כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה"אין זכרון לראשונים". אמר ר' אחא: "אין זכרון לראשונים", זה דור המבול, "וגם לאחרונים", אלו הסדומיים, ועל מי נאמר "עם שיהיו לאחרונה", אלו ישראל, שנאמר: "לאחרונה יסעו לדגליהם". ר' יודן בשם ר' שמעון בן שקפא אמר: "אין זכרון לראשונים", אלו המצריים, "וגם לאחרונים", אלו העמלקים, ועל מי נאמר למחות את זכר עמלק, לישראל, שנאמר: "תמחה את זכר עמלק". כמה נסים נעשו לישראל משיצאו ממצרים ועד שלא יצאו ישראל ממצרים, עליהם הוא אומר: "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו", ולמי אני נותן זכרון, לנסים של עולם הבא, דכתיב: "ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים", אלא "כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מכל הארצות וגו'". כמה נביאים עמדו להם לישראל ולא נתפרשו שמותן, אבל לעתיד לבוא הקב"ה בא ומביאן עמו, היינו דכתיב: "ובא ה' אלהי כל קדשים עמך". אמר ר' זירא: כמה חסידים ובני תורה היו ראויין לימנות כגון יהודה בן ר' חזקיה, עליהם הוא אומר: "וגם לאחרונים", אבל לעתיד לבא הקב"ה עתיד להמנות לו חבורה של צדיקים משלו ומושיבן אצלו בישיבה גדולה, שנאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' ונגד זקניו כבוד", ונגד מלאכיו, ונגד גדודיו, ונגד כהניו לא נאמר, אלא "ונגד זקניו כבוד". אמר ר' אבין בשם ר' שמעון בן יוחאי: עתיד הקב"ה לישב כבגורן וצדיקים יושבין לפניו, כההוא דכתיב ביהושפט, שנאמר: "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה וגו' יושבין בגורן וגו'", וכי בגורן היו יושבין, אלא כדתנן: סנהדרין עשויה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ואמר שלמה: אנא חמיתיה מצמצם ביניהם, הדא הוא דכתיב: "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". ר' ברכיה ור' חלבו ועולא ביראה ור' ביבי ור' אלעזר בשם ר' חנינא אומר: עתיד הקב"ה לעשות ראש מחולה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר: "שיתו לבכם לחילה", לחולה כתיב, לחולה שהן חלין לפניו כעלמות ומראין עליו באצבע ואומר: "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות", "עלמות", בזריזות. "עלמות", כאילין עולמתא, היך מה דאת אמר "עלמות תופפות". "עלמות", תרגם עקילס: ענתה נסיע. "עלמות", בשני עולמות, ינהגנו בעולם הזה וינהגנו בעולם הבא.
וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה". כוונת הפסוק היא, שהראשונים והאחרונים לא יזכרו יחד עם מי שיהיה לאחרונה. רק מי שיהיה לאחרונה הוא יזכר, ולא הראשונים והאחרונים. המדרש דורש ענין זה בכמה פנים. אמר ר' אחא: "אין זכרון לראשונים", זה דור המבול, "וגם לאחרונים", אלו הסדומיים, ועל מי נאמר "עם שיהיו לאחרונה" - אלו ישראל, שנאמר (במדבר ב', ל"א): "לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם", דור המבול וסדום נמחו מן העולם ואינם נזכרים, וישראל, עליהם נאמר "לאחרֹנה", הם נזכרים לנצח. ר' יודן בשם ר' שמעון בן שקפא אמר: "אין זכרון לראשונים", אלו המצריים, "וגם לאחרונים", אלו העמלקים, ועל מי נאמר 'למחות את זכר עמלק' - לישראל, שנאמר (דברים כ"ה, י"ט): "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". ישראל הם יהיו "באחרונה", והם ימחו את זכר עמלק. כמה נסים נעשו לישראל משיצאו ממצרים, ועד שלא יצאו ישראל ממצרים - כגון עשרת המכות וכדומה, עליהם הוא אומר: "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו", ולמי אני נותן זכרון, לנסים של עולם הבא, דכתיב (ירמיה כ"ג, ז'-ח'): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", אלא "כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם" - שניסי הגאולה העתידה, שיהיו "לאחרֹנה", הם אלו שיזכרו, וניסי יציאת מצרים ישכחו מפניהם. כמה נביאים עמדו להם לישראל בכל הדורות, ולא נתפרשו שמותן - "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים" (מגילה י"ד ע"א), ורק מי שנבואתו נצרכה לדורות נזכר שמו במקרא, אבל לעתיד לבוא הקב"ה בא ומביאן עמו - מביא את כל הנביאים עמו, וזכרונם יעלה לעתיד לבוא "עם שיהיו לאחרֹנה" - עם אנשי דור אחרון, היינו דכתיב (זכריה י"ד, ה'): "וּבָא ה' אֱלֹהַי כָּל קְדשִׁים עִמָּךְ" - שכשיבוא ה' ויתגלה לעתיד לבוא, כל הקדושים - הנביאים - יבואו עמו. אמר ר' זירא: כמה חסידים ובני תורה היו ראויין לימנות - להתמנות לדיינים וראשי ישיבה, ולא זכו לכך, מסיבות שונות, כגון יהודה בן ר' חזקיה, שהיה חכם בדורו ולא התמנה בישיבה1, עליהם הוא אומר: "וגם לאחרונים שיהיו", כשם שיש מהנביאים הראשונים שלא נזכרו, ועליהם נאמר "אין זכרון לראשונים", כך מהחכמים בדורות שאחריהם יש שאין להם זכרון, ועליהם נאמר: "וגם לאחרונים שיהיו", אבל לעתיד לבא הקב"ה עתיד להמנות לו חבורה של צדיקים משלו ומושיבן אצלו בישיבה גדולה, ואז יעלה זכרונם של כל החכמים לפניו, שנאמר (ישעיה כ"ד, כ"ג): "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד", "ונגד מלאכיו", "ונגד גדודיו", "ונגד כהניו" לא נאמר עליהם שיזכו לכבוד, אלא "ונגד זקניו כבוד", שהזקנים - תלמידי החכמים, יזכו לכבוד מידי הקב"ה לעתיד לבוא. אמר ר' אבין בשם ר' שמעון בן יוחאי: עתיד הקב"ה לישב כבגורן וצדיקים יושבין לפניו, כההוא דכתיב ביהושפט - כאותו פסוק שנאמר לגבי יהושפט מלך יהודה, שנאמר (דברי הימים ב' י"ח, ט'): "וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יוֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים וְיוֹשְׁבִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם", וכי בגורן היו יושבין, אלא כדתנן - כמו ששנינו במשנה (סנהדרין פ"ד מ"ג): "סנהדרין עשויה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה", כך יושבים הצדיקים לפני הקב"ה, וכולם רואים זה את זה. ואמר שלמה המלך במשליו: אנא חמיתיה מצמצם ביניהם - אני ראיתיו שצמצם שכינתו וישב ביניהם, הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (משלי ל"א, כ"ג): "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ", והרי פרק זה הוא משל לכנסת ישראל2, ו"בעלה" הוא הקב"ה, הרי שהקב"ה נודע, כביכול, כשהוא יושב עם הזקנים - החכמים והצדיקים. ר' ברכיה ור' חלבו ועולא ביראה ור' ביבי ור' אלעזר בשם ר' חנינא אומר: עתיד הקב"ה לעשות ראש מחולה - מעגל - לצדיקים לעתיד לבא, והקב"ה כביכול במרכז, שנאמר (תהילים מ"ח, י"ד): "שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה", "לחולה" כתיב, ופירוש "לחולה" - לשון מחול, שהן חלין לפניו כעלמות ומראין עליו באצבע ואומר (שם, ט"ו): "כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת", ודורשים: "על מות" לשון "עלמות", בזריזות. דרשה נוספת: "עלמות", כאילין עולמתא - כאותן עלמות, היך מה דאת אמר - כנאמר (תהילים ס"ח, כ"ו): "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת". דרשה נוספת: "עלמות", תרגם עקילס: ענתה נסיע - ובמקום אחר מובא (שיר השירים רבה פרשה א', י"ט, ועוד): "אתניסאה", שהוא, ביוונית, עולם שאין בו מות. דרשה נוספת: "עלמות", בשני עולמות, ינהגנו בעולם הזה וינהגנו בעולם הבא."אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים
אין כתוב "רביעים יסעו", כהמשך ל"ראשונה", שנים" "שלִשים", אלא "לאחרֹנה". מהו ההבדל בין "רביעים" ובין "לאחרֹנה"? "רביעים" הוא ציון המספר בלבד, וניתן לחשוב כי ציון הסדר הוא טכני. "לאחרֹנה" מלמד על ענין מהותי הרמוז במילה זו.ט. כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ.
טז. כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ.
כד. כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ.
לא. כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם.
כנסת ישראל כוללת בתוכה את ההויה כולה, ויש בה תמצית מחייה, מההסטוריה ומהתנועות הקיימות בעולם. זוהי המשמעות הגנוזה במילה "לאחרֹנה", הנדרשת על כנסת ישראל כולה.כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה. וההסתוריה הישראלית היא תמצית האידיאלי של ההסתוריה הכללית, ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם שלא תמצא דוגמתה בישראל. ואמונתה היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידיאליות לאמונות כולן, וממילא הכח המבקר את כל המושגים האמוניים, עד שיביאם למדרגת שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', ואלהיך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא.
ומבאר המהר"ץ חיות, כיצד "לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים"?! איזה נס יכול להיות כה גדול, עד כי הוא "מעמיד בצל" את ניסי יציאת מצרים?!תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר: "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם", אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו.
קיבוץ אנשים נפרדים, מגלויות שונות, מתרבויות שונות וממסורת שונה לעם אחד - זהו נס קיבוץ גלויות, והוא גדול יותר מיציאת מצרים, שכן אז היה עם ישראל כולו במקום אחד, ועבר יחד לארץ ישראל. כור ההיתוך של קיבוץ גלויות - לא היה ביציאת מצרים9.והנה ביציאת עבדים לחפשי ואחר כך שנעשים לעם עצום, יצטרך כאן לשני עניינים גדולים. האחד, עיקר הפדות מבית עבדים לעלות מן הארץ אשר עינו אותם בפרך ימים רבים הרבה ונעשו עבדי עולם אצלם... ועוד, אף משישיגו מגמתם, הנה צריכים לבקש להם מקום מנוח ולהשים להם מושל אחד ינהגם כדי שיהיו לעם אחד... ואולם נודע כי אי אפשר שיושלם קיבוץ עם אחד רק בהיות אישי האומה אשר הסכימו להיות לעם אחד שוים בלשונותיהם בנימוסיהם בתהלוכותיהם ובמזגיהם ובדרכי המדות כאשר נודע בנסיון... ועתה אם רוצים להעשות עם ואומה מאישים נפרדים אשר גרו במדינות שונות ובין לאומים רבים, הנה אין אפשרות בטבע להשלים קבוצם להיות לעם אחד, כיון שאברי החברה נפרדים זה מזה בתכלית הריחוק, וכמעט בלתי אפשרי לפי טבע הדבר לעשות מהם חברה ואומה אחת.
והנה בהיות ישראל במצרים, היו כל ישראל הנמצאים אז כולם במקום אחד ושפה אחת להם ולא נבדלו בנימוסיהם, וכיון שהיה ה' בעזרם והוציאם ביד חזקה מתחת סבלות מצרים שוב היה הנקל לעשות מהם אומה אחת, כיון שגם בהיותם בארץ מצרים היו אז לעם אחד ושכנו במקום אחד ולא נמצא אז איש מישראל שיגור במקום אחר, וכל אישי האומה היה להם התכונה הנצרכת לקבוץ עם אחד, לא כן בשעת העליה מבבל שם נשתנה הנס באיכותו, כי חוץ מזה שהורשו כולם בדבר המלך כורש לעלות לירושלים, הנה היה אז עם ישראל נפזרים בין עמים ולאומים שונים, אלה מצפון ואלה ממצרים וארץ יון וספרד וצרפת והודו ופרס, שאר המדינות אשר גרו שמה ישראל, והיו נבדלים זה מזה בלשוניהם בנימוסיהם, ולולי ה' בעוזרם לא היה אפשר בחוק הטבע שתושלם קבוצם להיות לעם אחד, אף אחר ששלח אותם המלך כורש חופשי, כי בעצמם מצד פירוד אבריהם היו חסרים מהשלימות אשר צריכה אומה אחת שתתקיים אצלה קבוץ החברה על זמן רב, ואם כן היה כאן שני ניסים נגלים, האחת עלייתם מארץ בבל ונתן ה' בלב כורש שינהלם על מי מנוחות, והנס היותר גדול איך היה אפשרות בקיומם להשלים האישים והאברים הנפרדים...
הגאולה היא קמעא קמעא, כיון שהיא נעשית מלמטה, על ידי ישראל, ובהתאמה לכלי הקיבול האנושיים. השפע האלוקי של הגאולה חל על מעשי האדם, ועל כן אין זה נעשה בבת אחת אלא בהתקדמות איטית, שלב אחרי שלב. משום כך עתידה הגאולה להתקיים ולהיזכר, מתוך שהיא קנין עצמי של ישראל וחלק מהווייתם.דלמא (מעשה), רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא "כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז'). כך בתחילה "ומרדכי יושב בשער המלך" (אסתר ב'), ואחר כך "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" (שם ו'), ואחר כך "וישב מרדכי אל שער המלך", ואחר כך "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" (שם ח'), ואחר כך "ליהודים היתה אורה ושמחה".
בכמה פנים נתבארו דברי הגמרא. בספר מי השילוח (פרשת אמור) כתב:אמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.
המוסר עצמו על דברי תורה מקריב ומוכן להפסיד למען התורה - את העולם הזה ואף את העולם הבא. מסירות הנפש כוללת גם את העולם הבא וגם את העתיד, ונכלל בה אף הענין שאין מזכירים זאת משמו. זוהי התוצאה של מסירות נפשו.והענין בזה כדאיתא בגמ' כל המוסר נפשו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו, ונראה שמזה המעשה לא יגיע להאדם שום הנאה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא... ובשלימות האדם צריך להמצא גם הכח הזה שיוכל למסור נפשו למות אף שלא יגיע לו הנאה אף לעולם הבא... והיא שלעתיד יחזור הש"י לכל מי שהפסיד במסירות נפשו על דברי תורה.
העובדה שאין אומרים דבר הלכה משמו איננה עונש, שכן מסירות נפש על התורה היא דבר חיובי וראוי, ואין להיענש על כך. הביאור הוא, שמסירות נפש מוציאה את דברי התורה מרשותו של האדם הפרטי, ומקשרת אותם אל שורש הנשמות. אין זה נחשב כדבר תורה שנאמר על ידי אותו אדם, אלא כהלכה למשה מסיני. דבריו הפכו לתורה, "דבר ה' ממש", ועל כן אין שמו נזכר עליהם.אך הענין על פי מה ששמעתי מרה"ק זצוקללה"ה על מה שאמרו "לא אבה דוד לשתותם" (שמואל ב' כ"ג) דלא אמרינהו משמייהו כו', כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו כו', "ויסך אותם לה'" דאמרינהו משמא דגמרא. ויש להבין למה יענש המוסר עצמו למות על דברי תורה, והלא אמרו (ברכות ס"ג) שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, והיינו מסירת נפש בפועל מדמייתי להך מימרא בגמרא (גיטין נ"ז) על פסוק "כי עליך הורגנו כל היום" (תהילים מ"ד) עיין שם, שמגודל התשוקה לדברי תורה אינו מרגיש כלל במסירת נפשו. ואף שאינו בכלל דברים העומדים בפני פקוח נפש. ואמר שאין זה לעונש רק כיוון שמוסר עצמו למיתה על דברי תורה הדברי תורה שלו כלולים במקור העליון ואין להם שייכות לנפשו בפרטות רק הם דבר ה' ממש, ועל כן אין אומרים דבר הלכה משמו רק משמא דגמרא כמו שהיא הלכה למשה מסיני.
כאשר "הפרו תורתך", ואין כל אחד מתקן את התיקון הראוי לו, צריכים העובדים לתקן גם את תיקוניהם של אחרים. בזמן כזה - שהוא המצוי ברוב שנות העולם - צריך אדם לפעול בתפקיד מסוים שאין הוא ראוי לו, אף שבכך הוא פוגע בתפקיד שהיה מיועד לו על פי סדרי ההשגחה במצבו השלם של העולם.ואמר, כתיב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קי"ט). וזה הפסוק באמת מודיע דרך נכון ומרוצה בעניני העבודה המוטלת על האדם, ובפרט בזמן הגלות. והוא מה שחז"ל אמרו גם כן, במקום שאין אנשים השתדל להיות איש (אבות פ"ב). וזה כי מי שרוצה להראות חיבתו לפני המקום ב"ה ולמצוא חן לפניו, הוא כאשר חסרים עובדים ומתקנים בעולם, ליטול הוא על שכמו העבודה והתיקון גם לכל האחרים, שאז הוא נרשם ומצויין לפני הקב"ה לטובה. ולכן אמר, "עת לעשות לה'", הזמן הראוי לעשות למען ה', שיהיה הדבר מצויין ומרוצה לפניו - בזמן שהאחרים "הפרו תורתך"... והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו, והוא מ"ש, "איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מ"ט). ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו...
אך כל זה הסדר יש לשמור אותו בשעה שמקיימין התורה. אך אם מבטלין אותה, הנה אי אפשר לילך בזה הדרך לעשות חלקו לבד, כי לא ימצא תיקון מספיק לעולם. אלא צריך לקחת דרך אחר... ולכן, עת לעשות לה', צריך לעשות מה שצריך, לה', בסוד השם - השורש עצמו, בזמן שהפרו תורתך, שאז אין להכיר עוד זה המקום, אלא אף על פי שאין אנשים השתדל להיות איש... כללות הענין, שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון.