לחיות עם פרשת השבוע – ראיית ה' בכל פרט ופרט
4
בפרשת ויגש אנו מוצאים הדרכות חשובות הנוגעות גם אלינו.
המפגש של יהודה ויוסף נדרש על ידי חז"ל בכמה דרכים, הסובבות סביב הפסוק (משלי כ', ה'):
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
מיהו האיש שבלבו מים עמוקים, ומיהו איש התבונה שדולה את המים העמוקים מלבו? חז"ל דורשים זאת בשלושה אופנים.
האחד, הקרוב יותר לפשט, נמצא במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ג, ד'):
דבר אחר, "ויגש אליו יהודה וגו'", כתיב (משלי כ'): "מים עמוקים עצה בלב איש וגו'", (משל) לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה, התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
המים העמוקים הם בלבו של יוסף. יהודה מרגיש שהשליט המצרי רוצה ממנו משהו. הוא לא פועל סתם אלא יש לו מטרה מסויימת. מצד אחד הוא מדבר אליהם יפה, אוכל איתם ושותה איתם, ומצד שני מאשים אותם בריגול ובגניבה ורוצה לאסור את בנימין.
יהודה הוא איש תבונה והוא מחליט לספר שוב את הסיפור באזני השליט המצרי, ולראות מתי הוא זז בכסא, מה בסיפור הזה גורם לו להגיב, וכך לנסות ולהבין את רצונו.
ואכן – הוא מצליח. כשיהודה אומר (בראשית מ"ד, ל"ב-ל"ג):
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו.
יוסף כבר לא יכול להתאפק. יהודה נגע בנקודה שלמענה יוסף עשה מה שעשה – ההבנה של האחים שגם בנימין הוא אחד מהשבטים, והאחים מוכנים למסור עצמם למענו. ברגע שיהודה אמר זאת – הסתיים הסיפור, ויוסף מתגלה לאחיו.
בזוה"ק דרשו זאת בשתי צורות נוספות (ח"א מקץ, ר"א ע"ב, בתרגום):
דבר אחר, "אל תאמר אשלמה רע", כמו שכתוב: "ומשלמי רעה תחת טובה", למי שעשה לו טובה לא ישלם לו רע, משום שכתוב: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". ואפילו למי שעשה לו רעות – אין לשלם לו רעה תחת הרעה שעשה לו, אלא "קוה לה' ויושע לך". פסוק זה העמידוהו ביוסף הצדיק, שלא רצה לשלם רעה לאחיו בשעה שנפלו לידו. "קוה לה' ויושע לך", משום שהוא היה ירא את הקב"ה, שכתוב: "זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא", והוא היה תמיד מחכה לקב"ה.
חז"ל פותחים בפסוק (משלי כ', כ"ב):
אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ.
מי שעושה לך טובה – אל תעיז לשלם לו רעה. על זה נאמר פסוק חריף מאוד (משלי י"ז, י"ג):
מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ.
זוהי הופעה של רע בצורה חזקה, והאדם מכניס את הרע לביתו.
אך יותר מכך, גם מי שעשה לך רעה – לא ראוי להשיב לו רעה, אלא "קוה לה'". עליך להבין שהכתובת שלך היא לא האדם שעשה לך רע, אלא הקב"ה. אדם שמכניס את הקב"ה לחייו בצורה משמעותית, מבין כי הקב"ה מניע את כל המציאות. על כן כשאדם עושה לו רעה, הוא לא רואה את האדם שעומד מולו, אלא את הקב"ה. הוא מבין שזה נעשה כדי להביא לו טובה מתוך הרע, כדי לכפר על עוונותיו או מסיבות אחרות. לכן הוא מוחל לאדם שעשה זאת, ואפילו מודה לו שהיה שליח של הקב"ה להביא לו טובה מתוך מעשיו.
כשמבינים שהקב"ה הוא מסובב כל הסיבות – ההסתכלות משתנה לחלוטין.
את הפסוק הזה מעמידים חז"ל על יוסף. בו הופיע הפסוק הזה בצורה מיוחדת.
יוסף היה "תמיד מחכה לקב"ה". זהו ביטוי נפלא. בכל מה שקרה ליוסף, הוא היה מחכה לראות מה יצמח מכאן, מה הקב"ה אומר לו בהתרחשות הזו. כשהאחים משליכים את יוסף לבור, הוא לא חושב על הנחשים והעקרבים, ואפילו לא על האחים ועל מה שעוללו לו. הוא חושב על הקב"ה – מה הקב"ה רוצה לומר לי, ולאן הוא מגלגל את המציאות.
רבי אבא פתח: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". "מים עמוקים עצה בלב איש" זה הקב"ה, משום שהוא עשה עצות שהביא טעמים לגלגל גלגולים על העולם על ידי יוסף, לקיים אותה גזרה שגזר רעב על הארץ. "ואיש תבונה ידלנה" זה יוסף, שגילה אותם דברים עמוקים שגזר הקב"ה על העולם. בא וראה. יוסף לא די לו שלא שילם רעה לאחיו, אלא שעשה עמהם טוב ואמת, וכך דרכם של הצדיקים תמיד, משום כך הקב"ה חס עליהם תמיד בעולם הזה ובעולם הבא. "מים עמוקים עצה בלב איש", זה יהודה, והרי העמידוה, בשעה שהתקרב ליוסף על עסקו של בנימין, "ואיש תבונה ידלנה", זה יוסף.
בלבו של הקב"ה יש "מים עמוקים". הקב"ה מגלגל גלגולים כדי להוריד את עם ישראל למצרים, כפי שכבר נאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. יוסף הבין את רצונו של הקב"ה, ופעל על פי הבנה זו. על כן הוא לא שילם רעה לאחיו, אלא הבין שהם שליחים של הקב"ה במהלך הגדול של הירידה למצרים והגאולה משם.
לפני שננסה להעמיק בדברי הזוה"ק, נביא על המשך הדברים שיש בו הדרכה חשובה:
רבי אבא היה יושב על שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא, וישב על פיסת קרקע שהיתה תלויה, והיה עייף מן הדרך, וישב וישן שם. בתוך כך ראה נחש שהיה בא אליו, יצא שרץ אחד, והרג את הנחש. כשהתעורר אותו אדם ראה אותו נחש מולו, הזדקף אותו אדם ונפלה אותה פיסת קרקע לתהום שתחתיו, וניצל. בא ר' אבא אליו, אמר לו: אמור לי מה מעשיך, שהרי הקב"ה זימן לך שני אלו הניסים, אין הם לחינם. אמר לו אותו אדם: כל ימי לא שילם לי אדם רעה בעולם, שלא התפייסתי איתו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכולתי להתפייס עימו, לא הייתי עולה על מיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי, ולא חששתי כל היום לאותה רעה ששילם לי. ולא די לי בכך, אלא שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות עמהם טובה. בכה ר' אבא ואמר: גדולים מעשיו של זה מיוסף, שיוסף היו אחיו ודאי, והיה לו לרחם עליהם, אבל מה שעשה זה יותר מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יזמן לו נס על נס. פתח ואמר: "הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכי יודע", "הולך בתום ילך בטח" זה אותו אדם, שהולך בדרכי התורה, "ילך בטח" שלא יכולים מזיקי העולם להרע לו.
אדם שמוחל לחבירו ולא נוטר לו רעה – עושה לו הקב"ה ניסים גדולים.
ננסה לעמוד על משמעות הדברים של הזוה"ק.
הקב"ה רוצה להוריד את עם ישראל למצרים. השאלה היא איך יקרה הדבר הזה. אילו היו ישראל יורדים למצרים בצורה רגילה, למשל מתוך רעב שהיה תוקף את ארץ כנען, הירידה הזו היתה מרסקת את המשפחה. המריבות בין האחים, חוסר הבירור לגבי המשכיות הדרך של אברהם ויצחק – היו מפרקים את המשפחה.
האחים מכרו את יוסף כיון שהיו בטוחים שהוא צריך להידחות, כמו ישמעאל ועשו. הוא מסלסל בשערו, ומתנהג בדרך שלא ראויה להמשך האבות הקדושים.
אהבתו של יעקב ליוסף רק חיזקה את התחושה הזו. הרי גם יצחק אהב את עשו. הבינו האחים שהם צריכים לעשות מעשה ולדחות את יוסף, כפי שרבקה עשתה מעשה בניגוד לרצונו של יצחק.
אם כך היה קורה וכך היתה יורדת המשפחה למצרים – זה היה מוביל להתרסקות של המשפחה בגלות.
כדי לרדת למצרים ולשרוד את הגלות יש להקדים לכך בירור נוקב. להציף את הבעיה במלוא עוצמתה – ולפתור אותה. רק אחר הבירור הזה ניתן לרדת למצרים כמשפחה מלוכדת ומאוחדת, לעבור את הגלות ולחזור לארץ ישראל כעם.
הדרך לעשות זאת היא על ידי שליחתו של יוסף למצרים והפיכתו לשליט. יוסף מזהה את רצונו של הקב"ה, ולכן הוא פועל בדרך הזו.
בהמשך הזוה"ק מובא – "מים עמוקים" – זה יהודה. אין זו דרשה אחרת, אלא המשך הדרשה הראשונה. מתוך שיוסף הבין את רצונו של הקב"ה ועמד על המים העמוקים, הוא נחלץ לחשוף גם את העומק שיש בלבו של יהודה.
יוסף מבין שתפקידו הוא לגרום ליהודה למסור את נפשו על בניה של רחל. כך ילמדו כולם "דרך הרגליים" והנפש שכל שנים עשר השבטים יחד בונים את עם ישראל כעם אחד. על כן מגלגל יוסף את כל הגלגולים כדי להגיע למצב שהוא הולך לאסור את בנימין ולהפרידו מהאחים. כאן המבחן. האם האחים, ויהודה בראשם, יגידו: הנה, יוסף כבר נדחה, ועכשיו גם בנימין, ורק בניה של לאה הם ממשיכי הדרך. אך יהודה עומד בנסיון ואומר: "עבדך ערב את הנער". ישראל ערבין זה לזה. יהודה מוסיף ואומר: "ישב נא עבדך תחת הנער" – הוא מוכן למסור עצמו למען בנימין. יוסף רואה שכעת המשפחה מאוחדת, וכבר אפשר להתגלות ולומר להם (בראשית מ"ה, ג'): "אֲנִי יוֹסֵף". עכשיו אפשר להוריד את כל המשפחה למצרים ולהתחיל את הגלות כשהמשפחה מאוחדת.
יוסף הבין שבלבו של יהודה יש מים עמוקים של אחדות, של הבנה שאנו "נשמה אחת בגופים מחולקים". על כן הוא ביקש לחשוף את העומק שבלבו של יהודה, ובתבונה רבה הצליח בכך.
בדברים הללו יש הדרכות חשובות עבורנו.
יוסף נבחר על ידי הקב"ה להוביל את המהלך, כיון שהוא מחכה תמיד לקב"ה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהוא היה מוחל למי שעשה לו רעה, ובמיוחד לאחיו. מתוך אמונה בה' ניתן למחול למי שהרע לנו. "קוה לה' ויושע לך". חפש מה הקב"ה רוצה לומר לך, ואל תעסוק בהתחשבנות.
כמובן, שאין בכך סתירה לצורך של האדם להגן על עצמו. אל תהיה "פראייר". אם מישהו חותר תחתיך ומנסה לפגוע בך – אתה לא צריך לוותר לו. אבל גם במצב כזה יש להבין, שאני לא פועל מול פלוני, אלא מול הקב"ה. הבנה זו גורמת לאדם לפעול בצורה עניינית, בלי משקעים אישיים, ומתוך חיפוש מתמיד – מה הקב"ה רוצה ממני.
זה דבר חשוב ומרכזי בחייו של האדם הפרטי וגם בחייה של האומה.
עלינו להימנע מהעיסוק המתמיד בתלונות על הממשלה, ועל פעולות כאלה ואחרות. אם יש ביקורת צריך לומר אותה, ואם יש מה לעשות כדי לתקן חובה עלינו לתקן.
אבל מול עינינו צריכה לעמוד כל העת השאלה: מה הקב"ה רוצה מאיתנו? מה אנחנו צריכים ללמוד ממה שקורה לנו כאומה?
כמו יוסף, שפעל כדי לחשוף את הערבות ההדדית שבלבו של יהודה, גם אנחנו צריכים לפעול.
כשאנו יוצאים למפגשי "פנים אל פנים", אנו צריכים לעמול כדי לחשוף את הטוב שנמצא באנשים.
ישראל מאמינים בני מאמינים, ובלבו של כל אחד יש אהבה לארץ ישראל, לתורה, לעם ישראל, לירושלים. בעומק הלב כולם רוצים את בית המקדש.
האמונה הזו עלולה להיות עטופה בסיגים רבים ובעטיפות – אך היא קיימת. כשאתה יושב ומדבר עם אדם מישראל – עליך להיות "איש תבונה", ולדלות את ה"מים עמוקים בלב איש". עליך לחשוב מה לומר ואיך לומר דברים שיגרמו לו לגלות את הקשר שלו לירושלים, לתורה, לעם ולארץ. תאמר דברים שיגרמו לו להזדהות איתך ולגלות שגם לו יש קשר לכל הערכים הנעלים הללו.
הנחת היסוד היא, שאנו צריכים לחיות כאן כעם אחד. יתירה מזו. אנו מבינים שכדי שנוכל להתקיים כאן – צריך שעם ישראל כולו ירצה את ארץ ישראל, את ירושלים ואת בית המקדש. "ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה" (כוזרי ה', כ"ז). עלינו לעורר את הכיסופים של בני ישראל כולם לירושלים. זה התפקיד המוטל עלינו, ועלינו לעשותו בתבונה.
היחס שלנו אל כל יהודי צריך להיות לאור דברי ה"חסד לאברהם" (מעין ג' נהר י"ב):
ודע שכל מי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם שאינם צדיקים כפי הנראה, שאם לא היה צדיק היה מקיא אותו הארץ, כדכתיב: "ותקיא הארץ את יושביה", וכיון שאינה מקיא אותו בודאי נקרא צדיק אף על פי שהוא נראה בחזקת רשע.
למרות שיש אנשים שנראים לעינינו כמי שאינם צדיקים – הם צדיקים. אנחנו לא רואים את כל התמונה. לכן עלינו לחשוף את העומק ואת הטוב שיש בכל אדם, ולהיזהר מאוד מלהוציא שם רע או לשון הרע על אדם, ובכלל, לא לדבר כנגד אנשים.
למשל, לאחרונה נפטר יוסי שריד ז"ל. כלפי חוץ הוא נראה כפי שנראה, אך אנו יודעים שיש לו גם הרבה זכויות. בישיבת מעלות אנו צריכים להכיר לו טובה, כיון שהוא סייע להקמת הישיבה. ידוע גם שהוא היה ממקימי ישיבת ההסדר בקרית שמונה. בישוב אחר בגליל הוא דאג להקמת בית כנסת ומקוה.
כלפי חוץ הוא נראה מנוגד ומתנגד לקדשי ישראל – אבל מסתבר שאנו לא מבינים בבני אדם…
ודאי שאיננו מסכימים לדרכו ולמעשיו, אך יחד עם זאת איננו יכולים לשפוט ולגזור את דינו. הגר בארץ ישראל הוא צדיק גם אם לעינינו זה נראה אחרת.
בגמרא מובא (פסחים נ' ע"א):
…דרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש (חלה) ואיתנגיד (גוע ופרחה רוחו, רש"י). כי הדר (כשחזר לחיים), אמר ליה אבוה: מאי חזית (מה ראית)? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו: בני, עולם ברור ראית.
מי שבעולם שלנו נראה עליון – בעולם הבא הוא תחתון, ולהיפך. כשנגיע בע"ה לגן עדן יהיו לנו הפתעות רבות מהאנשים שנפגוש שם. גם בגיהנם יש הפתעות. בלבו של אדם יש מים עמוקים, וכאנשי תבונה אנו צריכים לנסות לראות את העומק. להבין שמי שחי בארץ ישראל, שעיני ה' בה, והוא מצליח לעמוד במבט האלוקי הזה – הוא כנראה צדיק. איך אנו יכולים לדבר עליו?
תפקידנו הוא לחשוף את המים העמוקים, את האמת והאמונה הפנימית שבלב כל יהודי.
תלמידי הישיבה שיצאו להדלקת נרות חנוכה עם תושבי מעלות חוו את זה בצורה חזקה. אנשים נזכרים בהורים ובדורות הקודמים, מתרגשים לגלות בעצמם את הקשר שלהם לתורה ולמצוות. אנו לא יכולים לעמוד מנגד, וצריכים להירתם למשימה של חשיפת העומק היהודי שבלב כל אדם.