לשאול – בפסח ובכל השנה

הרב יהושע ויצמן
כ״ח באדר ה׳תשע״ה
 
19/03/2015

לשאול – בפסח ובכל השנה

אחת המצוות החשובות שאנו מקיימים בליל הסדר היא מצות (שמות י"ג, ח'): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ".
המצוה מתקיימת בדרך של שאלות ותשובות. הבן שואל את אביו והאב עונה לו ומספר לו את סיפור יציאת מצרים.
לאור זאת, ננסה לעמוד על המשמעות של השאלה, שיש לה ערך חשוב בכל השנה ולא רק בפסח.

מדרכם של חז"ל אנו למדים כמה חשובה השאלה.
המשנה הראשונה בש"ס פותחת בשאלה:

מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן…

המשנה לא אמרה: "קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", אלא הציגה את ההלכה בדרך של שאלה ותשובה.
גם הגמרא פותחת בשאלה על השאלה של המשנה:

תנא היכא קאי דקתני מאימתי?!

הגמרא כולה בנויה משאלות ותשובות. חכמים ראו ערך חשוב בהצגת שאלה לפני שהם מביאים את דבריהם.

משמעות הדברים יכולה להתבאר לאור דברי הרב קוק זצ"ל, על הגמרא במסכת שבת. הגמרא מספרת (שבת י"ג ע"א):

תני דבי אליהו, מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה (דברים ל'): "כי הוא חייך ואורך ימיך", בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצלך? אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה (ויקרא י"ח): "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".

הרב, כדרכו בעין אי"ה, מבאר כל מילה וענין באגדה, וכאן הוא מתעכב על המילים: "ולא היה אדם מחזירה דבר". שאלתה של האשה הדהדה בבתי הכנסיות, בלא שניתנה לה תשובה. מבאר הרב את משמעות הדברים (שבת פ"א, פסקה נ"ט):

ולא היה אדם מחזירה דבר. הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה על פי סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם את הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. על כן צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות, שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא על ידי הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג גם כן במקרה פרטי, שגם כן אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. על כן שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העני' הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא הי' אדם מחזירה דבר.

אנו פוגשים בחיים "פליאות המזדמנות על חוקי ההשגחה" – שאלות על הדרך שבה מנהיג הקב"ה את עולמו. בסיפור שלפנינו יש דוגמא לכך. אדם צדיק, שלמד הרבה תורה – ומת בחצי ימיו. אנו מצפים לשכר ועונש בצורה מסודרת – הצדיקים יקבלו את שכרם והרשעים ייענשו על מעשיהם. אולם בפועל מתעוררות הרבה שאלות על ההשגחה האלוקית. אין זה דבר פשוט, והבנתו באה ברובד עמוק יותר של המציאות.
השאלות הן הזדמנות להגיע להבנה עמוקה יותר מההבנה השטחית שאנו מבינים בדרך הרגילה. הקושיות שיש לנו על התורה ועל המציאות מביאות אותנו לתובנות עמוקות יותר מאלו שהיו לנו לפני כן.
ההבנה העמוקה פועלת על האדם ועל העולם לטובה, שלא כמו ההבנה השטחית, ולכן יש צורך להביא את האדם להבנה עמוקה יותר.
הדרך היא ליצור "שריטה" בנפש – כשיש לאדם פליאה מאוד גדולה, היא גורמת לו לרושם גדול.
בסיפור שבגמרא היתה זו שאלה קשה, שנשאלה הרבה פעמים, ויצרה "שרט גדול בנפשות רבות". רבים תמהו – מהו פשר הדבר? מדוע נענש אותו אדם?
רק אחר שיש קושיא גדולה – התשובה מתקבלת על הנפש.
כשיש צורך בהבאת תשובה גדולה, כשצריך לגלות בעולם ענין גדול – בא הדבר בצורה של שאלה גדולה, ורק אחריה באה התשובה.
אנו רואים כאן ענין שהיה צורך באליהו הנביא כדי ללמד אותו. יש כאן סוד גדול בהלכות נידה, וביחס הראוי לגזרות חכמים. יש כאן לימוד כיצד צריך האדם לנהוג בחייו – במקומות האינטימיים ביותר של החיים שלו. בירור גדול כזה, שנעשה על ידי אליהו הנביא, צריך הכנה ראויה. ההכנה היא על ידי השאלה שחזרה ונשאלה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, "ולא היה אדם מחזירה דבר".

הבנת הענין לעומקו תתבאר על פי דברים של הרב אשלג.
הזכרנו פעמים רבות את הביטוי שטבע הרב אשלג (תלמוד עשר הספירות ח"א פ"ב): "אין כפיה ברוחניות".
הרב אשלג מבאר את משמעות הדברים. מה עושה את האדם להיות כלי קיבול? מה גורם לו לקבל את הדברים אל קרבו, להפנים את מה שהוא שומע ולומד?
הנקודה המרכזית היא הרצון. הרצון לדעת, להבין ולקבל – הוא ההופך את האדם לכלי. כך מה שהוא שומע, רואה ולומד – נכנס לכלי שיצר הרצון.
אם אין האדם רוצה, אם אין לו תחושה שחסר לו משהו – אין משמעות למה הוא ידע וישמע. אם נאמר לאדם: קריאת שמע היא בצאת הכוכבים, בלי שהוא משתוקק לדעת זאת – הדברים לא יקלטו נכון.
חכמים שאלו את האדם שאלה: "מאימתי קורין את שמע בערבית?". אין הלומד יודע את התשובה מעצמו. במצב כזה, כשהוא ישמע את התשובה, היא תהיה לו כ"מים קרים על נפש עייפה", היא תתקבל אצלו ותפעל את פעולתה.
המשנה הראשונה בש"ס ממחישה את משמעות הדברים. לימוד המשנה בעיון עומד על נקודה חשובה. נציע לאדם הלומד את המשנה לקרוא את השאלה, ולא להתבונן בתשובת הגמרא. לאיזה תשובה אתה מצפה? מה אתה חושב שהמשנה תאמר?
מן הסתם התשובה שאנו מצפים לה, היא מה שאנו מכירים מספרי ההלכה: צאת הכוכבים, 20 דקות אחרי שקיעה וכדומה.
אולם חז"ל עונים תשובה מפתיעה: "בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". מהי משמעות הזמן הזה? זוהי תשובה שמעוררת לשאלה נוספת – מדוע נתנו חכמים זמן כה משונה? הגמרא מתייחסת לכך, וגם התשובה של הגמרא ("מילתא אגב אורחא קמשמע לן"), דורשת עיון נוסף.
חכמים יצרו לנו מצב שבו זמן קריאת שמע של ערבית יוצר לנו "שריטה בנפש". אנו קוראים, ולא מבינים – מה רצו חכמים לומר לנו בדרך שבה כתבו את הדין הפשוט הזה? זה מוביל את הלומד להעמיק, לחפש וללמוד. כשהוא מבין את התשובה – זה בא לו כמים קרים על נפש עייפה, זה מעורר לעומק גדול בהבנת המשמעות של קריאת שמע, שהזמן מהווה בה ענין מרכזי וחשוב1.
אחר שהתעוררו שאלות רבות, שיצרו רצון עז להבין את משמעות דברי חכמים – התשובה היא כמים קרים על נפש עייפה.

לימוד צריך לבוא בדרך של שאלות. הן לימוד תורה והן לימוד של המציאות. עלינו ליצור מצב – אצל עצמנו ואצל ילדינו ותלמידינו – שהשאלות הן חלק מהחיים. שיש בנו סקרנות ורצון לדעת. יש לבנות את הרצון, כדי שהדברים שלומדים יהיו בעלי משמעות ללומד. אין ערך בהטפה של רשימת ידיעות נחוצות. רק כשיוצרים רצון על ידי השאלות – הידיעות נקלטות ופועלות את פעולתן הברוכה.

את המצוה לספר ביציאת מצרים כתבה התורה מתוך (שמות י"ג, י"ד): "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ". הבינו חכמים שהמצוה צריכה להעשות בדרך של שאלה ותשובה. זהו ענין כה מרכזי, עד שהרמב"ם כותב (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ג):

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו, ויאמרו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה… אין לו בן – אשתו שואלתו, אין לו אשה – שואלין זה את זה: מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.

אפילו אדם העורך לבדו את הסדר, צריך לשאול את עצמו "מה נשתנה", ורק אחר כך לענות לעצמו ולספר ביציאת מצרים.
זוהי הדרכה גם בלימוד. כשאתה לומד בעצמך – תשאל את עצמך שאלות, שיגרמו לך להעמיק יותר בסוגיא. תהפוך את עצמך לכלי, שהעומק של הסוגיא יכול להיכנס אליו ולהיקלט בו.

דברים משונים רבים אנו עושים בליל הסדר כדי שהילדים ישאלו. אנו מנסים ליצור בהם רצון והשתוקקות לדעת. מובן, שאנו צריכים לדעת מה לענות להם. אם על כל שאלה שישאל הבן: "אבא, מדוע עשית את זה?", יענה האב: "כדי שתשאל" – הבן יפסיק לשאול שאלות. אנו צריכים לבוא מוכנים גם עם תשובות2.

יש לעמוד על נקודות נוספות חשובות ביחס לשאלות.

א. גבולות השכל.
עם כל חשיבותן של השאלות – יש לכך גבול. לא על כל דבר אנו יכולים לשאול.
חשוב לדעת, שאין דבר בעולם שאין לו גבולות. גם לערכים החשובים ביותר – נתנה התורה גבולות. "אין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקצוניות מזיקתה" (אגרות ראי"ה ח"א, כ'). גם דברים טובים – כשהם באים בלי גבול הם יוצרים חורבן. על כן גם ליכולתנו לשאול שאלות ולהבין בשכלנו – יש גבול.
המשנה בחגיגה (פ"ב מ"א) אומרת:

כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה? מה למטה? מה לפנים? ומה לאחור?

בצורה החיצונית ניתן לחשוב, שההגבלות האלו באות בגלל פחד משאלות. חכמים פחדו שאדם ישאל שאלות על דברים שהם לא יודעים לענות, ולכן אמרו: אל תשאל.
אך מובן שאין זה כך. יש עומק גדול לעובדה שאיננו רשאים לשאול. גם לשאלות יש גבולות, וכפי שאמרו (חגיגה י"ג ע"א): "במופלא ממך אל תדרוש". אמירה זו מלמדת אותנו, שיש גבול לשכל של האדם ולהבנה שלו. יש גבולות גזרה לתבונה האנושית. מי שאיננו מכיר בכך – עלול להיכשל וליפול.
דברים הנמצאים מעבר להבנתנו – אין אנו יכולים לשאול עליהם. מה שהבינה שלנו לא יכולה להגיע אליו – אין אנו שואלים אודותיו. במקרים כאלה, אנו מחפשים דרכים אחרות להגיע לאותם מקומות שהשכל איננו מגיע אליהם. אם השאלות אינן מביאות אותנו למטרה, עלינו להשתמש בכלים אחרים – אמונה, רגש, דמיון. יש לאדם כוחות נפש רבים, שהשכל הוא רק אחד מהם, והם יכולים לקשור את האדם למקומות גבוהים שהשכל איננו הכלי המתאים עבורם.

חכמים הגדירו שלוש מדרגות בענין השאלות.
א. מדרגה שבה אנו שואלים שאלות ומצפים לתשובה. על כך אמר הכתוב (דברים ד', ל"ב):

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם…

הימים הראשונים – ששת ימי המעשה ומה שנברא בהם, מעת שנברא האדם – זהו התחום שבו אנו אמורים לשאול, וגם לצפות לתשובה.

ב. מדרגה מעל המדרגה הזו, היא מדרגה שבה אנו שואלים – ונשארים עם השאלה. התשובה איננה באה כתשובה על השאלה, אלא בצורה פנימית ועמוקה. זוהי מדרגת הבינה. דוגמא לכך יש בפסוק (ישעיהו מ', כ"ו):

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה…

זוהי קריאה שיוצאת מן האדם בעקבות התבוננותו בעולם. אין זו שאלה שמצפה לתשובה. התשובה היא בחינה של "חזרה בתשובה" – זוהי שאלה שמובילה את האדם למפגש עם המציאות האלוקית. כשרואה האדם את העולם על כל גדלו ועוצמתו, הוא קורא: "מי ברא אלה". זהו מפגש של האדם עם מציאות ש"גדולה עליו".

אדם נושא את עיניו למרום בלילה, ורואה את הכוכבים. הוא שמע פעם, שיש כוכבים שמרחקם מכדור הארץ הוא 3,000 שנות אור.
המרחק שהאור עובר בשניה, הוא: 300,000 ק"מ. אני כבר מרגיש סחרחורת מהמספר הזה. אולי הנוער שגדל לתוך עולם טכנולוגי מצליח להבין את זה.
מהו המרחק שהאור עובר בשעה? זה כבר משהו מעל התפיסה שלנו. כמה הוא יום אחד במהירות האור? כמה זה שנה? אלף שנים? שלושת אלפים שנה? אלו הם דברים אדירים. אדם יושב במרפסת, רגל על רגל, ורואה כאלה דברים אדירים. מפיו יוצאת הקריאה: "מי ברא אלה?".
השאלה הזו איננה מצפה לתשובה. אין אנו מחכים שיספרו לנו מי ברא את העולם. זוהי שאלה שמובילה לקרבת אלוקים מעצם השאלה.
כשאדם מתבונן בבריאה הוא מגיע לשאלות שבאות מן העוצמה שבבריאה.
כך גם בלימוד התורה. אדם לומד את דברי הרמב"ם, ורואה איזה עומק יש בהם, כיצד הבין הרמב"ם את דברי חכמים לעומקם, והצליח להביע זאת בדבריו הקצרים. כך בלימוד רש"י – איך דייק בכל מילה, והצליח בכמה מילים בודדות להכניס עומק כה עצום – אלו הם דברים שמעוררים לשאלות של התפעלות.

על הבינה נאמר שהיא "מילתא דאיתאמרת בשאלה". זוהי מדרגה של שאלה – שנשארת בשאלה.

ג. מדרגת הכתר היא מדרגה שאין לנו בה כל השגה, אין אנו יכולים אפילו לשאול על כך. אין לנו כל צורה של קשר – אפילו השתיקה איננה מבטאת את הענין. אלו הם דברים שהם מחוץ לתחום, ועליהם נאמר: "במופלא ממך אל תדרוש".

פעמים שהאדם, בגאוותו, לא מקבל זאת. האמירה שיש גבולות לשכל, נראית לו כהתחמקות. האגו שבקרבו לא מאפשר לו להבין שיש מדרגות מעל לשכל, ושהשכל שלו איננו הכלי היחיד בעזרתו ניתן לפגוש את המציאות.
חשוב להכיר, בענוה, במגבלות של שכלנו.

ב. מנין באה השאלה?
ענין נוסף שחשוב לשים לב אליו ביחס לשאלות הוא המקום בנפש ממנו נובעת השאלה.
יש השואל על מנת לדעת, ויש השואל על מנת לקנטר. חכמים עמדו על כך ביחס ללומד תורה שלא לשמה. הלומד על מנת לקנטר תורתו נעשית לו סם המוות3.
שתי הדרכים הללו באות לידי ביטוי גם בשאלות שאדם שואל. לפעמים השאלה באה ממקום לא טוב – ממקום של גאוה. האדם חושב: אם אני לא מבין את זה – כנראה זה לא נכון. שאלות כאלו אינן ראויות, ואינן מובילות למקומות טובים.
אותה שאלה יכולה להישאל בשתי הדרכים. אדם שואל: האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?
אם הוא אומר לעצמו – אם לא אמצא תשובה, כנראה שהאמונה איננה דבר נכון – זוהי שאלה לא ראויה. אך אם הוא שואל כי שמע על השאלה וחשוב לו למצוא תשובה – זה בא ממקום טוב.
דוגמא נוספת ומצויה: איפה היה אלוקים בשואה?
אפשר לשאול את השאלה הזו ממקום טוב. זוהי אחת "הפליאות המזדמנות על חוקי ההשגחה". אם על אדם אחד שמת קודם זמנו התעוררה שאלה כה קשה, שרק אליהו יכול היה לענות עליה – ודאי שעל ששה מליון יהודים שנהרגו – יש שאלה קשה מאוד.
כששואלים ממקום טוב – אפשר לדון ולהתבונן בענין. אפשר לצפות לתשובה הגדולה שתבוא, ואנו עדיין מצפים לה. הקושי הוא כה גדול שהתשובה על כך צריכה להיות גדולה ועמוקה. יתכן שאנו קרובים מדי ולכן אין אנו יכולים להכיל את התשובה.
אולם יכולה שאלה זו להישאל ממקום של קנטור – ואז אין טעם להתייחס לכך.

שאלות נכונות הן הבסיס לכל התקדמות של האדם. כל צעד קדימה, כל הבנה נוספת – באה משאלה שאדם שואל. במקום בו יש שאלות – שם המקום בו האדם מתקדם.
לכן ליל הסדר בנוי משאלות.
חז"ל אמרו שהבן ישאל את האב. הם לא התכוונו שנסתפק בכך שהילדים הקטנים יעמדו על כסא וידקלמו את "מה נשתנה" כפי שלמדו בגן. אמנם, גם זה דבר חשוב והוא חלק מליל הסדר, אך זהו הבסיס לשאלות נוספות, אמיתיות, שמתעוררות לאדם.
חשוב שכל אדם – מבוגר כילד – ישאל שאלות על מה שהוא פוגש – בהגדה, בחיים, בתורה.
עלינו להתרגל לשאול שאלות ממקום בריא וטוב, ובע"ה נזכה גם לתשובה גדולה, תשובה מאהבה.


1 עי' במצוה ברה ח"א מצוה י', בפרק: "לחידושה של מצות קריאת שמע" (מהדו"ב עמ' קעט).
2 עי' על כך ב"משוש הארץ", בשיחה: "חירות אמיתית", על הכרפס (מהדו"ב עמ' שכד).
3 עי' תענית ז' ע"א, ובתוד"ה "וכל".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן