לחיות עם פרשת השבוע – המקדש שבלבי

הרב יהושע ויצמן
כ״ט בשבט ה׳תשע״ח
 
14/02/2018
5
פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – תרומה – המקדש שבלבי

בשבת האחרונה היתה לנו חויה מיוחדת בישיבה – ישבנו רוב השבת במקלט. זו חויה שמאז מלחמת לבנון השניה לא חווינו. כבר במהלך השבת נודע לנו מהגוי של שבת של הישיבה מה התרחש. היתה תחושה קשה, שמטוס של צה"ל הופל על ידי הסורים. ההרגשה היא שכח ההרתעה של צה"ל נשחק, עד כדי שאויבינו מפילים לנו מטוס, דבר שלא קרה ב"ה כבר שנים רבות.

כשחשבתי על הפרשה, לא יכולתי להימנע מלקשור את הדברים ל"כח ההרתעה". אמנם לכאורה הפרשה – שעוסקת במשכן ובכליו – רחוקה מנושא זה, אך במחשבה מעמיקה הדברים קשורים.

במדרש תנחומא דורשים חכמים בכמה דרכים את הביטוי (שמות ל"ח, כ"א): "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". נעיין באחת הדרשות (תנחומא פקודי, ב'):

דבר אחר, "משכן העדות" – עדות לכל האומות שנתרצה הקב"ה לישראל על מעשה העגל, כיצד, כשעשו אותו מעשה עמד משה ולמד עליהם סנגוריא עד שנתרצה להם הקב"ה, אמר משה: רבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית, אמר לו: לך אמור להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה), לכך כתיב: "משכן העדות", שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל.

המדרש מעורר תמיהה: וכי מה אכפת לנו מהאומות? מדוע האומות צריכות לדעת שה' התרצה לעם ישראל על מעשה העגל? מדוע משה רבינו רוצה כל כך לעדכן את האומות בכך?

הבנת המדרש עולה מדברי הרב קוק זצ"ל (אורות המלחמה, ד'):

לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.

כל הקשיים שיש לעם ישראל עם אומות העולם – נובעים מחטא העגל. חטא העגל הוא הסיבה לכל המלחמות, הקשיים והמבצעים.
כשעם ישראל עמד מול הר סיני, נאמר עליו הפסוק (תהלים פ"ב, ו'):

אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.

עם ישראל היה במדרגה אלוקית עליונה. חז"ל אומרים שבמעמד הר סיני זכו עם ישראל לחירות משעבוד מלכויות וממלאך המוות. במצב זה האומות מבינות שעם ישראל הוא במדרגה עליונה, ולא מעיזות לפגוע בו. היחס הוא של יראת הרוממות, ורצון להתקרב לעם ישראל ולמעלתו.
חטא העגל גרם לנפילה ממדרגה עליונה זו (תהלים פ"ב, ז'):

אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.

האומות רואות את ישראל כאחת מהן, ולכן מבקשות להילחם בנו. הרצון של האומות להילחם בישראל נובע מחטא העגל, ולכן חשוב להודיע לכל האומות שהתרצה הקב"ה וסלח לישראל על חטא העגל.
על כך שואל משה – מי יודיע לאומות, מי יחזיר את כח ההרתעה לעם ישראל?
ותשובת הקב"ה: המשכן. השראת השכינה בישראל היא כח ההרתעה.

האמירה של המדרש חשובה. רק כשיש שכינה – יש לנו הרתעה מול האומות. כשאין השראת שכינה ונעשים חלילה דברים שגורמים להתרחקות השכינה – יש פגיעה בכח ההרתעה.

יש בזה גם צד טבעי ומובן בצורה רציונאלית. כשעם ישראל הולך בדרכו של הקב"ה, האומות מבינות את זה. אויבינו הם אנשי דת, והם יודעים מה זו אמונה. אם עם ישראל היה שומר על תורתו ואמונתו – זה היה גורם ליראה של האומות מאיתנו.
כשמנהיג החיזבאללה, נסראללה, נואם בפני אנשיו, הוא מדבר על עוצמה רוחנית. שמו ושם הארגון שלו מכילים את שם "אללה". הם מבינים שהמלחמה היא על האמונה. הוא היה רגיל לומר שבגלל שישראל מדינה חילונית – האמונה שלהם תנצח, היל"ת.
לכן חשוב להודיע לאומות – הקב"ה התרצה וסלח על חטא העגל, ולכן אין לכם סיכוי לנצח את עם ישראל.
כאשר אנו ממשיכים את חטא העגל והולכים אחר עגלי זהב למיניהם – נמשכת גם הפגיעה בכח ההרתעה.
"וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" – (שמות ל"ב, ל"ד). הקב"ה פיזר את העונש על חטא העגל לאורך כל הדורות. גם היום אנו עדיין סובלים מחטא העגל, ולכן האומות יכולות לחשוב על פגיעה בנו. אמנם, כיון שהתרצה הקב"ה – לא יצליחו האומות לפגוע באמת בעם ישראל.

נקודה נוספת בעניינו של המשכן עולה מדברי הרמב"ן על הפרשה (שמות כ"ה, ב'):

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (שמות כ"ד): "וישכן כבוד ה' על הר סיני", וכתיב (דברים ה'): "הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו", כן כתוב במשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ'). והזכיר במשכן שני פעמים "וכבוד ה' מלא את המשכן", כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עִם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני… והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם, יבין סוד המשכן ובית המקדש.

קדושת הר סיני איננה קדושה נצחית (שמות י"ט, י"ג): "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". אולם, הקדושה איננה יכולה "להיעלם". "קדושה שבהן להיכן הלכה?!" (נדרים כ"ט ע"א).
על כך עונה הרמב"ן, שהקדושה עברה אל המשכן ואל הר המוריה ובית המקדש. המשכן ממשיך את קדושת הר סיני, והוא מקור של תורה. על כן הסנהדרין יושבים בלשכת הגזית, שכן בית המקדש הוא המקום שממנו יוצאת התורה, כהמשך למעמד הר סיני. "'ולך לך אל ארץ המוריה'… למקום שהוראה יצאה לעולם" (בראשית רבה פרשה נ"ה, ז').
המקדש הוא חזרה על מעמד הר סיני, ועל כן יש בו תיקון לחטא העגל. במשכן ובמקדש עם ישראל חוזר לחיים מלאי העוצמה שאליהם הגיע במעמד הר סיני. לכן המשכן הוא עדות לכל באי עולם שהקב"ה סלח על חטא העגל, ומעמד הר סיני ממשיך במלוא העוצמה. זהו כח ההרתעה של עם ישראל.

דרשו חכמים1:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד.

מהי המשמעות של משכן בתוך כל אחד ואחד? משמעות הדברים עולה מדברי הכוזרי (ב', ל"ב):

האומות המתות, אשר ניסו לחקות את האומה החיה, הגיעו לכל היותר לדמיון חיצוני: אמנם גם בניהן הקימו בתים לאלוה, אך בבתים ההם לא נגלה אות מאת האלוה; הם קבלו עליהם פרישות ונזירות, למען תשרה עליהם הנבואה, אך היא לא שרתה עליהן; ואף גם זאת: בהשחיתם דרכם, כי חטאו ועברו חוק, לא ירדה עליהם אש מן השמים ולא מגפת פתאום, למען ידעו אל נכון כי היה זה עונש על מריָם מאת האלוה. וכאשר נפגע לבם – רצוני לומר: הבית ההוא אשר אליו הם מכוונים את תפילותיהם – לא בא כל שינוי במצבם… אולם אנחנו, כאשר נפגע לבנו, הוא בית מקדשנו, נחלינו, וכאשר ישוב לבנו לאיתנו – נרפא גם אנחנו, בין שנהיה רבים בין שנהיה מעטים, יהיה מצבנו אותה שעה מה שיהיה, כי יוצרנו אלהים חיים, הוא מלכנו, והוא המחזיק בידנו גם במצבנו כיום, מצב הפזור והגלות.

בית המקדש הוא לב האומה, ועל כן בקיומו של בית המקדש תלוי מצבה של האומה. כאשר יש מקדש – עם ישראל בריא וחזק, הלב פועם בעוצמה, ושולח דם ומזון לכל האיברים, "לכל אחד ואחד". אך כאשר אין לב, אין השראת שכינה בתוך כל אחד ואחד.
יתכן שהמקור לדברי הכוזרי הוא בדברי הזוה"ק (ח"א ויגש, ר"ט ע"ב, בתרגום):

"ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו", רבי יצחק אמר: הרי העמידוהו, שבכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני. פתח ואמר: "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים"… "צוארך", זה בית המקדש שלמטה, שהוא עומד בתיקון היופי, כצואר לגוף, מה צואר הוא היופי של כל הגוף, כך גם בית המקדש הוא היופי של כל העולם… מה צואר כל תיקוני האשה תלויים בו, כך במקדש, כל תיקוני העולם בו תלויים ושורים… מה צואר כיון שנשחת, נשחת עמו כל הגוף, כך בית המקדש, כיון שהוא נשחת ונחשך, נחשך גם כל העולם ולא מאירה השמש, ולא השמים והארץ והכוכבים.

המקדש הוא מרכז החיים של האומה, כפי שהצואר לאדם. הצואר מחבר בין המוח והלב, וכך המקדש מחבר בין שמים לארץ.
הציפיה לבית המקדש היא ענין מרכזי ביותר, גם היום.
ראשית, בצורה פשוטה – יש לצפות לבנין בית המקדש כפשוטו.
חשוב להדגיש נקודה זו. נוכחתי בכך כשהגיע פעם לישיבה אדמו"ר שביקש לדרוש בפני התלמידים. בשיחתו דיבר על בית המקדש, ואמר: בעצם אין לנו ענין בבית המקדש. אם אדם בונה מקדש בלבבו, "בתוך כל אחד ואחד" – אין לו צורך בבית מקדש מחוץ לו. ואם הוא לא בונה מקדש בתוכו, מה יעזור לו בית מקדש מבחוץ?
אנו לא מקבלים אמירה זו. אנו מצפים לבית המקדש, במקומו בהר המוריה, ולא מסתפקים בכך ש"בלבבי משכן אבנה".

בנוסף לכך, חשוב שכל אחד יבנה בעצמו מקדש בלבבו. הקב"ה משרה שכינתו בתוכנו, ואנו צריכים לבנות בית להשרות שכינתו.

ה"שפת אמת" כותב (תרומה, תרל"ג):

וזהו שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד. וכמו שאמרו ז"ל שמשה רבינו ע"ה שאל: איך יוכלו לעשות משכן לכבודו ית'. והשיבו השי"ת כי אף אחד מישראל יכול לעשותו. והוא השראת השכינה בכל דבר להיות האמונה קבוע שחיות הכל למעלה מהטבע, וזה מקדש כנ"ל.

כל אחד מישראל יכול לבנות משכן, על ידי שרואה את השראת השכינה על כל דבר. כשאדם מאמין שחיות הכל היא מה', מעל לטבע – זוהי השראת השכינה וזהו בנין המשכן שלו.
הדרך לבנות את בית המקדש בירושלים, היא בכך שכל אחד יבנה מקדש בתוכו, וישרה שכינתו של הקב"ה על כל דבר.
המשכן נבנה מתרומותיהם של כל ישראל, ולכן השראת השכינה שבמשכן נמשכת לכל אחד ואחד מבני ישראל.

זו המשימה שאנו צריכים לעסוק בה. החזרת כח ההרתעה היא על ידי המקדש. הדרך לבנין המקדש בירושלים היא על ידי בנין מקדש בלבו של כל אחד ואחד. כיצד? בכך שמבינים שהכל בא מאיתו ית'. השראת השכינה היא הרגשת הנוכחות האלוקית, ההבנה שאין דבר שלא בא מהקב"ה. החיים לאור האמונה הזאת – זה בנין המקדש בלבנו.
ההבנה הזו אמורה לשנות את החיים של האדם. כשאדם יודע שהקב"ה מסתכל עליו – הוא מתנהג בדרך טובה. על אחת כמה וכמה בארץ ישראל, ארץ שעיני ה' אלוקינו בה2.

"לחיות את פרשת השבוע" פירושו לצפות לבנין בית המקדש, שיחזיר את כח ההרתעה האמיתי של עם ישראל.
אנו צריכים להשרות שכינה בתוכנו, בכך שנרגיש את הנוכחות האלוקית, ונבין שהמציאות שמעל לטבע בונה את הטבע ומשפיעה עליו.
פעמים, שאנו נותנים מקום גדול יתר על המידה למציאות המעשית. אדם מתכנן כיצד יעשה וכיצד יפעל, ושוכח להכניס למערך השיקולים את הנוכחות האלוקית. יש לזכור שהנקודה האלוקית היא מרכז החיים, ומכוחה באים כוחות חיים נוספים.

יש בהבנה זו בירור ביחס שבין הבטחון וההשתדלות. זו שאלה שעוסקים בה הרבה. לפעמים התחושה היא, שאחר כל האמירות וההבנות, ההשתדלות היא דבר שבדיעבד. יש טבע, ואין סומכים על הנס, ולכן מצריך להשתדל. אך אם אנו מבינים שיש להתייחס למציאות שמעל לטבע, שהיא הבונה את המציאות הטבעית – כיצד יש להתייחס להשתדלות?
שמעתי לאחרונה דבר יפה ונכון בענין.
ההשתדלות היא ביטוי לאמונה. הקב"ה ברא גם את האמצעים שעל ידם משיג האדם את פרנסתו. על ידי העיסוק באמצעים, אנו משרים את השכינה בכל המציאות, ולא רק בלבנו. כשאדם עובד לפרנסתו, הוא צריך להשרות את השכינה במקום זה, והדרך לכך היא בהשתדלות, בעבודתו ובעיסוקו בעולם החומרי – וגם לשם הוא ממשיך את האור האלוקי.
המרשם לכך הוא, כפי שהגדיר זאת החזון אי"ש, "השתדלות סבירה". כל זמן שאדם פועל בצורה סבירה, כפי שבני אדם עמלים לפרנסתם – השתדלותו היא חיובית, והוא משרה שכינה במעשה ידיו. אך כאשר הוא משתדל יתר על המידה, ואיננו סומך על הקב"ה שימציא לו את פרנסתו – יש בכך פגם באמונה. יש חשיבות רבה להשתדלות, כדי להשרות שכינה במציאות הנמוכה והמעשית. אך כאשר נותנים לכך מקום רב מידי, יש בכך פגם באמונה.

כשאנו נבנה את בית המקדש בלבנו, והקב"ה יהיה נוכח בחיינו בצורה משמעותית – יבנה בית המקדש המרכזי מהצירוף של בתי המקדש שבלב כל אחד ואחד.
זו הדרך להשיב את כח ההרתעה, ולקיים בנו את הפסוק (דברים כ"ח, י'): "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.


1 מקורה של דרשה זו איננו בחז"ל, אך בחסידות עסקו בה הרבה והיחס אליה פעמים רבות הוא כמו לדברי חז"ל.
2 עי' בדרשת הרמב"ן לראש השנה, שהאריך לבאר שבארץ ישראל, "פלטרין של מלך", כל עברה חמורה יותר, וכל מצוה חשובה יותר, ומידה טובה מרובה ממידת פורענות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן