השולחן

מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)
הרב מנשה וינר
ה׳ באדר ה׳תשס״ז
 
23/02/2007

פרשת שבוע
למשמעותו של השולחן

פרשת תרומה פותחת סדרת פרקים העוסקת בנושא המשכן. החלק של בניית המשכן הוא חלק מרכזי של תיאור העבודה. כשקוראים את הפרקים הללו רואים שיש כמותגדולה של פרקים בנושא הזה. זה מתחיל בתרומה שלוקחים איך שרוצים והצורה הפשוטה הייתה לומר שבונים את המשכן איך שרוצים. אבל רואים שהתורה נכנסת לפרטיפרטים לעניין החומרים של כלי המשכן, הכלים ועוד. אנו מבינים שלכל פרט יש משמעות כי אלמלא זה, לא היה צורך באריכות הזאת. מה עוד שהמשכן היה משהו זמנישלא נשאר איתנו לדורות ואם כך צריך להבין את האריכות הזאת. התיאור הזה של התורה מצריך אותנו לנסות להבין משמעויות של הכלים, כי אלמלא כן לא הייתה תשומתלב רבה כל כך. אפשר להציע גם בצורה אחרת את צורת המבנה. בשיעור זה נעסוק בשולחן (כ"ה,כ"ג-ל'):

וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:
וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו:
לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן:
וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן:
וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם:
וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד:

לכאורה עניינו של השולחן הוא בדיוק הפסוק האחרון. השולחן נועד כדי להחזיק את מה שיש עליו, הוא אמצעי ללחם. עיקר הדגש היה צריך להיות לכאורה על הלחם עצמוובאמת יש לו הכנה מיוחדת, אך זה מופיע רק בפסוק האחרון על השולחן, ואילו על השולחן עצמו יש הרחבה יותר גדולה. מעודף הפרטים הללו ברור מאוד שהשולחן הוא לארק כלי קיבול וננסה להבין כעת את עניינו.

השולחן מול המנורה

השולחן בא לבטא במשכן את הצד הפיסי, הגשמי, הברכה. עליו נמצא לחם הפנים, והדבר בולט כמובן לעומת הכלי השכן לו – המנורה, שבאה לבטא משהו רוחני בפסוקיםרבים בתנ"ך על מהות האור. ודאי ברור שיש כאן כמעט מעמד הפוך – שפע גשמי לעומת שפע רוחני. כאן כמובן עולה שאלת העדיפות: מה עדיף ממה? מנורה טהורה זהדבר רוחני ובוודאי דבר עליון יותר מהשולחן. אבל שני דברים מפריעים להבנה הזאת ומתברר שהעסק לא כל כך פשוט. הדברים הללו הם:
א. החומר ממנו עשוי הכלי.
ב. סדר הדברים.

כדי לבדוק מה גדול ממה אפשר לראות זאת בחומר. החומר הוא לא אותו החומר. השולחן עשוי מעץ, עצי שיטים, וציפויו זהב טהור. ואילו המנורה עשויה כולה זהב. זהבוודאי אומר שהמנורה שהיא כולה זהב טהור זה דבר משמעותי. זה נותן יתרון למנורה.

גם בסדר הדברים, התורה יכולה ללכת מהקל אל הכבד או מהדברים הכבדים לדברים הפשוטים יותר. איך נדע? התורה התחילה מהארון וזה בוודאי הדבר החשוב ביותר כיהוא הכלי שנמצא בקודש הקודשים. אז מהבחינה הזאת השולחן מופיע לפני המנורה וזו בחינה הפוכה.

"נוכח השולחן"

יש דבר בולט עוד יותר (כ"ו,ל"ה):

וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן:

זהו תיאור מוזר מאוד בסדר הדברים. מכל מקום רואים ששמים את המנורה נוכח השולחן. את השולחן שמים היכן שרוצים ואת המנורה צריך לשים נוכח השולחן, ואזאומרים לנו את הכיוונים. אין ספק שמה שבולט כאן הוא שהמנורה צריכה להיות מול השולחן. מדוע לא השולחן מול המנורה? בצורה הפשוטה תפקיד המנורה הוא להאיר אתהשולחן, אבל גם כשזה קורה בפועל זה קורה כך (מ',כ"ב-כ"ה):

וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת:
וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה:
וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה:
וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה:

קודם כל נאמר שזה נוכח השולחן. השולחן מופיע קודם והמנורה צריכה להאיר על השולחן. כך כתוב כאן בפשט הפסוקים. זה כמובן אומר דרשני, וצריך להבין את פשרהדבר הזה.

זר זהב

ישנם כמה כלים שיש בהם זר זהב סביב: הארון, השולחן ומזבח הזהב (הקטורת). מהם שלושת הזרים הללו? בשלושתם רש"י מביא את אותה הלשון. על הארון נאמר(כ"ה,י"א):

זר זהב – כמין כתר מוקף לו סביב למעלה משפתו שעשה הארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעלה למול עובי הכפורת ולמעלה הימנו משהווכשהכפורת שוכב על עובי הכתלים עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא והוא סימן לכתר תורה:

על השולחן אומר רש"י (כ"ה,כ"ד):

זר זהב – סימן לכתר מלכות שהשולחן שם עושר וגדולה כמו שאומרים שולחן מלכים:

על מזבח הקטורת אומר רש"י (ל',ג'):

זר זהב – סי' הוא לכתר כהונה:

יש כאן כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות1. שלושת הכתרים הללו ברורים. רש"י אומר על השולחן: "סימן לכתרמלכות", וכאן רש"י מוצא מקום להרחיב: "כמו שאומרים שולחן מלכים". זהו ביטוי חריג מאוד ברש"י. לרש"י אין ראייה יותר טובה אז הוא אומר שזה שולחן ע"ש עושרוגדולה. המקור לזה הוא הגמרא במסכת יומא דף עב ע"ב, גם שם רש"י נותן הסבר קרוב לזה:

אמר רבי יוחנן שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו של ארון עדיין מונח הוא כלהרוצה ליקח יבא ויקח שמא תאמר פחות הוא תלמוד לומר בי מלכים ימלכו

אומר רש"י:

שלשה זירין – נעשו בכלי הקודש של מזבח סימן לכתר כהונה ושל ארון סימן לכתר תורה ושל שולחן סימן לכתר מלכות שהשולחן הוא סימןלעושר מלכים:

גם כאן רש"י רואה צורך באריכות. מה הנקודה בדבר הזה?
נחזור לפסוקים של השולחן (כ"ה,כ"ג-כ"ה):

וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ:
וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב:

בפסוק כ"ד נאמר כבר על עניין זר הזהב, ובפסוק כ"ה זה חוזר שוב. מדוע? רש"י מתייחס לעניין הזה במקום ואומר: זה אותו הזר, כפי שגם עולה מהגמרא ביומא. אם כך,מדוע צריך לכתוב זאת פעמיים כדי להוסיף את המסגרת? היינו כותבים את המסגרת כבר בפסוק הראשון ולא היה צורך לחזור על כך שוב. זה מאוד מזכיר את הסיפור שלהטבעות, מדוע לכתוב "וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית" (כ"ה,י"ב)? התורה כאילו חוזרת על עצמה וכשזה כתוב כך צריך להבין מדוע זה כתובכך. במפרשים מופיע שיש שני זרים, וכמובן התשובה תהיה שיש רק זר אחד כפי דברי חז"ל, אבל הזר הזה בא לבטא שני דברים שונים ולכן הוא כתוב פעמיים.

החזקוני מביא ראייה שהיו שני זרים, משום שבפרשת ויקהל נכתב פעמיים "ויעש", ואם כך נעשו שני זרים. גם הספורנו אומר שיש שני כתרים לשולחן, ולשולחן יש שניתפקידים. זהו תפקידו של המלך, ולמלך יש תפקיד כפול: לדאוג למשפט העם מבפנים וגם לדאוג למלחמות מבחוץ. לכן יש כאן שתי מסגרות: להנהגה הפנימית ולהנהגההחיצונית.

שני תפקידי המלך

מה פשר הביטוי שולחן? הפירוש הוא מלשון לשלוח – השולחן שולח את ברכתו, השפע. אבל נראה שזה לא רק זה. שני הפירושים שנציע כאן נכונים, והם יתנו את הכיווןהנכון ביחס למנורה.

המלך אחראי לפרנסת עמו. הביטוי בתנ"ך לדבר הזה הוא בדיוק ביטוי השולחן, לאכול על שולחן המלך. בספר מלכים הנביא מתאר את מה שאוכל שלמה, וברור שאיןהכוונה לשולחן הפרטי של שלמה, אלא המשמעות היא שהעם כולו אוכל משולחן המלך והמלך אחראי לדבר הזה, לפרנס את העם כולו, לדאוג לכך בכל מיני צורות.כשהמלך לוקח אחריות על מישהו הוא אוכל על שולחנו תמיד, האוכל מגיע לו ישירות מהמלך, לעומת העם, להם זה מגיע מכלי שני או שלישי. ההבנה העמוקה היא שהמלךיונק משולחנו של הקב"ה, הוא אוכל משולחנו של הקב"ה ומשולחנו של הקב"ה מגיע השפע ויורד אל עם ישראל כולו.

מלך מקבל את התפקיד המיוחד לתת לעם, וזה בדיוק עניין המלך. מצד עצמו אין לו שום דבר והוא מקבל את כוחו מן העם והוא אמור להוות צינור כדי להעביר את הדבריםאל העם, ולא בשביל עצמו. כשמלך קולט את הדבר הזה זו מלכות אמיתית, זה לא מצד עצמו. השפע עובר דרכו מעם ישראל, ולמעשה הוא מקבל הכל מלמעלה. במסכתהוריות (דף י' ע"א) מופיע שמלך ישראל הוא מי שמבין שאף אחד לא מעליו חוץ מהקב"ה. למעשה, כל מלך ישראל הוא רק משנה למלך. מצד אחד המלך כפוף לקב"ה, הואמעניק לעם וכל מה שיש לו הוא מצד העם. לזה רש"י מתכוון כשהוא אומר: "כמו שאומרים שולחן מלכים". מה שמגדיר את המלך זה מה שאומרים. זו בחינה אחת, הפרנסהשיש לו.

התפקיד השני של המלך הוא לדאוג לביטחון, וזה בא לידי ביטוי ביחס בין ישראל לאויבים שמסביב, וזה מה שמביא הספורנו. המלך צריך לדאוג למצב הביטחוני של עםישראל. זה הפירוש השני של המילה שולחן, מלשון שלח. למילה שלח יש שני פירושים:
"שלחייך פרדס רימונים" – שלחייך אלו תעלות השקיה. "שלח לחמך על פני המים", מעיין השילוח, ממנו השפע יורד וזה השפע הכלכלי, הוא המשקה את כל שדההשלחים.
אך למילה שלח יש משמעות נוספת (נחמיה,ד',י"א):

הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֵּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח:

שלח זה הכידון, החרב. אם כך, השלח זה השקיה – כלי השפע, והחרב – כלי המלחמה. השולחן מבטא את המלכות שמעניקה מצד אחד פרנסה ושפע ומצד שני ביטחון.

הלחם הוא הפרנסה שאוכלים ומצד שני זה מלשון לחימה, מלחמה. הדברים גם קשורים זה בזה כי פעמים רבות המלחמות היו על הלחם, הפרנסה. זה דבר מאוד מעניין,שבעברית הלחם זה תבואה, משום שבארץ המלחמה היא על תבואה. בערבית לחם זה בשר כי שם היו רועי צאן והמאבק היה על הבשר. לחם זה דבר שעליו נלחמים: "לכולחמו בלחמי" – חז"ל דורשים שזו מלחמה של תורה, ואת שני הצדדים הללו מבטא השולחן ולכן יש לו שני כתרים, שני תפקידים – הפן של הלחם והפן של המלחמה.

מינוי המלך בספר שמואל

בספר שמואל, כאשר ממנים מלך לעם ישראל, נראה את ההכנות ואת שני הניסיונות הראשונים (שמואל א',י',א'-ד'):

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד:
בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹרמָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי:
וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱלֹהִים בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן:
וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם:

שאול מקבל כאן שני דברים: שני לחם לאכול. הוא מקבל אותו מאנשים שעולים למשכן, והלחם הראשון שהוא מקבל בתור מלך הוא לחם משולחן גבוה, הלחם שעולהלמקדש – "אתה הולך לדאוג ללחם לעם ישראל". הדבר השני שאומרים לו הוא להתכונן למלחמה מול הפלישתים. הלחם והמלחמה הולכים כאן ביחד. בהמשך העסק לא עלהיפה ובאיזשהו שלב מגיע תורו של דוד. דוד בורח ונשאר ללא שום דבר, ואז דוד מגיע לנוב כמלך ישראל שאין לו כלום (שם,כ"א,ב'-ט'):

וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ:
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי:
וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא:
וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה:
וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי:
וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ:
וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה' וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:
וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ:

אין לו מצד עצמו שום דבר. דוד מבקש משהו לאכול, אחימלך אומר לו שיש לו רק לחם קודש, ואותו דוד מקבל. בדיוק כמו אצל שאול, דוד מקבל את לחם הפנים כלחםהראשון אותו הוא אוכל כמלך ישראל. אבל דוד מקבל יחד עם זה משהו נוסף – חרב גוליית הפלישתי. דוד לוקח שני דברים: את לחם הפנים ואת החרב.

דוד מתחיל מכלום, ואז הוא מקבל לחם משולחנו של גבוה ואת החרב בה הוא זכה בקרב מול הגבוה. אלו שתי הבחינות של השולחן: העניין של ההשקיה והעניין שלהמלחמה.

מסיבת ראש החודש

על רקע זה נבין עוד פרשה נוספת, מסיבת ראש החודש של שאול (שם,כ',ה'-ח'):

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית:
אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה:
אִם כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ:
וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית ה' הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי:

נראה מה קורה בהמשך (שם,כ"ד-כ"ט):

וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עֶל {אֶל} הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל:
וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד:
וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר:
וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם:
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית לָחֶם:
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ:

כל הסיפור כאן הוא על הלחם. מדוע הוא לא בא אל שולחן המלך? אומר יהונתן לשאול: אתה חושב שהוא יושב על שולחנך? לא, הוא יכול לאכול, כי יש לו בית משלו, ביתולחם במקום אחר, ולכן הוא לא בא אל שולחן המלך. לכן ויחר אף שאול, ולכן הוא גם אומר "שלחני נא". שאול גם אומר לו: "שלח וקח אותו", וגם יהונתן קם ולא אכלמהלחם.

עניינה של המלכות

מודגש כאן שזו עניינה של מלכות – השולחן והלחם זה תפקיד המלך. התפקיד הגדול הוא לקחת את השפע האלוקי ולהוריד אותו במציאות אל העולם שלנו. מאוד קשהלמלך לראות כל הזמן שאין מעליו אלא את ה' אלוקיו. הכי נוח אם הוא היה רואה כל הזמן את הארון, הוא יכול לראות את הארון, אבל הוא לא רואה אותו כי יש פרוכת, ולכןשמים לידו את המנורה, שנותנת אור נכון על השולחן. תפקיד השולחן הוא להוריד את הדברים באור הנכון לעולם שלנו, השראת שכינה במשכן ולהוריד אותם למטה. התורהנשארת מאחורי הפרוכת ואחרי הפרוכת יורדים לעולם שלנו. זה בדיוק כמו מציאות העולם כולו: יש את השכינה למעלה, יש את הפרוכת של השמיים, התכלת, ומתחת לזהאנחנו. אנו לא זוכים לראות את הקב"ה מולנו, זה בלתי אפשרי, וזה התיאור של העולם הזה. הקב"ה נמצא, כמו התורה, מאחורי הפרוכת. אבל הקב"ה נתן לנו את קרניהאורה.

השולחן עשוי עץ והוא מצופה זהב. העץ הוא חיי העולם אך הוא מצופה בזהב. המנורה היא הזהב הטהור, וזו הצורה השלמה, שפע החכמה והאור הרוחני שמאיר על פניהשולחן. יש את הארון שנמצא בקודש הקודשים, שמים את הפרוכת ומחוץ לפרוכת שמים את השולחן. זו ההופעה של מימוש הדברים בעולם שלנו, ספירת מלכות זו הספירההאחרונה כי בסוף הכל יורד אל המלכות שתפקידה להוריד אל הארץ את כל ההנהגה של הקב"ה, ואת המציאות הזאת לעטוף בזהב. באה המנורה ומאירה את השולחן ונותנתלשולחן את הדרך הנכונה לעשות את הדבר הזה.


1 ישנו כתר נוסף ע"פ המשנה במסכת אבות (פרק ד' משנה י"ג): רבי שמעון אומר: שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתרכהונה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן. את הכתר הזה רש"י לא מזכיר אך הוא עולה מן הפסוקים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן