כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


קהלת רבה ב, א


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "ניתן להידרש".


"אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה". ר' פנחס ור' חזקיה בשם ר' סימון בר זבדי. ר' פנחס אמר: "אנסכה" ואנסכה, אנסה בדברי תורה ואנסה בדברי מינות, אנוסה מדברי מינות לדברי תורה. "וראה בטוב", בטובתה של תורה. "והנה גם הוא הבל", לא היה צריך קרייה למימר אלא 'והנה גם הוא שמחה', ואת אמר "והנה גם הוא הבל". ר' חזקיה בשם ר' סימון בר זבדי אמר: כל התורה שאת למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא, לפי שבעולם הזה אדם למד תורה ושוכח, אבל לעתיד לבוא מה כתיב תמן, "נתתי את תורתי בקרבם". ורבנן אמרין: עוד ינתך יצר רע לפני יצר טוב. "וראה בטוב", בטובתו של עולם הבא. רבי יונה בשם רבי סימון בר זביד: כל שלוה שאדם רואה בעולם הזה הבל היא לפני שלותו של עולם הבא, לפי שבעולם הזה אדם מת ומוריש שלותו לאחר, אבל לעולם הבא כתיב "לא יבנו ואחר ישב".


פירוש המדרש

"אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל", ר' פנחס ור' חזקיה בשם ר' סימון בר זבדי דרשו פסוק זה. ר' פנחס אמר: "אנסכה" ואנסכה - אנסה כה ואנסה כה, אנסה בדברי תורה ואנסה בדברי מינות. שלמה מעיד על עצמו כי ניסה את שתי הדרכים, ומסקנתו היא: אנוסה מדברי מינות לדברי תורה. המילה "אנסכה" נדרשת הן מלשון נסיון בין שתי דרכים, והן מלשון מנוסה מדרך לדרך. "וראה בטוב" - בטובתה של תורה, לאחר הנסיון מגיעה המסקנה שהתורה היא הדרך הטובה. "והנה גם הוא הבל", לא היה צריך קרייה למימר - לא היה צריך הכתוב לומר - אלא 'והנה גם הוא שמחה', שהרי המדובר הוא בלימוד התורה, והוא דבר משמח, ואת אמר "והנה גם הוא הבל"?! ומבארים, ר' חזקיה בשם ר' סימון בר זבדי אמר: כל התורה שאת למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא, לפי שבעולם הזה אדם למד תורה ושוכח, ועל כן התורה נקראת הבל, דבר שאיננו מתקיים, אבל לעתיד לבוא מה כתיב תמן (ירמיה ל"א, ל"ב): "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" - תהיה התורה בליבם של ישראל ולא ישכחוה, ועל כן אין היא הבל, אלא דבר הקיים לעד. ורבנן אמרין: "אנסכה" נדרש מלשון נסיכה ונתיכה של מתכת, ופירושו: עוד ינתך יצר רע לפני יצר טוב, ולא יהיה יצר רע לעתיד לבוא. "וראה בטוב" - בטובתו של עולם הבא. "והנה גם הוא הבל" - רבי יונה בשם רבי סימון בר זביד: כל שלוה שאדם רואה בעולם הזה הבל היא לפני שלותו של עולם הבא - הטוב האמיתי הוא הטוב של עולם הבא, והטוב שבעולם הזה הוא הבל לעומתו. מדוע, לפי שבעולם הזה אדם מת ומוריש שלותו לאחר - וכיון שאינה מתקיימת בידו הרי היא הבל, אבל לעולם הבא כתיב (ישעיה ס"ה, כ"ב): "לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי" - לעתיד לבוא לא יוריש אדם שלוותו לאחר, ועל כן הטובה תהיה נצחית, ואיננה הבל.


נושאי השיעור: א. שכחת התורה ועמלה - תוצאת החטא. ב. החשיבות שבשכחת התורה ובעמלה. ג. לימוד תורה בעולם הזה כהכנה לתורת העולם הבא. ד. הטוב עתיד לנצח! ה. שלוה שבעולם הזה כהכנה לשלוה שבעולם הבא.

שני חלקי המדרש דורשים בצורה אחרת את המילה "אנסכה". זו מילה מיוחדת, ועל כן הבינו חכמים שהיא ניתנה להידרש.
יש שדרשו מלשון נ.ס.ה, שעניינו ניסיון, או נ.ו.ס, שעניינו ניסה.
יש שדרשו מלשון נ.ס.כ שעניינו נסיכה ונתיכה, כפי שנראה בהמשך.
בתחילת המדרש מובאות מסקנותיו של שלמה מנסיונותיו. שלמה, מרוב חכמתו ועושרו, ניסה דרכים שונות לחיים בעולם הזה, ואת מסקנותיו מנסיונות אלה הוא מביא בספר קהלת.
שלמה היה בטוח בעצמו, ועל כן ניסה הן את התורה והן את המינות, וידע שבסופו של דבר ינוס מן המינות אל התורה ואין לו לחשוש מן הניסיון. ואכן כך היה, שכן מסקנתו היא: "אנוסה מדברי מינות לדברי תורה".

תורה שבעולם הזה - הבל
המדרש קובע, כי התורה שבעולם הזה הבל היא לפני התורה שבעולם הבא. הנימוק לכך הוא, שבעולם הזה אדם למד תורה ושוכח, ובעולם הבא לא ישכחו את התורה שילמדו.
המדרש מתייחס לשכחת התורה בצורה שלילית. דבר זה קשה, שכן בפרשה הקודמת (פסקה ל"ב) דרשו:

רבנן דתמן בשם ר' יצחק דהכא ורבי טוביה בשם ר' יצחק: לטובתו אדם למד תורה ושוכח, שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם למד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה.

האם השכחה פוגעת בלימוד התורה ועושה אותו להבל, או שהיא לטובתו של אדם?
נראה, ששני המדרשים מדברים על שני מישורים של לימוד התורה.
במישור התיאורטי-אידיאלי, ראוי לה לתורה שתילמד ולא תישכח. במצב אידיאלי, קונה האדם את התורה בלא עמל ויגיעה, ושוב אין הוא שוכח את תלמודו.
מקורו של העמל הקיים בעולם הוא בחטאו של האדם הראשון, ובירידה שירד העולם אחריו. "בזיעת אפך תאכל לחם", נתקלל האדם, והדברים נכונים גם ל"לחמה של תורה". גם עמל התורה הוא תוצאה של החטא וירידת העולם שבעקבותיו. שהרי בגן עדן היה הכל מצוי לאדם, ולא היה צריך לטרוח בעבור מזונותיו וצרכיו.
אף השגות רוחניות היה האדם משיג בלא טורח ועמל.
ביטוי לכך ניתן לראות בלוחות הראשונים, שהיה בהם מעין חזרה למצבו של האדם הראשון קודם שחטא. ואכן, "אלמלא נשתברו לוחות הראשונות - לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נ"ד ע"א).
כיון שחטא אדם הראשון וירד ממדרגתו - בא העמל לעולם, הן עמל מלאכה והן עמל תורה - ואתו השכחה. כך גם לאחר חטא העגל ירדו ישראל ממעלתם, ובלוחות שניים כבר לא היתה המעלה שהיתה בלוחות ראשונים.

להבנת היחס בין שתי המדרגות, יש להקדים שאלה:
הכיצד אדם הראשון, שהיה במדרגה כה גבוהה, נפל בחטא? הכיצד לאחר ששמעו ישראל מפי הגבורה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", והיו למדים ולא משכחים - נפלו בחטא ואמרו לעגל "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל"?
והתשובה: היא הנותנת. המעלה הגדולה היא הגורמת את הנפילה. הכיצד?
העולם הזה נברא בדרך שנברא, על מנת שיגיע אדם אל השגיו והשגותיו בעמל וביגיעה, ויקנה בכך את מדרגותיו עד שיהיו חלק ממהותו1.
מעלה המגיעה לאדם בלא שקדמה לה יגיעה, אינה קונה שביתה טבעית בעולם הזה, והיא עלולה להנטל ממנו.
מעלתו של אדם הראשון ומעלתם של ישראל במעמד הר סיני באה להם במתנה מידי הקב"ה, ולא בעמלם. משום כך לא עמדו זמן רב במעלה זו, ונפלו ממנה.
הנפילה מולידה את הצורך בעמל, שעל ידו שבה ונקנית המעלה העליונה. מובן, אם כן, שהעמל אינו "עונש" שבא לעולם בעקבות הנפילה, אלא הוא הדרך לתיקון הנפילה. משתיקָנֵה המעלה בעמל האדם - שוב לא יפול, שכן המעלה שקנה תהיה חלק מהווייתו, קנין עצמי ומהותי לו, שאיננו יכול להיפרד ממנו.
על כן במצבו של העולם היום - "לטובתו אדם למד תורה ושוכח", שכן השכחה מולידה עמל ועיסוק תמידי בתורה - דבר ההופך את התורה לחלק מן האדם. אילו היה האדם למד תורה ואינו שוכח, אמנם היה יודע את כל התורה בזמן מועט, אך לא היתה התורה חלק בלתי נפרד מחייו. השכחה מכריחה את האדם להפוך את התורה לחלק מן החיים, וכך קונה הוא אותה קנין עולם.

סיכום: אף כי במישור התיאורטי ראויה התורה שלא תישכח מן האדם, הרי שבמישור של החיים בעולם הזה, כפי שהם במצבם הנוכחי, השכחה והעמל הם הדרך לקנות את התורה קנין עצמי שלא נפרד מן האדם.

תורה של עולם הזה ותורה של עולם הבא
לאור הדברים שנתבארו, ניתן להעמיק בדברי המדרש, שתורה שאדם למד בעולם הזה היא הבל לפני תורה של עולם הבא.
מה עושה את ההבדל בין תורת העולם הזה שהיא הבל, ובין תורתו של משיח שאיננה הבל?
מובן מאליו שהשכחה אינה סיבה להבדל, אלא היא סימן להבדל.
תורה של עולם הזה מלובשת בעניינים של עולם הזה. התורה בעצמה היא מלאה אידיאלים ורעיונות אלוקיים. אלא שעולמנו הוא עולם של גוף, ולכן רעיונות אלה יורדים לעולם בדמות סיפורים וסוגיות, בחינת "הוויות דאביי ורבא". כל דבר רוחני מופיע בעולם הזה כשהוא מלובש בלבושי העולם הזה.
כך אמרו חכמים בזוה"ק (ח"ג, קנ"ב ע"א בתרגום):

בא וראה, עולם העליון ועולם התחתון במשקל אחד נשקלו. ישראל למטה - מלאכים עליונים למעלה. מלאכים עליונים כתוב בהם: "עושה מלאכיו רוחות". בשעה שיורדים למטה מתלבשים בלבוש של עולם הזה, ואם לא מתלבשים כמו העולם הזה, אינם יכולים לעמוד בעולם הזה, ואין העולם יכול לסבול אותם. ואם במלאכים כך, התורה שבראה אותם ובראה העולמות כולם והם קיימים בזכותה, על אחת כמה וכמה. כיון שיורדת לעולם הזה, אם לא מתלבשת באלו הלבושים של העולם הזה, לא יכול העולם לסבול.

התחברות התורה למציאות של משברים ונפילות, עליות וירידות, מאפיינת את התורה של עולם הזה. מתוך כך גם השכחה מצויה בה.
תורה של עולם הבא היא תורה רעיונית אידיאלית עליונה. המאפיין אותה הוא אצילותה והפשטתה. על כן גם השכחה אינה מצויה בה.

ההשלכה לעולם הזה
מה ערך יש לתורה שאנו למדים היום? האם העובדה שהיא הבל מורידה ממשמעותה?
נראה שאין זה כך. האמירה על היחס בין התקופות נועדה לכוון אותנו לגישה נכונה ללימוד התורה בעולם הזה.
משל למה הדבר דומה? לתינוק הלומד את כל התורה במעי אמו ושוכח אותה בלידתו (נידה ל' ע"ב).
האם אין ערך לתורה שלמד במעי אמו?
ערך גדול יש לכך, שכן כשיפגש עם דברי התורה לאחר מכן - לא יהיו חדשים בעיניו. הוא יזכר בהם מיד, והם ישתלבו באישיותו ובעולמו, מתוך שכבר שמע אותם בעבר.
תפקידנו בעולם הזה הוא ללמוד את התורה בדרך כזו שנהיה מוכנים לתורה של עולם הבא. אנו צריכים להתרגל למושגים הרוחניים שבתורה, כדי שכשיגיע היום ותופיע תורה זו בעולם - נוכל לעסוק בה, ולא יהיו דברים אלה רחוקים מאיתנו לחלוטין.
אם נשאל, האם יש "נפקא מינה" לידיעה זו על צורתה של "תורה של עולם הבא", התשובה הברורה היא: כן! לימודנו היום מכשיר אותנו ומכין אותנו לקלוט את "תורתו של משיח". עלינו להתרגל, ולהרגיל העולם עמנו, להיפגש עם מושגים רוחניים. תורה של עולם הבא לא תופיע בבת אחת, בלא כל הכנה. אדרבה, ככל שיתבסם העולם ואנחנו עמו, כך יהיו המושגים הרוחניים קרובים אלינו ומחוברים אלינו.
בגמ' מובא (סנהדרין צ"ח ע"ב):

דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב "הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור", משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?

התרנגול והעטלף הם שני עופות ההפוכים זה מזה. התרנגול חי ופועל רק ביום, והעטלף פועל רק בלילה. העטלף איננו יכול לחיות באור. עבור העטלף האור הוא חושך.
כשיש אור גדול - צריך עיניים המותאמות לקליטתו. מי שאיננו מתאים לכך - מסתנוור מהאור ועבורו זהו חושך גדול.
כשיבוא יום ה', יופיע אור גדול בעולם. כדי לקלוט אותו נכונה, עלינו "להיות כתרנגולים" - עלינו להתרגל לחיים באור. אנו צריכים לעמול כדי לבנות בנו כלי קיבול גדולים, שאור גדול איננו שובר אותם אלא מאיר אותם.
בזוה"ק מובא (רע"מ נשא קכ"ד ע"ב, בתרגום):

ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים.

לימוד ספר הזוהר הוא הדרך לצאת מן הגלות ולהתכונן לגאולה, שכן המושגים הפנימיים והרוחניים שבתורתו של רשב"י הם ההכנה לקלוט את האור העצום של תורת הגאולה. כך נוכל לצאת מן ה"הבל" של תורה בעולם הזה לאור הגדול של תורתו של משיח.

"ינתך יצר רע לפני יצר טוב"
בהמשך דברי המדרש יש אמירה בעלת משמעות גדולה:

עוד ינתך יצר רע לפני יצר טוב.

הטוב עתיד לנצח!
אמנם כיום הטוב דורש עבודה ועמל, ונצחונו אינו מגיע בקלות ובצורה טבעית. כך כאשר דבר טהור נוגע בדבר טמא - הטומאה פועלת ולא הטהרה, ועל כן הדבר הטהור נטמא ואין אומרים שיטהר הדבר הטמא.
אולם, בשורשה של המציאות עומדת הידיעה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א). המציאות האלוקית היא טובה, וסופה לטוב, אלא שהטוב מופיע בקליפות ויש להתגבר עליהן ולשבר אותן. זהו תהליך הדורש עמל רב ועבודה רבה מצד האדם, והוא טומן בחובו קשיים ואף נפילות. אך אנו מובטחים שסופו של הטוב לשלוט על הרע.
ידיעה זו מלמדת אותנו את ההתייחסות הנכונה לעולם. יש הרואים, למשל, את ההתקדמות המדעית והטכנולוגית כנסיגה. לטענתם, האדם מתרחק מן הטבע ומביא על עצמו סכנות, מחלות ופגעים. היכולת לגמוא מרחקים במהירות על ידי מכוניות ומטוסים - מרבה תאונות; מכשירים מודרניים רבים מגדילים את הקרינה שאליה נחשף האדם; המזון הסינתטי מזיק לגוף האדם; האדם מקיף עצמו בעולם מלאכותי, ובכך מזיק לעצמו.
הידיעה כי העולם מתקדם וצועד לטוב נותנת מבט נכון על התהליך כולו, ויש לשאוב מכאן דרך התמודדות עם הקשיים המתעוררים בדרך אל ניצחון הטוב. יש ללמוד כיצד לברר את הטוב מן הרע, לאכול את התוך הטוב ולהשליך את הקליפה הרעה.

שלוה שבעולם הזה ושלוה שבעולם הבא

יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה (אבות פ"ד מי"ז).

חיי העולם הבא הם במישור מעל לחיי העולם הזה. על כן כלל אי אפשר לדמות את השלוה שמשיג האדם בעולם הזה - בכלים החומריים והגשמים, לשלוה הרוחנית הנצחית שבעולם הבא. אף כאן, העובדה שהשלוה איננה נשארת לנצח בידי האדם היא סימן לארעיותה ולהיותה הבל. גם כאשר השלוה נמצאת בידיו של האדם - אין זו שלוה שלמה, שהרי עתידה היא להילקח ממנו, ומכאן שאיננה שלוה נצחית ומלאה.
שלות העולם הבא היא שלוה פנימית, שאיננה תלויה בגורם חיצוני זה או אחר ועל כן היא נשארת בידי האדם לנצח.
דבר זה מברר את תפקיד האדם בעולם הזה. כיון שהעולם הזה הוא ארעי וזמני, צריך האדם לשאוף להופכו לנצחי2.
הדברים החולפים שבעולם הזה - הם הדרך לקנות את חיי הנצח שבעולם הבא. כאשר משתמש האדם בעולם בדרך הנכונה - בקיום מצוות ובחיים ערכיים ורוחניים - אז השלוה הזמנית של עולם הזה יכולה להיות כלי לקניית השלוה הנצחית של עולם הבא.
בכחה של האמונה השלמה הממלאת את כל החיים להפוך את העולם הזמני והחולף למציאות נצחית. בדרך זו יכול אדם לחוש בשלוה הפנימית והנצחית כבר בעולם הזה, בשמחה ובטוב לבב.




1 כך מבאר הרמח"ל (דרך ה' ח"א, פרק ב', ב'): "ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא. פירוש - מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה. ותראה שזה נקרא קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו ית'. כי הנה הוא ית"ש שלם בעצמו, ולא במקרה, אלא מצד אמתת ענינו מוכרח בו השלימות ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה אי אפשר שימצא בזולתו, שיהיה אמתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמתת ענינו מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו. ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה, ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלימיות ותעדיר ממנה את החסרונות, ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו".
2 ועי' בדברי הרמח"ל באדיר במרום (עמ' קפ"ו): "ולכן אפילו עתה שהוא שליטת הזמן, צריך שיהיה שליטת הנצחיות, אך שיהיה נעלם שלא ינהיג, אלא שיהא נמצא, להיות נקבעים בו התיקונים שיתגלה אחר כך בסוף הזמן. וזה סוד, "צדקתו עומדת לעד" (תהילים קי"א), כי כל המעשים טובים הולכין ונקבעים במציאות הנצחיות להתגלות אחר כך", עיי"ש עוד בדבריו.





-------------------------------------------------------------------------------------------