לחיות עם פרשת השבוע – צבא תורה וכלכלה
3בארץ ובעולם, התרחשו אירועים רבים השבוע. העיסוק בגיוס חרדים לצבא, הקשור לתמורות שחלו השבוע בממשלה, נוגע באופן ישיר למתואר בפרשתנו. כך היא תשובתם של משה לשניים וחצי השבטים (במדבר ל"ב, ו'):
הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה ?
נוסף לדברי משה, אשר בפשטות אמורים יותר כלפי הצד המוסרי שבדבר, אנו קוראים בהמשך הפרשה על המצווה המפורשת להילחם על הארץ ולהתיישב בה (שם ל"ג, נ"ג):
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ
מצווה זו, אשר מהווה מרכיב יסודי בדורנו שבו זכינו לשוב לארץ, הוגדרה ע"י הרמב"ן (שכחת העשין, ד'):
שנצטוינו לרשת הארץ, אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" …
לא נאריך עתה סביב דברי הרמב"ן הללו, אשר מובאים ביתר פירוט בהמשך דבריו שם בספר המצוות ובפירושו לתורה. אמנם מן הראוי להעמיק ולעיין בדבריו אלו, אשר עליהם מושתתים חלק מן העקרונות בדרכנו האמונית בעת הזו.
נראה כי ישנה הדרכה יסודית שניתן ללמוד ממדרש חז"ל בפרשתנו, הקשור לתקופתנו. כך דורשים חז"ל (במדבר רבה כ"ב, ז'):
"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד"
הלכה, ג' מתנות נבראו בעולם. זכה באחת מהן, נטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה, זכה בכל. זכה בגבורה, זכה בכל. זכה בעושר, זכה בכל. אימתי? בזמן שהן מתנות שמים, ובאות בכח התורה. אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם, אינו כלום… וכן ירמיה אומר (ירמיה ט) "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי נאום ה' ". ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקדוש ברוך הוא, סופן להפסק ממנו. שנו רבותינו: שני חכמים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מעובדי כוכבים, אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. וכן שני גבורים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם, שמשון מישראל וגלית מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. וכן שני עשירים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם, קרח מישראל והמן מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. למה? שלא היה מתנתן מן הקדוש ברוך הוא אלא חוטפין אותה להם. וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם, וישבו להם חוץ מארץ ישראל. לפיכך גלו תחלה מכל השבטים שנאמר (דבה"א, ה') "ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה". ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם. מנין? ממה שכתוב בתורה "ומקנה רב היה לבני ראובן".
חז"ל שמו את דברי המדרש תחת הכותרת של "הלכה". לא מדובר כאן באיזה דקדוק הלכתי, אלא בהגדרה רחבה ועמוקה של מושג ה"הלכה". אנו רגילים להכיר את ההלכה רק במשמעות המעשית והפרטנית, אך העולה מדברי חז"ל, שמושג זה קשור להדרכה מהותית. ננסה בס"ד לדלות את ה"הלכה" אותה המדרש בא ללמדנו.
דברי המדרש על פניו, קשים וסתומים. כיצד היותו של האדם חכם, עוזרת לו גם להיות גיבור או עשיר? לכאורה אין כל קשר בין הדברים. אומנם נראה כי גנוזה כאן הבנה עמוקה. חז"ל מלמדים אותנו כי מקור אחד אלוקי יש לשלוש המתנות. על כן, כשמחבר אדם מתנתו למקורה, פוגש הוא שם את מקור המתנות הנוספות ומקבל שפעו מהם. כאשר יודע האדם שהשפע שיש לו הוא מתנת שמיים, הרי שהשפע מחבר אותו אל הקב"ה וממנו אל כל סוגי השפע האלוקי בעולם.
לעתים יש עשירים שעושרם גורם להם לאובדן הצורך להתפלל, ותחושת הגאווה מנתקת אותם מריבונו של עולם.
גם בעולם התורה – לצערנו – התופעה קיימת. יש אנשים הבוטחים רק בחכמתם, ולא סומכים על דבר מלבד עצמם. בכל המישורים, נדרש מאתנו להיות מודעים למקור האלוקי של הצלחותינו: "בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי".
אין זה נכון רק ברמה הפרטית, אלא אף ברמה הלאומית. עלינו לראות מעבר ליכולות ולכישורים שלנו. ראיית חכמת התורה ככח הפעולה הבלעדי, תוך שלילת האפיקים האחרים אשר גם הם "מתנות שמיים", היא לקויה. יחוס חשיבות ומעלה, רק ליושבי בית המדרש, אשר הם ורק הם שומרים על האומה, יש בה משהו מצומצם ומנותק מהשורש הכולל של הדברים.
על בני התורה מוטלת האחריות לקשור גם את שאר המערכות לנקודה האלוקית המאחדת אותם. חלילה לנו מלזלזל בפועלם של חיילי צה"ל, המחרפים נפשם ופועלים בעז וגבורה למען בטחון מדינת ישראל. המוטל עלינו, הוא לקשור את כל הכוחות לרוח ה' המפעמת בהם. גם אם לא בטוח שכל חייל מודע לגודל המעלה הזו, בכוחנו לעשות את החיבור הזה גם עבור מי שלא מכיר בגודלו העליון.
זהו גם שיעור גדול בפרגון ובעין טובה. לראות באמת במתנתו של כל אחד, כמקור לשאוב ממנו כוחות. לא רק מהצד הרוחני הטהור של החכמה, אלא אף מהגיבור בגבורתו והעשיר בעושרו. המבט הכולל הקושר את הדברים לשורש האלוקי, אשר מוליד את העין הטובה, היא היא אותה הלכה שחז"ל מלמדים אותנו במדרש.
במיוחד המבט המאחד הזה ראוי, בחיים בארץ ישראל. גבורת המלחמה היא ודאי חלק בלתי נפרד ממצוות ירושת הארץ. בפירוש כלל זאת הרמב"ן בהגדרת המצווה:
והראיה שזו מצוה, אמרו יתברך בענין המרגלים (שם): "עלה רש כאשר דבר ה' אלקיך לך אל תירא ואל תחת"…וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) "מלחמת מצוה".
גם הפן של "העשיר בעושרו", הוא חלק מישיבת ארץ ישראל הכלולה במצווה, כפי שהאריך לבאר שם הרמב"ן:
אבל הארץ, לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם..נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו.
כדי ליצור מציאות של ישיבה רציפה, זקוקים אנו לכלכלה יציבה וחזקה. ביטוי לחשיבות בעיסוק בכל מילי של דרך ארץ וישוב העולם, בארץ ישראל, ניתן בדברי החת"ס (סוכה לו, ע"א ד"ה: "אתרוג הכושי"):
רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך, אלא בא"י ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים… אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם.
וודאי שהתורה, היא חלק מהותי מהישיבה בארץ. הזכרנו כבר בעבר את דברי הירושלמי (ברכות פ"א, ה"ו):
רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר: לא הזכיר תורה בארץ, מחזירין אותו. מה טעם? "ויתן להם ארצות גוים" מפני מה? "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו" .
הדברים אמורים כלפי דיני ברכת המזון (השוכח להזכיר את התורה בברכת "נודה לך" צריך לחזור), אך מבטאים את הקשר השורשי בין התורה לישיבה בארץ. השאלה של הירושלמי: "מפני מה?" היא לכאורה מיותרת. הרי מיד המשך הפסוק, מגלה את התשובה. נראה כי עומק הדבר, הוא שבעצם הירושלמי שואל- מדוע עלינו לקחת ארץ של עם אחר? באיזה זכות? אלא שהפסוק ממשיך ומשיב- "בעבור ישמרו חוקיו". רק כאן הוא המקום המסוגל להופעת כוחותינו הגדולים הגנוזים בהיותנו עם ה'. זהו המקום להופעת התורה בקומה המלאה והשלמה שלה.
אם כן, כל המתנות הללו קשורות למצוות ישיבת א"י בפרשה. עלינו לראות בעין טובה ובאור חיובי את כל העמלים על בניין הארץ. נקשור את כל הכוחות למקורם הכולל, מתוך שנכיר שאלו מתנות שמיים בחסדי ה', ובעזרת ה' נזכה לשפע ברכה והצלחה בכל הפעולות למען בניין הארץ.
השיעור ניתן בטרם נודע על פטירתו של הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, ובטרם נודע על הפיגוע בבולגריה.