה.
אמנם פרה אדומה אין לנו, אך הערכים של המצוה הזו קיימים תמיד ואותם יש לקיים.
הנקודה המיוחדת בפרה אדומה היא, שהפרה מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים.
ביאר זאת הבעש"ט ביחס לעבודת ה': לימוד שלא לשמה, מתאים לאדם שנמצא רחוק מה', בבחי' טמא. אם מבטיחים לו שכר בעולם הבא וכבוד – הוא יכול בזכות זה להתקרב ללימוד התורה. הלימוד שלא לשמה מטהר אותו ומקרב אותו לתורה.
אולם מי שכבר קרוב לתורה, בבחי' טהור, הרי הוא צריך ללמוד לשמה. אם ילמד שלא לשמה, זה בחי' מטמא את הטהורים.
האמירה הזו אופיינית לבעל שם טוב. אחת הנקודות המרכזיות בתורת החסידות היא קירוב הרחוקים, ההבנה שהתורה פונה לכלל ישראל ושייכת לכלל ישראל. החסידות חיפשה דרכים בתוך התורה כיצד לקרב את התורה לכלל ישראל.
היה זה חלק מההתמודדות עם השבתאות, שהיתה בדור שלפני הבעש"ט.
השבתאות סחפה המוני יהודים, תלמידי חכמים ופשוטי עם. הקושי הרב של הגלות גרם לכך, שכששמעו על משיח נסחפו אחריו בצורה חזקה מאוד.
בתגובה לשבתאות, היו כאלה שנלחמו נגדה, וכל מי שהיה שייך לכך – רצו להוציאו ממחנה ישראל.
אולם הבעש"ט סבר, שצריך לראות מה סחף כל כך את הציבור, ולראות כיצד התורה יכולה לתת לאנשים את מה שהיה חסר להם.
אחד הדברים שגרמו לסחף הזה, היה היחס המזלזל לפשוטי העם בקרב לומדי התורה. כשמצאו האנשים הפשוטים מקום בו מעריכים אותם ולא תובעים מהם ללמוד ולגדול בתורה – הם נמשכו אחריו בצורה חזקה מאוד.
הבעש"ט לקח את הנקודה הזו, והיא הפכה להיות מרכזית בחסידות. החסידות פנתה לפשוטי העם, ונתנה להם הרגשה טובה. החשיבות של אמירת תהלים במקום התביעה ללימוד תורה, והיכולת למצוא בתורה את הדברים שנותנים לאדם תחושה טובה והרגשה שיש לו ערך – משכו את פשוטי העם אל החסידות.
לאור זאת מובן שהבעש"ט רואה בפרה אדומה את המקור לזה שיש אמירות שונות לפשוטי העם ולתלמידי חכמים. אם תגיד לתלמיד חכם לומר תהלים כל היום – זה עוול. אולם לאדם הפשוט זה דבר טוב וראוי.
חשוב לדעת שדברים שמקרבים אדם רחוק, עלולים להרחיק ולקלקל מי שנמצא "בפנים". חשוב לדעת מה אומרים לכל אדם.
דוגמא לכך בחז"ל ניתן לראות בדברי הגמרא במסכת שבת, שיש הרבה מה ללמוד מהם, גם ביחס ל"פנים אל פנים".
הגמרא היא בדף למ"ד (ע"א), והיא מראה את הדרך הנכונה ללמד תורה בציבור:
שאול שאילה זו לעילא מרבי תנחום דמן נוי: מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא.
תרגום: שאלו שאלה זו לפני רבי תנחום דמן נוי: מהו לכבות את הנר מלפני החולה בשבת.
השאלה היא שאלה הלכתית פשוטה, אך כיון שהיתה זו דרשה, שהגיעו אליה גם אנשים פשוטים, התחיל רבי תנחום לענות בדרך מפתיעה:
פתח ואמר: אנת שלמה, אן חכמתך, אן סוכלתנותך (=אתה שלמה, איה חכמתך, איה בינתך), לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה…
במקום לענות תשובה, הדרשן התחיל ב"התנפלות" על שלמה המלך. ניתן לשער שהציבור היה מרותק – מה הוא רוצה משלמה? מה שלמה עשה כל כך גרוע?
אחר דרשה ארוכה בענין זה, הוא מסיים (ע"ב):
ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון (שנשאלתי לפניכם), נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה.
מעיר רש"י:
מוטב תכבה נרו כו' – לאו מהכא יליף חלול שבת, דפיקוח נפש נפקא לן מ"וחי בהם" ולא שימות בהם, אלא להטעימן הדבר באגדה המושכת את הלב, לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ, והיו צריכין הדרשנין למשוך את לבבם.
התשובה שאמר הדרשן איננה התשובה הנכונה. לא זהו המקור לכך שפיקוח נפש דוחה שבת ומותר לכבות את הנר מלפני החולה. אך כיון שהציבור היה של פשוטי העם, התאים הדרשן את הדברים לקהל, ואמר את התשובה בצורה שתמשוך את לבבם לתורה.
זו דרשה קלאסית, שגם היום ניתן למצוא כמוה בקרב הבקיאים במלאכת הדרשנות, ויודעים כיצד למשוך את לב האנשים לדברי התורה.
הדרשה הזו היא בחינה של דבר שמטהר את הטמאים – שכן היא מקרבת את האנשים הרחוקים מתורה אל דברי התורה. אך היא גם עלולה לטמא את הטהורים – מי שיענה את התשובה הזו בבית המדרש, ויראה בכך את המקור להלכה – יטעה. התשובה האמיתית היא אחרת, ולתלמיד חכם אסור להישאר עם התשובה הזו.
יש בדברים אלו של הבעש"ט חידוש גדול. התורה עצמה מתייחסת לכל אדם בצורה אחרת, על פי עולמו ומדרגתו.
זה חידוש עצום – התורה הקדושה, הנצחית, איננה אותה תורה לכל האנשים, אלא לכל אדם יש צורה אחרת שהוא מקבל את דברי התורה. אדם אחד לומד על פיקוח נפש הדוחה שבת מפסוק זה, וחברו מפסוק אחר. יהודי זה ישמע שצריך ללמוד תורה שלא לשמה, וחברו ישמע שחובה ללמוד רק לשמה.
כדי להבין כמה זה חידוש גדול, נתבונן בדברי הרמב"ם, שרואה בגישה הזו חידוש מיוחד. במצות לא תעשה ס"ג, מצות חילול ה', כותב הרמב"ם:
והעון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד.
שני חלקים מהמצוה כוללים – שייכים לכל הציבור, וחלק אחד הוא מיוחד רק לחלק מהציבור. זו אמירה ייחודית שאיננו מוצאים אותה במצוות אחרות, שהמצוה משתנה מאדם לאדם.
החלק הכולל הראשון הוא הצורך להיהרג ולא לעבור על המצוות במקרים מסויימים.
החלק הכולל השני:
שיעשה אדם עבירה, אין תאוה בה ולא הנאה, אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים. הנה זה גם כן מחלל שם שמים ולוקה.
והחלק השלישי:
והחלק המיוחד הוא שיעשה האדם ידוע במעלה והטוב, פעולה אחת תיראה בעיני ההמון שהוא עבירה, ושאין דמיון הפועל ההוא ראוי לנכבד כמוהו לעשות. אף על פי שיהיה הפועל מותר, הנה הוא חלל את השם.
כשאדם ידוע במעלתו עושה מעשה, שאינו מהווה עברה אך ההמון רואה זאת כמעשה לא ראוי, זה חילול ה'. המצוה הזו שונה מאדם לאדם.
זה חידוש גדול, שכשמלמדים תורה צריך לראות מי הקהל שאליו מדברים. אם זה קהל פשוט, יש להרחיב את מעגל ההסברים, גם מעבר למה שכתוב בצורה רגילה, כדי שהדברים יובנו ויתקבלו על ידי הציבור. מובן שאין לשנות ולומר דברים שאינם נכונים, אך צריך להרחיב את ההסבר אל מעבר להסבר המקורי שבתורה, שפעמים אינו מובן בצורה טובה על ידי הציבור.
את העיקרון הזה, שלכל אדם מתאים משהו אחר, אנו מוצאים בכמה מישורים.
ראשית, במציאות החיים. תרופות, למשל, לא מתאימות לכל אחד. אנטיביוטיקה מרפאה את החולים, אך מזיקה לבריאים.
כפי שכותב הכוזרי, וניכר לעין כל אדם, העובדה שתרופה מסויימת עזרה לאדם אחד, איננה אומרת שכדאי לקחת את התרופה הזו. לאדם אחר היא יכולה להזיק.
אלו דברים פשוטים שכדאי להיות מודעים להם2.
גם בתורה אנו מוצאים את הענין הזה, ביחס לחומרות וקולות בהלכה, ובעיקר בענייני כשרות.
המדיניות של הרבנות היא בבחינת "לטהר את הטמאים" – לאפשר לציבור הרחב לאכול דברים כשרים. לפעמים סומכים על דעות מקלות, גם אם יש דעות אחרות מקובלות יותר שמחמירות. הרבנות הראשית, בצדק רב, דואגת שיהיו הרבה מוצרים כשרים, כדי שאנשים יוכלו לאכול כשר בקלות.
אבל צריך לדעת שזה לא מתאים לכולם.
כשלמדתי הלכות שחיטה, הלכנו לבית המטבחיים לראות כיצד שוחטין.
היה שם פר ששוקל טון, ולידו קצב במשקל דומה…
והשוחט, אדם צנום, שוחט את השור ובודק, ועל פי מראה פניו הבין הקצב שיש בעיה. הוא העיף מבט אל השוחט, והלה אמר מיד: אמנם זה לא "חלק", אבל אפשר לסמוך על דעות מסויימות ולהכשיר.
הבנתי מיד שאני צריך להקפיד על אכילת "חלק". לא רק בגלל הצורך ההלכתי ב"חלק", אלא בגלל שמה שלא "חלק" – יכול להיות בעייתי. אינך יודע מה קרה לבהמה, ועל איזו שיטה הסתמכו כדי להכשיר אותה.
זה אמנם כשר, אך מי שחשקה נפשו במדרגה רוחנית גבוהה יותר, צריך להימנע מזה.
גם במאכלים אחרים יש תופעה כזו.
במשך שנים היינו שותים מיץ תפוחים, בהכשר של רב חשוב ואמין לחלוטין, שנכתב עליו שהוא מכיל 100% פרי. והנה ראיתי, שיש פחיות של אותו משקה, בהכשר אחר, של אחד הבד"צים. גיחכתי לעצמי. הרי זה אותו משקה בדיוק, וזה סתם מיותר לעשות אריזה אחרת בהכשר הבד"ץ.
לימים פגשתי את הרב נותן ההכשר, ושאלתי אותו על כך. ענה לי הרב שבמוצר בהכשר הרבנות, יש ג'לטין מהחי – מעצמות חזיר בעיקר. נותנים לזה הכשר כיון שר' חיים עוזר גרודז'ינסקי התיר זאת, משום שהעצמות עוברות תהליך כזה, שהן כבר שכחו שהן באו מחזיר. אבל לי היתה צמרמורת. אני לא רוצה לאכול חזיר, גם אם הוא שכח את זה…
זה בסדר גמור שהרבנות מכשירה את זה. לציבור הרחב ראוי להכשיר על פי דרכו של הגרח"ע. אבל מי שהוא בבחינת טהור, שאכפת לו יותר מהתורה – ראוי שיקפיד להימנע מג'לטין מן החי.
יש כאן דוגמא לדבר שמטהר את הטמאים – מי שרחוק מתורה זוכה לאכול כשר, על פי השיטות המקלות. אך זה עלול לטמא את הטהורים, שכן מי שקרוב יותר לתורה ראוי לו להקפיד על כך ולהימנע מזה.
חשוב לדעת שהכשר מהדרין לא נובע רק מאינטרסים כלכליים. יש דברים שבהכשר הרגיל סומכים עליהם, ובצדק, אך ראוי לבני תורה להימנע מהם.
במיוחד בענייני אכילה ראוי להחמיר יותר, להקפיד על מה שנכנס לגופנו והופך לחלק מאיתנו.
דוגמא נוספת לכך, ביחס למסגרת.
בישיבות, במיוחד הליטאיות, לא היתה כלל מסגרת. כל אחד למד איך שרצה, בא מתי שרצה והלך מתי שרצה. לא היו ביקורות של משרדי ממשלה, ולא היתה כלל מסגרת.
שאלו על כך את הרב הרצוג. למה אין בישיבות מסגרת מחייבת, כמו שאנו מוצאים במוסדות אחרים, שבהם יש חובת נוכחות, מבחנים וכדומה.
ענה הרב הרצוג: באפריקה יש יערות עצומים, ובהם עצים אדירים – גבוהים מאוד ורחבים מאוד. אף אחד לא טורח להשקות אותם, לזבל ולנכש סביבם, והם מגיעים למימדים עצומים.
בגינה, גדלים אותם עצים, והם זוכים לטיפול מסור של הגנן. הוא אומר להם בוקר טוב, משקה אותם, מזבל ומנכש. העצים גדלים – ונעצרים. הם לא מגיעים לגודל של העצים ביערות אפריקה.
מדוע זה כך? ביער, שורד עץ אחד מתוך עשרות זרעים שנובטים באדמה. העץ שמצליח לשרוד הוא עץ חזק, והוא שורד על חשבון כל האחרים. בגלל שאין טיפול בעצים – נשארים רק החזקים, והם מצליחים להתנשא לגובה רב.
בגינה, כל עץ שנוטעים גדל. "כל אחד זוכה". אבל הם לא כל כך חזקים מטבעם, ולכן הם לא מצליחים להתנשא לגובה הרב של יערות אפריקה.
בישיבות צומח להיות גדול הדור אחד מתוך עשרות תלמידים שנכנסים. אין צורך בטיפול, הוא יצמח לבד ויתנשא לגובה רב בלי שום טיפול ומסגרת.
כשאנו באים להקים מוסד חינוכי, מתעוררת שאלה משמעותית. האם אנו הולכים בדרך שתיאר הרב הרצוג, ומגדלים את העילוי על חשבון עשרות חבריו שלא יצליחו, או שיש לנו אחריות על כל התלמידים, ואז אנו יוצרים מסגרת שעלולה להזיק לעילוי שנמצא בה.
מסגרת זה דבר שעלול לטמא את הטהורים. אם יושב בינינו הרב קוק, החזון איש או הרב הרצוג, ואנו אומרים לו מה ללמוד ומתי להיכנס לשיעורים ואיך לעיין – אנחנו עוצרים את הצמיחה שלו. החזון איש אמר על כך שהישיבות הן בית הקברות של גדולי ישראל. בישיבה יש שיעורים מסויימים, לומדים מסכת מסויימת, יש קצב לימוד קבוע – וזה פוגע במי שאמור לגדול בכוחות עצמו ולהתנשא לגובה רב.
אם החזון איש במקרה יושב כאן ושומע את השיחה הזו – שיגש אלי אחר כך ונסדר לו את אויר הפסגות שהוא זקוק לו…
אולם, רוב העולם איננו החזון איש או הרב הרצוג. לכן אנו בונים מסגרת, כדי "לטהר את הטמאים", לסייע לכל אחד לגדול ולהתפתח בתורה. יחד עם זאת, יש להיות מודעים לנזקים שמסגרת עלולה ליצור, ולעמול כדי לצמצם אותם.
לא רק החזון איש זכאי לחופש – חופש הדעת. כל אחד צריך לגדול מתוך חירות לחשוב בצורה מקורית, לשאול על כל דבר ולא לקבל דברים כמובנים מעליהם.
יש למצוא את האיזון בין החופש שמאפשר לענקים להגיע לגודל הראוי להם, ובין המסגרת שמציבה גבולות שגם הם חשובים לכל אדם כדי להתקדם ולפרוח.
מסגרת היא דוגמא לדבר שעלול לטמא את הטהורים, אך יכול גם לטהר את הטמאים. אנשים שנכנסים למסגרת לימודית תורנית מתקרבים בזכותה לתורה, אך אנשים בעלי שאר רוח ונפש פיוטית עלולים לקמול במסגרת.
הלימוד מדברי הבעש"ט הוא, שאותו דבר יכול להשפיע על אדם אחד בצורה אחת, ועל חברו בצורה אחרת. יש להתאים את הדברים לאדם שמקבל אותם. דבר זה נכון ביחס לסגנון הדיבור, ביחס למצוות, להלכות ולתחומים רבים בחיים.
1 עי' "מצוה ברה" ח"א עמ' ב'.
2 העיסוק בבריאות הציבור איננו מנותק מהתורה. הגמרא עוסקת הרבה ברפואה. ועי' שבת פ"ב ע"א: "הוא עסיק בחיי דברייתא, ואת אמרת במילי דעלמא?!".