קנאה

הרב יהושע ויצמן
כ״ב בכסלו ה׳תשע״ג
 
06/12/2012

קנאה

בספר בראשית, בו אנו עוסקים בקריאת פרשות השבוע, הקנאה תופסת מקום מרכזי בהנעת תהליכים.
הדבר מתחיל כבר בראשית הספר בחטאו של קין (קין מלשון קנאה1), ונמשך גם בקנאת רחל בהיותה עקרה, בלאה (שהייתה ברוכת ילדים). ביחוד הדבר בולט בכל החלק האחרון של הספר, בפרשת יוסף ואחיו, אשר עיקר עניינה הוא (בראשית לז, יא): וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו.

למידה זו תפקיד משמעותי בעולם. היא מחד בונה את העולם, בתחרותיות ובהישגיות הגורמים לפיתוח ותנופה בכל המישורים. אך מאידך, היא גם מסוגלת להחריב את העולם- בהרס של האדם מבפנים, ויצירת סכסוכים. יש מקום לברר את משמעותה והשלכותיה. נוסף על כך, עלינו להתחקות אחר שורשה הפנימי של מידה זו, התופסת מקום כה רחב בעולמנו. מתוך כך ננסה להפיק בס"ד, את ההדרכה המוסרית עבורנו בעבודת ה'.
בכל ספרי המוסר, באורחות צדיקים (שער יד, "שער הקנאה") במסילת ישרים (פרק יא, בביאור מידת הנקיות) ועוד – מודגש כמה שלילית והרסנית עלולה להיות הקנאה עבור האדם. הקנאה פוגעת ראשית כל ויותר מכל, באדם עצמו. החכם מכל אדם אמר (משלי יד, ל):

וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה.

כאשר הקנאה אוחזת באדם, היא מסוגלת לאכול אותו מבפנים ולגרום לריקבון הרובץ בתוך נפשו של האדם. האדם יכול להיות מוקף בכל הטוב שבעולם, אך אם לחבר שלו יש קצת יותר ממנו, זה לא נותן לו מנוחה. האדם יכול לנחול ברכה והצלחה בכל מעשיו ועסקיו, אך עדיין להיות מלופף בקנאה הקשה ממוות, בגלל עניין פעוט בו רעהו עולה עליו.

אמנם, בספר קהלת (ד, ד) הקנאה מוזכרת כדבר אשר גורם לפיתוח של כל העולם:

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ…

הקנאה גורמת להתפתחות של כל כשרון המעשה. מאז ומעולם, הייתה התחרותיות בעולם, הגורם המרכזי להתפתחות בכל התחומים. הרצון להיות יותר טוב מהאחר, הניע את גלגלי האנושות והיה לדלק שהמריץ רבים להשתכלל ולהתקדם עוד יותר מכפי שעשו קודמיהם. הקנאה דוחפת גם את האדם הפרטי להתפתח, ולקדם את עצמו. חז"ל עמדו על מעלה זו של הקנאה, במדרש (בראשית רבה, ט, ז):

רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר: הנה טוב מאד, זה יצר טוב. והנה טוב מאד, זה יצר רע.
וכי יצר הרע טוב מאד? אתמהא!
אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן. וכן שלמה אומר (קהלת ד, ד): כי היא קנאת איש מרעהו.

כפי שאמרנו, נראה כי יש לברר מהו המקור שממנו יונקת הקנאה את עוצמתה הגדולה. נראה, כי הקנאה היא דבר אשר ביסודו נובע מעצם היותנו ברואים בצלם א-להים. העובדה שיש לנו נשמה אינסופית, מולידה בקרבנו שאיפות אינסופיות. הנשמה רואה ומקיפה את הכל2, וממילא רצונותיה חובקים את הכל. ראשו של האדם הוא כל הזמן כלפי מעלה, והוא במגמה תמידית של רצון להתעלות ולהתקדם. לעתים גם השמיים אינם הגבול לרצון זה של האדם.
מקור הדברים הוא חיובי, שכן רצונו יתברך הוא בישובו של עולם, כדברי הנביא (ישעיה מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. חפץ ה' הוא בהתקדמות העולם בכל המישורים – לא רק בצד התורני, אלא גם בצד המדעי והטכנולוגי וכד'. על כן הטביע ה' יתברך את אותו רצון באדם, לא רק בצד הרוחני, אלא גם בצד המעשי של החיים- בשכלול העולם ובניינו. משום כך היה צורך שהשאיפה האינסופית של האדם להתקדמות, לא תישאר בפסגה הרוחנית גרידא, אלא תרד גם "לגוף"- לקומה היותר חומרית וארצית של האדם.
אלא שמרגע שירדה שאיפה זו לגופים מחולקים, היא כבר מסוגלת להיתפס אל הצד המצומצם והפרטי של אדם זה או אחר. כאן מופיע כבר היצר בצד השלילי שלו, כאשר כל הצלחה או מעלה של חברי פוגעת בי. זו כבר לא שאיפה רוחנית של הנשמה להתעלות, אלא שאיפה חומרית של האדם – שהכל יהיה אך ורק שלי. אכן, ביסודה שאיפה זו היא חיובית ומקדמת- אך טמונה בה גם הסכנה של הריקבון, ברגע שהיא מושכת את האדם לתור אחר הכבוד וההצלחה האישית שלו.

חז"ל אומרים (בבא בתרא כא, ע"א) שגם לגבי לימוד תורה: "קנאת סופרים תרבה חכמה". גם הרצון להתקדמות רוחנית מגיע משם. חז"ל אומרים זאת לגבי מלמדי תינוקות של בית רבן. זו למעשה אמירה ביחס למחנכים בשלב הרוחני, הבסיסי והיסודי ביותר.
הקנאה נתפסת כאן כדבר חיובי, אך גם בה מקופל משהו שלילי. הרב זצ"ל עומד על כך בהשוואה לדברי חז"ל (במשנה במסכת סוטה ט, טו) על כך שלעתיד לבא: "חכמת סופרים תסרח". הרב מבאר שזה יהיה תהליך של זיכוך מאותם סיגים שליליים של קנאת סופרים (אורות, אורות התחייה, לח):

החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיון שבאה מתוך קנאה סופה להרקב. וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא. וע"י סרחון זה תתבטל צורתה הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה, שהיא למעלה מחכמת סופרים, היא החכמה שתצא לאור ע"י שיר חדש ושם חדש אשר פי ד' יקבנו. "ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".

לעתיד לבא תאיר החכמה העליונה, הנובעת מתוך רצון פנימי ומקורי להתחבר לתורה. בסופו של דבר, זו הדרך הנצחית להופעתה של תורה מבלי להיות תלויים ברצון להשיג מישהו אחר. הרצון להיות מוצלח מהאחר, הוא רק דחף זמני להתקדמות, וסופו להרקיב.

כיצד עלינו לתקן את הקנאה ולהסיר אותה מסיגיה, כך שהרצון להתקדם יהיה חיובי ולא "רקב עצמות"?
המהרז"ו בפירושו למדרש הנ"ל בבראשית רבה, מבאר שה ו' ממנה נדרש "יצר הרע" היא ו' ההיפוך: "והנה טוב מאוד". נבא על גבי דברי המהרז"ו ונאמר, שאפשר להפך את הו' הזו מקנאה שלילית לקנאה חיובית- קנאת ד' צבאו-ת. הסוד הוא בכח ההיפוך ממר למתוק, של אותה קנאה עצמה. קנאה היונקת מרצון להגביר יותר ויותר את ההתקדמות הרוחנית- ולא כזו המחפשת עליונות על החבר.

הקנאה צריכה לנבוע מתוך מוטיבציה אמתית, השואפת להגדלת תורה ולפיתוח ישובו של עולם. הקנאה צריכה לצאת מהמסגרת האגואיסטית הפרטית, ולהפוך לתכונה היונקת מן האמונה בה', ורצון להוציא לפועל את הכוחות הגדולים שה' העניק לנו.

ביסוד תיקון הקנאה, ובכלל בתיקון המידות, עלינו ראשית כל להדגיש את חשיבות האמון העצמי. לא להתייאש! להאמין באמת שיש לנו הכח לתקן. עלינו לפעול מתוך אמונה שאכן זה בר-תיקון, ובסופו של דבר הקנאה השלילית "תסרח", והכל יתהפך לטובה ולאנרגיות חיוביות.

מבחינת צורת עבודה יותר מפורטת ומעשית, נראה שיש לחלק זאת לשלושה שלבים:

1. תפילה:
ישנה תפילה מיוחדת, המודפסת בסידורים, כהוספה בתוך תפילת "אלוקי נצור". תפילה זו עוסקת באופן ישיר בנושא הקנאה: "שלא תעלה קנאת אדם עליי ולא קנאתי על אחרים". נשתדל בע"ה להתפלל תפילה זו בכוונה גדולה, שה' השומע תפילת עמו ישראל ברחמים, יעזרנו להתמודד עם הקנאה ולהשתחרר ממנה. חשוב להתפלל, לא רק שלא נקנא, אלא שלא יקנאו בנו. לא רק שאין לנו רצון שאחרים יכשלו, אלא איננו רוצים להיות מובלטים ומוחצנים באופן שיעורר קנאה בקרב הזולת. אנו מבקשים לעבוד את ה' בצניעות, ולא ברעש וצלצולים.
לתפילה יש פעולה כפולה. מלבד פעולתה העיקרית והמרכזית, שה' מאזין לה ברוב חסדיו ומסייע לבאים להיטהר, הרי שהיא גם עוזרת ומתקנת את המודעות העצמית של האדם לקנאה. כאשר אנו באמת מבקשים מקירות הלב, להינצל מהקנאה, זה גופא בונה בנו יחס השואף להתנתק מהקנאה ולהתרומם ממנה.

2. בלימוד:
מתוך התפילה, ה' יעזור לנו גם בלימוד. להפנים שבאמת מצד המציאות, אין אדם נפסד כלל מן המוכן לחברו, והקב"ה מנחיל לכל אחד את הטוב ביותר עבורו. אם רק האדם יתבונן וישמח באמת על השפע הגדול שיש לו, יראה שיש לו כל טוב סלה ואין לו בכלל מה לקנא באחר. את הידיעה זו, נעמיק ע"י לימוד בספרי המוסר: מסילת ישרים, אורחות צדיקים וכד'. מתוך כך נחקוק בתוכנו את ההכרה שהעושר והסיפוק הגדולים ביותר- הוא לשמוח בחלקנו.

3. בעבודת המידות בפועל:
כמובן שבסופו של דבר, צריך להוריד את הדברים לעבודה מעשית. אם יש מישהו שאתה מקנא בו, אז תשבח אותו ותרומם אותו. מתוך שתפאר אותו ותושיט לו עזרה בכדי לקדם אותו, זה גם ישפיע עמוק פנימה- "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצוה טז) כאשר אדם עושה מעשה טוב, הטוב הזה מושך אותו וגורם לו באמת לאהוב יותר את אותו אדם והטוב נעשה חלק ממנו. לכן עלינו לפרגן ולתמוך, דווקא במי שאנו מקנאים בו, ובכך תיעקר הקנאה השלילית מקרבנו.

בע"ה, מתוך אמון בעצמנו, ומתוך פעולה בשלושת המישורים הללו, נצליח להשתחרר ממידה מגונה זו, ולעשות את הדברים מתוך רצון חיובי להתקדם בעבודת ה' לטובה ולברכה.


1 כמבואר במהר"ל (דרך חיים, ד, כא):
"… ותדע שלא היתה הקנאה רק בקין, שהרי היה מקנא בהבל כאשר שעה השי"ת אל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין. ודבר זה היה בשביל הקנאה, ואומר שלכך נקרא קין מלשון קנא, כי היו"ד מתחלף באל"ף שהם אותיות אהו"י המתחלפות…"
2 הדבר מבואר בהרחבה בדברי רמח"ל: "…שיש בנשמה כח רואה את הכל" (אדיר במרום).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן