קין, קרח והפוסט-מודרניזם
במוקד טענתו של קרח עומד הפסוק "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'"1.
ננסה ללכת בעקבות דבריו של הרב קוק, המתייחסים גם לחטאו של קרח2:
מתאמצת היא (המינות) להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית, ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס, בפנימיות יסודיו החמריים, ולעלות עמו אל האושר של הקודש, שהוא מיד מתחלל ומסתאב בנגוע בו היד המסואבה. לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אח"כ, היה גנוז וספון בכח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כח רע, והחטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו.
חטאו של קין, שהופיע אח"כ בהשקפת העולם הנוצרית, הוא המחשבה כי כדי להגיע אל הקודש, אל קרבת ה', אין צורך בעבודה ובעמל לטיהור האדם מגסות החומר שהוא נתון בה. האדם נכנס, עם כל זוהמתו וחומריותו, ישר אל תוך הקודש.
קרבנו של קין לא היה תוצאה של עבודה אישית לקרבה לה'. קין ציפה שהקורבן עצמו יפעל את פעולתו, ללא עבודה מצדו.
כך גם הנצרות, ביטלה את המצוות המעשיות בחושבה שיכול האדם כמו שהוא, ללא הצירוף והזיכוך שפועלות עליו המצוות, לגשת אל הקודש.
התוצאה היא, שהקודש מתחלל, והאדם אינו מתקדש. כדי להגיע אל הקדושה, אל קרבת ה', יש צורך בהכנה, בעמל ובתהליך משמעותי של זיכוך והיטהרות, שמביאים את האדם למעלתו העליונה.
מנין נובעת תפיסה כזו?
המטרה (של המינות) אחת היא, לא לקדש את הרצון, את החיים, את העולם הגס ואת הפנימיות המהותית ע"י כל אותו הסדר המוכן לכך בעצת ד' הגדולה, שיסודה הוקבע בישראל, בגוי קדוש, ומהסתעפיותיה יוכלו עמים רבים לינק, כל אומה לפי תוכנה, לפי מוסרה והכנתה הטבעית, ההיסתורית והגזעית, לפי השכלתה ומצבה הגיאוגראפי והכלכלי, וכל התכנים החברתיים והאישיים שלה המצטרפים לזה, – לא זאת היא מגמתה.
הקינות עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם. על כן הוכרח הדבר שירד חיים שאולה, להאבד מתוך הקהל ולהיות לעולם לאות לבני מרי שלא יהיו עוד כקרח וכעדתו. הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החשך היותר מחרידות: "הנכם כלכם קדושים, כלכם בנים לד', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה", – זאת היא הקרחות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם…
טענתו של קרח ש"כל העדה כלם קדושים" אומרת בעצם שאין להבדיל בין אדם לאדם, אין סולם ערכים, שיש בו ערכים עליונים יותר ועליונים פחות, אין עדיפות לדבר אחד על פני חברו – וממילא אין לאן לשאוף ולהתקדם ואין צורך בעבודה כדי להגיע לדרגות עליונות.
המחשבה כי הקדושה יכולה להופיע על כולם, בלא הבדל בתכונותיהם, במהותם ובעבודתם, בלא הבדל בין יהודי לגוי, בין כהן לישראל וכדומה, היא לעג לקדושה, הדורשת הכנה רבה כדי להגיע אליה. זהו עומקה של השקפת העולם של קין. הטענה כי אין צורך בעבודה ובזיכוך האדם כדי להגיע אל הקודש טוענת בעצם כי כולם שווים ואין אדם או עם המקודש מחברו ומשפיע את הקדושה אל שאר העולם.
תפיסה זו יש בה מן התפיסה הפוסט-מודרניסטית, הלועגת לכל ניסיון ליצור סולם ערכים מוחלט, בו יש טוב ורע, קודש וחול, טמא וטהור. הכל טוב, הכל שווה, הכל בסדר ואין יכולת לקבוע ערכים המדריכים את האדם בעבודתו ובהתקדמותו בחיים.
כך יכולים להופיע בתכנית אירוח מסוימת קצין בצה"ל שקיבל צל"ש על פעולת חילוץ נועזת תוך מסירות נפש, ומיד לאחריו זמר צעיר ומבטיח שהוציא זה עתה תקליט חדש. שניהם יקבלו את מלא תשומת הלב ללא כל הבדל ביניהם. תופעות כאלה מבטאות כי אין ערכים שלאורם אנו הולכים ודברים אחרים הנמצאים בדרגה פחותה מהם. "כולם קדושים" וכולם שווים.
סופו של קרח שירד חיים שאולה ואבד מתוך הקהל. תפיסה כזו איננה יכולה לעלות לדיון ולהתמודדות בטיעונים כאלה ואחרים. חסרונן של נקודות משען ערכיות הקובעות את התייחסותו של האדם לא מאפשר דיון. בליעה באדמה היא הפתרון היחיד לקרח ולעדתו.
1 במדבר ט"ז, ג'.
2 אורות, ישראל ותחייתו, ט"ו (עמ' ל"ב).