לחיות עם פרשת השבוע – לראות את הסגולה

הרב יהושע ויצמן
ט״ז בטבת ה׳תשע״ח
 
03/01/2018
5
פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – שמות – לראות את הסגולה

בפרשת שמות עם ישראל נכנס לגלות הקשה של מצרים.
גם בדורנו ראינו מעין יציאת מצרים.
בנערותי, בשנות ה'תש"ך-ה'תש"ל, דובר הרבה על יהדות רוסיה. דימינו לעצמנו את יהודי רוסיה כמו בני ישראל במצרים.
בהקשר לכך, שמעתי השבוע על אירוע מרגש מאוד. לא דיברו על כך בחדשות, למרות שאלו הן החדשות העיקריות. אנו שוב רואים, שמי שרוצה לדעת חדשות באמת – מוטב לו שלא להיחשף לאמצעי התקשורת הקיימים. הם לא מציגים את החדשות האמיתיות והחשובות.

בחג החנוכה האחרון הוזמן יוסף מנדלביץ', לשעבר אסיר ציון, לקרמלין, כדי לקבל פרס על "גבורה".
עבור מה? עבור "מבצע חתונה". היה זה מבצע של יהודים שרצו לעלות לארץ, וסורבו על ידי השלטונות הקומוניסטים של ברית המועצות. בשנת ה'תש"ל ניסתה הקבוצה לחטוף מטוס רוסי ולצאת איתו מחוץ לגבולות רוסיה כדי לעורר את דעת הקהל העולמית למצוקתם של יהודי רוסיה, ולפגיעה בזכויות האדם והיהודים על ידי שלטונות ברית המועצות. כצפוי, הק.ג.ב עלה על עקבותיהם, והם נעצרו בפתח המטוס. במשפטם, שהתפרסם כ"משפט לנינגרד", ניתן פסק הדין בחג החנוכה. חלק מחברי הקבוצה נידון למוות, ואחרים לשנות מאסר ארוכות. למשמע גזר הדין חשנו התרגשות וכאב עצומים. היתה תחושה של חוסר אונים מול "פרעה" המודרני.
העונשים החמורים עוררו את דעת הקהל העולמית, ובעקבות כך הומתק גזר הדין, ובנר שמיני של חנוכה התבשרנו שגזר דין המוות הוחלף במאסר. יוסף מנדלביץ' ישב במאסר במשך 11 שנים, שלאחריהן "גורש" מברית המועצות ועלה לארץ.
והנה, כעבור כמעט חמישים שנה, מוזמן יוסף מנדלביץ' לקרמלין – שהיה משכן השלטון הסובייטי, ומקבל פרס על מעשיו כנגד השלטונות. קשה להאמין שדבר כזה מתרחש. אנו חיים בתוך נס עצום, שכמעט ואיננו יכולים להכילו.

כשנפל הקומוניזם, ציוה הרבי מלובביץ' על חסידיו להציב חנוכיה גדולה מול הקרמלין. יש בכך סמליות גדולה. היה זה מאבק של האור הרוחני כנגד החושך החומרני. השלטון הסובייטי היה חומרני ואיתיאיסטי בצורה חמורה ועוצמתית. הם השקיעו מאמצים אדירים כדי להשכיח את היהדות מיהודי ברית המועצות – סגרו את בתי הכנסת, אסרו על לימוד העברית ועל קיום המצוות, ויצרו פחד עצום בלב היהודים שמא יחשדו בהם שהם שומרים על היהדות.
במשך שנים רבות היינו משאירים בליל הסדר כסא ריק עבור יהודי ברית המועצות, בתפילה שנזכה לראותם מסבים עמנו לליל הסדר. מלחמת ששת הימים הציתה בלבבם את הניצוץ היהודי שהלך והתגבר, הפך למאבק ארוך וקשה, עד שנפתחו השערים עם נפילת ברית המועצות.

הרבה כוחות שאבנו מן התיאורים על מאבקם של יהודי ברית המועצות, ועל יהדותם. קראנו על יהודים שאין להם ולוּ סממן יהודי אחד – לא שפה, לא תרבות, לא מצוות – ובכל זאת הם יהודים. משהו נדלק אצלם והם יצאו למאבק על יהדותם, שילמו מחירים קשים, סיכנו את חייהם – ולא ויתרו!

נצטט כמה קטעים מתיאור של שליח יהודי שהגיע לברית המועצות ונפגש עם היהודים שם בשנת ה'תשי"ז1.

…אני מסתכל בפני בן לווייתי… לפתע אני שואלו: במה אתה יהודי?
אין הוא יודע דבר על עמו, אלא שפעם אחת יצא ממצרים, ופעם אחת נכנס לשם… אין הוא יודע אידיש, אין הוא יודע עברית. על ישראל אין הוא יודע אלא מה שכתוב ב"פראבדה"2, עם ההגהות שלי.
הוא נותן בי מבט ערמומי: כך כתוב בדרכוני.
אי אפשר להציל ממנו תשובה שכלתנית. הוא יהודי ודי לו בכך. לעולם לא ישא אשה שאינה יהודיה, לא יוכל. למה? לפי שיום אחד תקרא לו "ז'יד" והקץ לחיי המשפחה. בן עשרים ושבע הוא, ממשפחת עמלים.
האם הציקו לך בילדותך?
הסתכל בי, הוא אומר בגאוה, האם הציקו לי?

האם קיפחוך לאחר שסיימת את האוניברסיטה?
אדם בגילי שקיבל עבודה במקצועו במוסקבה אינו יכול לטעון על קיפוח.
אף על פי כן הוא זהיר מאוד בדבריו, וחותר אל התכלית… הוא, כצעירים רבים אחרים, מאמין שיום אחד ייפתחו השערים, והוא מכשיר עצמו מדעת לעלות לארץ ישראל.

הרי זה ממש כדברי חז"ל על עם ישראל מול המצרים: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. כלפי חוץ אין שום סממן שמבדיל אותו מחבריו הגויים. אך הוא יודע שהוא יהודי, וחולם לעלות לארץ.
השלטונות כתבו בדרכונו שהוא יהודי כדי להשפילו ולדכאו. אך דווקא עובדה זו גרמה לו להכיר ביהדותו, ולהבין מה היא אומרת לו…

וסיפור נוסף, מרגש:

לפנות ערב, בחזית הבנין, שעה שהכל הולכים לארוחת ערב. הקהל מתפזר. בצד, בצל העצים, אשה יהודיה ובנה. היא מעכבת קבוצת צעירים האצה לדרכה, אין הם יכולים שלא להיעצר. משאלה צנועה לה.
הנה הנער, שמו ישראל. אה, שלם ישלם תמורת שמו. רדיו מוסקבה מצליף בלשונו על ישראל, ותינוקות של בית הספר מרימים ידיהם על ישראל הקטן. על חטא שחוטאת ישראל – לוקה ישראל. היתה מתחננת לפניו: נחליף שמך, עד יעבור זעם. קטנים המה ואינם יודעים מה הם עושים. והנער מתעקש. ישראל קרא לו אביו המנוח, וישראל יהיה שמו עד יומו האחרון. אין לה ברירה אלא לבטל רצונה מפני עקשנותו. הוא לוקה בשם ישראל, כובש עלבונו ונושא סבלו. היא אינה יכולה, אך לא ישמע לה. והנה הגיעו ימי החופש. חסכה לה חסכונות והם עתידים לנסוע לקייטנה. אמרה לו: הבה נקרא לך בשם אחר, לפחות לימי הקייטנה. תנוח מעט, ולאחר כך תשוב ותיקרא ישראל. והוא בשלו!
הבאתי אותו לכאן, היא מסיימת דבריה, כדי שתאמרו לו כי לא תכעסו עליו אם ייקרא בשם אחר, לפחות בימי הקייטנה.
שיער שחור כעורב, עיניים שחורות מבריקות, משקפיים עבי מסגרת. פנים של הוגה דעות בן שתים עשרה.
ישראל נתן בנו מבט עז כזה, שאיש מאיתנו לא העז להתיר לו לוותר על שם ישראל.

ממש כמו ישראל במצרים, שלא שינו את שמותם, כך אותו נער יהודי ברוסיה הקומוניסטית.

וסיפור נוסף, המלמד על הפחד שחשו יהודי ברית המועצות מכל שמץ הזדהות עם מדינת ישראל. ואף על פי כן…

פעם אחת ניגש אל חלון האוטובוס שלנו זקן גבה קומה, והיה נועץ בנו מבטים שבכלות הנפש.
– יהודי?
– כן, אבל לא ציוני. השיב עברית כנגד היהודית.
– מנין יהודי?
– מוסקבה. אבל ציוני – לא. תמיד נגד ציונות וגם עתה – מתנגד, נו, ואיך בישראל?
– טוב.
– טוב, הה? אבל עליה לישראל, לא!
– איש כישר בעיניו.
– כן, כך כך כך. אבל הציונות רע מאוד ליהודים. נלחמתי בציונות. כן.
– נו, טוב. אם כן, למה תעמוד בחלון? הנח ליהודים אחרים לגשת אלינו. ראה, גם הם רוצים להיפגש עמנו.
– כן, כן. ולוח לא תתנו לי?
משקיבל את הלוח תחבו ביד רועדת לכיסו ואמר: לא ציוני, לא ציוני.
– שמענו. ועתה, למה אין יהודי סר מן החלון?
– אפשר תתנו לי גם ציון, דגל ישראל?
– בבקשה, ומה עוד?
– עפרון. נכד לי בבית, קטן. ישמח מאוד.
נטל את העפרון, דמעות ניגרות על לחייו, והלך לו, המתנגד.

גם התנגדותו לציונות לא יכולה להסתיר את חיבורו העמוק ליהדות.

כמו משה רבינו, גם אנו רואים: "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג', ב'). מנסים לבערו ולהכחידו, אך הוא ממשיך להתקיים בעומק הנשמה.
סיסמת המאבק לשחרורם היתה, כדברי משה רבינו אל פרעה (שמות ה', א'): "שַׁלַּח אֶת עַמִּי". קראו לכך: "יהדות הדממה", אך היתה זו דממה זועקת, זעקה לחירות ושיבה אל היהדות.
ואכן, כמו יציאת מצרים, כך זכינו אנו לראות את פתיחת שערי ברית המועצות.

הלימוד הגדול שיש ללמוד מכך הוא הלימוד על סגולת ישראל. רואים אנשים שאין להם לכאורה כל קשר ליהדות, לעברית, לארץ ישראל. רק דבר אחד נשאר: הסגולה. עצם היותם יהודים.
לא תמיד הסגולה יוצאת אל הפועל כפי שהיינו מצפים. גם במצרים לא היו ישראל ראויים להיגאל, לכאורה. אך כשהמצרים מאחור והים מלפנים – הם פונים לה'. ברגעי קושי פורצת הסגולה ומתגלה.

ברית המועצות היתה ממלכת החומרנות הגסה, שנאבקה מול כל דבר שיש בו רוחניות, מול כל דבר מופשט. הם בזו לכל דבר שקשור לדת, והצליחו להכניס גם בקרב היהודים את התפיסה האיתיאיסטית. אבל את הסגולה לא הצליחו לכבות. פתאום מתברר שמתחת למעטה החושך נמצאת הסגולה, בוערת ומחכה לעת שתתגלה.

ממאבקם של יהודי ברית המועצות, ומפרס הגבורה שזכה לו יוסף מנדלביץ', ניקח כוחות להתמודד גם היום עם התרבות החומרנית.
לפעמים בארץ ישראל, שבה הכל יהודי וישראלי, קשה יותר להילחם על יהדותנו. אנו לא מרגישים את הסגולה כי גם החיצוניות היא ישראלית. מיהודי ברית המועצות נלמד על הסגולה, והיא תעניק לנו כוחות להתמודד במאבקים שאנו צריכים להיאבק בהם.

ובע"ה נזכה לנצחון הרוח על החומר, ולנצחון ישראל וסגולתו.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.


1 מתוך: "על יהודי ברית המועצות", בהוצאת משרד החינוך והתרבות, ירושלים תש"ל.
2 "אמת" ברוסית. זהו עיתונה של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, שתיאר את ישראל שמקום הרוע, האלימות והעוני הגדול בעולם. כל קוראי העיתון ידעו כי אין כל קשר בין המתואר בעיתון ובין המציאות כפי שהיא באמת…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן