איפה מתחבאת הגאולה?

הרב יהושע ויצמן
ב׳ במרחשוון ה׳תשע״ו
 
15/10/2015
4
איפה מתחבאת הגאולה?

בשיחה זו נמשיך את הדברים שנאמרו אתמול, ביחס לתקופה, למדרגה נוספת.

לצערנו, יצא לנו לקרוא כאן כמה פעמים את אגרת תפ"ג באגרות ראי"ה (ח"ב1), אחרי פיגועים. משפט אחד מהאגרת מביא אותנו לעסוק בה שוב ושוב בזמנים קשים:

ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית…

כשיש צרות, באים אנשים ונותנים תרופות "קרות", שלא מועילות. בצד המעשי, מציעים לתגבר את הכוחות וכדומה, ובצד הרוחני – להתחזק בלימוד תורה. אך סם החיים העיקרי – לא עולה כלל לדיון. בתחילת האגרת, שנשוב אליה בהמשך, אומר הרב שסם החיים הזה הוא נשמת התורה.

…אלה מתוך טמטום הלב וקטנות-אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון-ידיעה, ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו, שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים.

עם כל עדינותו הרבה, הרב מכנה את האנשים שמציעים את התרופות הללו בכינויים חריפים ביותר – "קטנים ומצומצמים", "מתוך טמטום הלב", "מתוך גאוה". כך מכנה הרב מי שמציע להגדיל תורה ולהאדירה – במובן הצר והיבש. מי שרוצה להתחזק בתורה כפי שהיה עד היום – זהו טמטום הלב וגאוה, ועל אנו נשחטים ונטבחים כצבאות וכאיילים.

דברים אלו, הם לקראת סוף האגרת, אך הם קושרים את דברי הרב לתקופה הקשה שאנו נמצאים בה.

מה הביא את הרב לאמירות אלו?
כך כותב הרב בתחילת האגרת (להרב יהודה לייב זעלצער):

מאמרו היקר הגיעני, ובעוצם טרדותי המרובות עברתי עליו, ונהניתי מאד מסגנונו הספרותי, העשוי בטוב טעם, ומדעותיו הצודקות בכללות דבריו. מאמרים וספרים כאלה הם בודאי בדורנו אחת מהרטיות היותר טובות למכתנו האנושה.

יש מכה אנושה לדור, והדברים שכתב הרב זלצר הם אחת התרופות למכה הזו. אך מיד ממשיך הרב:

אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה.

הרב מתאר, שהוא חי את הדברים שהוא כותב באגרת, ומדבר עליהם ללא הפסקה, "מאות ואלפים פעמים". מהי הבעיה העיקרית? "עזבנו את נשמת התורה". זו הסיבה למכתנו האנושה.

וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה.

הכשרוניים שבין לומדים התורה עוסקים רק בצד המעשי של התורה. כוללים לדיינות – זה נחשב לדבר הגדול ביותר בלימוד התורה. גם בצד המעשי מתמקדים בדברים מסויימים בלבד – נשים-נזיקין, שבת, על פי תכניות לימודים מוגדרות. ופנימיות התורה, שבה גנוזה הגאולה והישועה – אין מי שיעסוק בה.

ביחס למילים "נשמת התורה" באגרת, מופיעה הערה של הרצי"ה, שעשויה להפתיע את מי שחושב שהרצי"ה התנגד ללימוד פנימיות התורה:

ע' זהר בהעלותך קנב:

כשהרצי"ה אומר: "עיין", מצוה לשמוע דברי חכמים, ועל כן יש לעיין בדברי הזוה"ק הללו.

הזוה"ק מדמה את התורה לגוף האדם. לאדם יש לבושים, וגוף ונשמה. הלבושים הם ביטוי למקרים שקורים לאדם, למפגש שלו עם העולם. ומעבר לגוף יש נשמה, שהיא מניעה את האדם מן הפנימיות.
כך גם לתורה, יש לבושים – סיפורי התורה. יש גוף – גופי תורה, מצוות והלכות, וש נשמה, שהיא מניעה את כל המהלכים, הסוגיות וההלכות, ובה גנוזה הישועה והגאולה.

מהי פנימיות התורה?
נשתמש במשל לאדם.
כשאנו פוגשים אדם, אנו רואים את גופו ואת המעשים שהוא עושה. אך אנו יודעים שיש לו נשמה, שהיא עומדת מאחורי כל הפעולות והמעשים, היא נותנת לו כח של חיים, והיא מניעה אותו. ההנעה הפנימית של הנשמה פוגשת את המציאות החיצונית של הגוף, ונוצר חיבור בין המאוויים הפנימיים ובין העולם החיצוני. כך העולם פועל, הולך ומתקדם.
אם לא מודעים לנקודה הפנימית של האדם – מתעלמים מן הנקודה המרכזית ביותר, ממקור החיים שלו. להתבוננות זו יש השלכות בתחומים רבים. גם היחס לגוף, למחלות ולרפואתן מושפע מכך. הרבה בעיות, נפשיות וגופניות, מתחילות מנקודה פנימית עמוקה ביותר. אם נצליח להגיע אל הנקודה הפנימית של האדם – זו הצורה העמוקה והישירה ביותר לרומם אותו.

יתכן, שזו כוונת סיום ברכת "אשר יצר": "רופא כל בשר ומפליא לעשות". הקב"ה רופא, אך הרפואה שלו איננה מבחוץ. הוא לא נותן לנו כדור לשיכוך כאבים. הרפואה של הקב"ה היא משהו פלאי – נסתר, עמוק ופנימי. מהמישור הפנימי ביותר באה הרפואה, ולא מבחוץ.

כמו ביחס לאדם, כך ביחס לאומה, לתורה ולעולם. יש נשמה שממנה הכל מתחיל, והיא המניעה את התהליכים. אנו רואים את העולם הגלוי, אך צריכים להתרגל לכך שהעולם הגלוי הוא השתלשלות מן המציאות הפנימית. כשמבינים את היסודות הפנימיים של המציאות – יודעים אך להגיב ומה לעשות ביחס למציאות שאנו נתקלים בה.

כשלמדתי בישיבה, נתן לי המשגיח, הרב חיים ליפשיץ ז"ל ספר שכתב פסיכולוג רחוק מכל יחס לתורה ולמצוות – "ילדות וחברה" של אריק אריקסון.
בספר הוא טוען שתהליכים רבים שהתרחשו באומות שונות, התחילו בעצם ב"חדר הילדים" של האומה. שם נבנה האופי של האומה.
באחד הפרקים הוא עוסק בשואה, ובילדותו של היטלר ימ"ש. בין השאר הוא טוען שספרי הילדים האכזריים שמילאו את הספריה הגרמנית – היו מן המקורות לאכזריות שהתגלתה בשואה. בתוך כך, הוא מנסה להסביר מדוע הופנתה האכזריות הזו דווקא אל היהודים (עמ' 268):

בזמנים מודרניים נערכה חקירה ודרישה בעניין חירות הרצון של האדם, בחירתו המודעת את ערכיו, וכח שיפוטו – על ידי תורותיהם של שלושה יהודים מודרניים. תורת מארקס של הדטרמיניזם ההיסטורי קבעה את העובדה שערכינו תלויים בלא יודעין באמצעי מחייתנו (אין לערבב את העובדה הפסיכולוגית כנ"ל עם הדוקטרינה הפוליטית של המארקסיזם, אשר בשורה של ארצות הביאה לשורה של סוציאליזמים). בפסיכולוגיה הראתה תורת פרויד אודות הבלתי מודע, בשפע של ראיות, כי אין אנו מכירים-ביודעין את הטובים והרעים שבמניעינו. ולבסוף היתה זו תורת היחסיות של איינשטיין, אשר העניקה להתכַוְנות מחדש המודרנית את הבסיס הרחב של תיאוריה פיזיקלית בהתפתחותה. הוא הראה למעשה כי מכשירי המדידה שלנו הנם יחסיים לזיקות שאותן אנו מודדים.

שלושה יהודים חקרו תחומים שונים בעולם, ושאלו – האם מה שאדם רוצה – הוא באמת הרצון שלו? האם הבחירה של האדם היא מודעת, והוא באמת בוחר? האם אנו מסוגלים לשפוט את העולם בצורה נכונה?
המכנה המשותף לשלושת התורות הללו, הוא: העולם הגלוי שאנו רואים, איננו העולם האמיתי, יש כוחות ומניעים שאיננו רואים אותם. יש נשמה למציאות.
מובן ששלושתם, וגם אריקסון, לא קראו לכך נשמה, אך בעצם זה מה שמונח בבסיס דבריהם.
מרקס עסק בכלכלה, וטען כי הצורך של האדם לשרוד מבחינה כלכלית, הוא המניע של כל התהליכים בעולם, המלחמות, התרבות ושאר הדברים. אדם חושב שהוא פועל מכל מיני כוחות ורצונות, אך מרקס טוען שמה שמונח בשורש של כל הדברים הוא הצורך בשרידות כלכלית.
פרויד הפסיכולוג עסק בתת מודע, וטען ש-80% מן התגובות שלנו נובעות מן התת מודע. אדם חושב שהוא מגיב בצורה מסויימת כי כך הוא חושב לנכון, אך בעצם יש עליו השפעות רבות שהוא לא מודע להן, מדברים שעבר בילדותו וכדומה. האדם לא מודע למניעים האמיתיים שגורמים לו להחליט את החלטותיו.
איינשטיין הפיזיקאי, פיתח את תורת היחסות, הטוענת כי שמה שאנו רואים הוא יחסי לנקודת המבט שלנו. בצורה פשטנית – אני כרגע יושבים בצורה יציבה, אבל במבט מכוכב אחר אנו נעים. המדידה שלנו תלויה ביחס שלנו למה שאנו מודדים.
ממשיך אריקסון:

האומנם אין זה אלא מקרה היסטורי בלבד, שמארקס, פרויד ואיינשטיין, שלושתם ממוצא יהודי-גרמני, הם שניסחו, יתר על כן, גילמו באישיותם אותן הגדרות-מחדש של עצם הבסיס, אשר האדם היה סבור כי הוא עומד איתן עליו? על כל פנים ברור שתורות אנשים אלה – הנפרדות זו מזו מבחינות רבות – היוו את השיא במשבר התרבות והמדע של אירופה.

התפיסות הללו גרמו לזעזוע בעולם, במיוחד לגרמנים, אוהבי הסדר והמבט הריאלי על המציאות. פתאום מתברר שהעולם האמיתי איננו העולם שאנו רואים. יש דברים נסתרים שפועלים בעולם.
מדהים לראות, שאריקסון, במבט מבחוץ, קשר את התפיסות של שלושת החוקרים ליהדותם. היהדות שלהם – שהיו רחוקים ממנה מאוד – הביאה אותם להשקפה שהעולם הגלוי הוא רק קצה קרחון לעולם עמוק ונסתר.

המבט הזה קשור לפנימיותה של תורה. אצל החוקרים הללו זה לא התגלה כ"נשמת התורה", אלא כ"נשמת ישראל". זה תפקיד של עם ישראל – להודיע לעולם שיש אלוקים, שהעולם לא פועל רק כפי שאנו חושבים. יש נשמה למציאות.
כשאין אנו מכירים את תפקידנו, אנו "נשחטים ונטבחים", חלילה.

גם לתורה יש מניעים פנימיים. וכי יתכן לומר שההלכות נאמרו סתם?! הייתכן שפלוני אמר כך וחברו אחרת בלי מניעים פנימיים ועמוקים?! הייתכן שהדברים הללו את ברמה החיצונית בלבד?!
הסיבה למכתנו האנושה היא התעלמות מהתפקיד שלנו, כאנשים שקשורים לתורה – לספר לעולם על הנשמה שיש בעולם ובתורה.

כפי שהרב אומר, מי שתובע את העלבון הזה – נחשב למשוגע וגס רוח. יש לכך מתנגדים. כשמערערים את התפיסה המקובלת, זה גורם לאנשים זעזוע, והם מתנגדים לכך. אדם לומד הלכה וחושב שהוא מבין את כל הסיפור – פוסקים על פי רוב דעות, וכללי פסיקה כאלה ואחרים, והכל ברור ומובן. פתאום באים ואומרים לו שיש נשמה. זה לא מתחיל ונגמר בכללי פסיקה, אלא יש עומק לתורה ולהלכה.

בגילוי הנשמה הזו תלויה הגאולה והישועה. כלא עושים זאת – באות מכות אנושות, ואנשים קטנים טוענים שיש להמשיך בלימוד התורה כרגיל. הרב לא יכול להכיל אמירות כאלו.
עלינו להבין שיש שליחות עצומה בעצם הידיעה שיש פנימיות התורה. מובן שלא נתין לגשת לעיסוק בפנימיות התורה עם הבוץ שעל המגפיים שלנו – הבוץ הנפשי והרוחני שאנו מלוכלכים בו. יש הכנה שנדרשת ויש תנאים שצריך לעמוד בהם כדי להיות ראוי לעסוק בפנימיותה של תורה.
אך גם מי שאיננו ראוי, חלילה, צריך לדעת שיש דבר כזה, יש שאיפה כזו להגיע לכך שאהיה ראוי, אם לא היום אז בעתיד בע"ה.
אנו צריכים לשאוף להבנה שהמציאות הגלויה היא בבואה של מציאות עליונה – שהיא דבר ה'. הבנה כזו מיישבת הרב ה שאלות שאנו נתקלים בהם, בתורה, בחיים, בעולם, בנפש ובגוף. להבנה זו יש השפעה עצומה על העולם המוסרי של האדם, על החברה – על כל המציאות. האור הגדול שבא מתוך התורה שופע שפע חיוני וטוב על כל המציאות.

על דברי הרב "שבו הגאולה והישועה גנוזה", מפנה הרצי"ה לזוה"ק (ח"ג נשא, קכ"ד ע"ב, בתרגום):

ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים.

זה מה שמביא את הגאולה, ובלי שנוגעים בנקודה המרכזית – מסתובבים מסביב לעצמנו ולתורה ולא מגיעים לרצונו יתברך.

חז"ל אומרים (קהלת רבה פרשה י"א):

תורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח.

כל מה שאנו מסוגלים להגיע, זה הבל ביחס למבט העמוק והמוחלט על המציאות של המשיח. כדי שנהיה ראויים להבין ולשמוע את תורתו של המשיח אנו צריכים להתכונן, להבין שיש עומק ופנימיות לתורה. עלינו להרגיל את שכלנו ואת מחשבותינו לדברים הגדולים שאנו עתידים לפגוש.
אנו צריכים להתכונן לכך ולהיות ראויים למבט הפנימי על המציאות – צורת החשיבה, התרבות, הדברים שאנו עסוקים בהם – כולם צריכים להיות חלק מההכנה שלנו. וכמובן בעצם השאיפה להגיע לעיסוק בפועל בדברים שבהם הגאולה גנוזה.

כשנזכה לכך, נזכה לבער את הרשע והרוע מהעולם, נזכה לכח הרתעה אמיתי, והאומות לא יוכלו לנו. הן יבקשו מאיתנו שניטיב להן בכך שנבנה את בית המקדש, במהרה בימינו, אמן.

אגרת תפ"ג

ב"ה, עה"ק יפו ת"ו. ך"ה טבת תרע"ג
עתרת שלו' וברכת עולמים, לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון החו"ב סוע"ה, איש האשכולות הוגה דעות, וממולא בדעת ויראת ד' טהורה מו"ה יהודה לייב זעלצער שליט"א.
אחדשה"ט באהבה טהורה ונאמנה,
מאמרו היקר הגיעני, ובעוצם טרדותי המרובות עברתי עליו, ונהניתי מאד מסגנונו הספרותי, העשוי בטוב טעם, ומדעותיו הצודקות בכללות דבריו. מאמרים וספרים כאלה הם בודאי בדורנו אחת מהרטיות היותר טובות למכתנו האנושה. אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלוהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי בסוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר. ועד כה, אחרי אשר כל כך הוכינו, אחרי אשר הכפירה מגיחה עלינו מעברים, בעביה המנוולים בשחרותם המזוהמה, השמד כקטב ישוד לחטוף ממנו אלפים נפשות בכל שנה, ובקרב המחנה שהתורה והאמונה היא דגלה, שמה ושערוריה צלמות ואין סדרים, אין חפץ ברור ולא אידיאל מחוור ומסודר. עוד המחשבה חזקה היא ש"בסגולות" ירפאו את שברנו, ב"סגולות" שהנשמה אינה מתמלאה מהן, כל זמן שאין ממלאים אותה במה שהיא ההכרח היותר נמרץ לסיפוק חייה. בשום אופן לא תקום ולא תהיה עצה, המורדת בקול ד' הקורא מתוך מעמקי נשמותיהם של קדושי עליונים מני אז ועד עתה. לתשובה גדולה אנחנו נקראים, לתשובה מאהבה ולכל מכשיריה, דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות, רדיקלים אנו מוכרחים להיות, בפשרות למחצה לשליש ולרביע מאומה לא נתקן. האמונה אבדה, הולכת ומתדלדלת, מפני שהופרה תורתה, אין דורש ואין מבקש. האורתודוקסיה במלחמתה השלילית כעת משפיקה את עצמה בהבלי שוא ובדמיונות כוזבים, שהחיים והמציאות מחריבים אותם, ומחריבים עמם את נושאיהם. לא זאת היא נחמתנו מה שהצד האפיקורי שבעמנו, הוא יותר צפוי להרס וכליון. צרת רבים כזאת אינה חצי נחמה, כי-אם צרה כפולה. ההוראה באצבע שנראה על ליקויים של חושבי המחשבה שבאומות, לא יתנו לנו עז וחיים, כשאלה הם רק דברים שליליים. ולמה נלך בדרכים רחוקים, בעוד שהדרך הכבושה והישרה לפנינו היא. כל התורה בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות, הנבואה, רוח הקודש, הגאולה והצפיה לתשועה, תשועת האומה ותשועת העולם, תיקוני הנשמות של היחידים ושל הרבים, תיכון הרוחות של הדורות העוברים, העתידים, וההוה על גביהם. גבורה אחרת היתה פורחת ועולה בעדר ד' הנפוץ. הוד נורא ועליון היה מתפרש ומתגלה על המון רב של חכמי תורה, וזוהר עליון היה משתפך מהם על האומה כולה ועל העולם כולו. הספרות המתדלדלת, ההולכת ומתחשכת, מתנוולת ומתטמאת, במובנה החדש בישראל ובעולם, היתה לה תקומה ופדיון על ידינו, על ידי הגיונותינו הענקיים, ע"י הבעותינו הברורות שהיו ראויות להיות יסודות לחיי עמים רבים, להוציאם ממחשכים לאור, והרשעה והסכלות, האויליות שבאמונות הדופיות, היו הולכים ומתבערים, ואנחנו היינו המתחילים במלאכת-שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ, ושל התחלת הופעת תיקון עולם במלכות אל עולם. ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות-אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון-ידיעה, ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו,שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים. לא יחשדני כבוד חביבי, ואקוה ששום אדם לא יחשדני, במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים שלנו, ושל כל העולם כולו התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא, "והעם לא שב עד המכהו ואת ד' צ' לא דרשו", ואם יבא אחד ויאמר שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבאו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ, בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה, הלא כל אלה פשטו את הרגל, ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ד' הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם, דרשוני וחיו, – בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות. אין אני מדבר כעת ע"ד הפרוגרמות הפרטיות, איך באים לסדר סדרי לימוד וסדרי מחשבה, סדרי ספרים, סדרי ישיבות ערוכות, שבעצם דאגתן להרחבתה של תורה במובנה הפשוט, תהיינה משמשות לנו למגדלי עז ומבצרים לרוח ד', שמהם יצאו גבורי אל, כימי עולם. כל אלה העצות הפרטיות ילכו ויתיצרו, אחרי שהעיקר יוכר, אחרי שכל השאלה תהיה על דבר האמצעים והסדרים.
צר לי מאד שאי-אפשר לי כעת להרחיב דברים, וק"ו לכתוב איזה מאמר מסודר לכבוד ספרו של כת"ר, שהנני רואה אותו בתקוה של חטיבה חשובה בע"ה. אמנם הבעתי קצת מאנחתי לפני לב טהור ובעל דעה נכונה כהדרת כבוד חביבי. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, לחזק את ידי העמלים עם הציבור לשם שמים, ולאמץ את רוח כל אשר זיק אור ד' בוער בלבבו, לקום יחד באגודה אחת להאיר אור ד' על עמו, ותפקידה של ארץ ישראל, בתור גיא חזיון, יוכל רק בתכונה זאת לצאת מתוך המחשכים הרבים אשר יסבוה.
והנני בזה חותם בעתרת ברכה לכת"ר וכא"ל, יחזק ד' כחו ופועל ידו ירצה.
כנה"ר ונפש ידי"ע דוש"ת ומכבדו מקרב לונ"ח,

הק' אברהם יצחק ה"ק.


1 האגרת בשלמותה מופיעה בסוף השיחה. בחוברת "זהב הארץ" מופיעה האגרת עם ביאורים ומקורות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן