כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


שיר השירים רבה ג, טז


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "ניתן להידרש".


רבי יוחנן פתר קרא בסנהדריות. 'הנה מטתו', מטותיו ושבטיו כמה דתימר 'שבועות מטות'. 'שלשלמה', למלך שהשלום שלו. 'ששים גבורים', אלו ששים איש מעם הארץ, הדא הוא דכתיב (מלכים ב' כ"ה) 'וששים איש מעם הארץ הנמצאים בעיר. 'מגבורי ישראל', אלו אחד עשר אנשים הדא הא דכתיב (מלכים ב' כ"ה) 'ויקח שר טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניהו כהן משנה ואת שלשת שומרי הסף, ומן העיר לקח סריס אחד', זה מופלא בית דין, ולמה קורא אותו סריס שמסרס את ההלכה, 'וחמשה אנשים מרואי פני המלך', הרי אחד עשר, וכשהוא אומר (ירמיה נ"ב) 'שבעה', להוסיף עליו שני סופרי דיינין שיושבין לפניהם. 'מגבורי ישראל', מזכין את ישראל בגבורה. 'כלם אחוזי חרב', ר' מאיר ור' יוסי, רבי מאיר אומר שהיו כלן שונין הלכה כחרב, שאם בא מעשה על ידיהם לא תהא הלכה קוהא להם, ר' יוסי אומר בשעת הדין הכל נושאין ונותנין היאך להוציא את הדין ואת המעשה ומתפחדין מדינה של גיהנם. רבי מנחם חתניה דר' אלעזר בר אבונא בשם ר' יעקב בר אבינא אם באת אשה לפניך לבית המדרש לשאול לך שאלה על כתמה ועל נדתה, תהא רואה אתה כאילו שיצאת מירכיך, ואל תתן עיניך בה, ותתפחד מדינה של גיהנם.


"ר' יוחנן פתר קרא בסנהדריות"
מדרש זה נזקק להשלמה מהמקבילה בבמדבר רבה1, ויש לראות את שניהם כתמונה שלמה.
בקריאת המדרש עולות כמה שאלות:
א. ממה נובעת החלוקה של הסנהדרין לשישים ואחד עשר, ומהי משמעותה?
ב. "מגבורי ישראל - שמזכין את ישראל בגבורה" - לא מופיע בבמדב"ר, וכן מסתבר, שכן המלים "מגבורי ישראל" נדרשו כבר לפני כן. מכל מקום, נראה שכוונתו לומר, שאם כי הסנהדרין חותכים את הדין בחרב, המהלך הכללי שלהם הוא של לימוד זכות ושל הצלה, "והצילו העדה"2.
ג. מהו שורש מחלוקתם של ר' מאיר ור' יוסי בעניין חיתוך הדין?
ד. השאלה הבסיסית בלימוד מדרש זה: מה בא המדרש ללמדנו בעניין הסנהדרין? האם נוספה כאן הבנה בעניין הסנהדרין, שהיא זו שיצרה את הדרשה של הפסוק בכיוון הזה?

נראה, שכדי להבין את המדרש, יש להתבונן במבנה הדרשות על הפסוק, ומתוך כך לראות את מקומו.
בכמה מקומות מצאנו שדרשו חז"ל כמה וכמה דרשות על אותו פסוק, כשכל פרט בפסוק נדרש לפי עניין הדרשה.
דוגמא ניתן לראות במדרש לפרשת ויצא3, שם מביא המדרש כמה דרשות על הפסוק4:

וירא והנה באר בשדה והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים והאבן גדולה על פי הבאר.

(גם שם אחת מן הדרשות היא: "והנה באר בשדה - זו סנהדרין", ועיין בהמשך).
נראה, שבמקומות אלו הבינו חז"ל שהפסוק ניתן להידרש, והבנתו הפשוטה חסרה היא. התורה לא התכוונה לתת לנו תיאור היסטורי-ארכיאולוגי של אופן השקיית העדרים בחרן בעת העתיקה, או של עמדות השמירה סביב מיטתו של שלמה. חז"ל הבינו שיש כאן תיאור של מבנה רוחני כל שהוא, שבא לידי ביטוי מעשי בתיאור המובא בפסוק. כך הבאר היא ביטוי לקבלת שפע, והמדרש בפרשת "ויצא" מביא צורות שונות של קבלת השפע של עם ישראל.
נראה, שבפסוק העוסק במיטתו של שלמה, הבינו חז"ל שיש כאן מבנה של שמירה. בספרים הפנימיים מובאת מיטתו של שלמה, כמבנה של שמירה שלנו מפני החיצונים.
כך הדרשה הראשונה על הפסוק עוסקת בברכת כהנים, "יברכך ה' וישמרך", השניה עוסקת במשמרות, והשלישית בסנהדרין. ונראה שבאו חז"ל ללמדנו על הפן של שמירה הקיים בסנהדרין - "עשו משמרת למשמרתי".

מתוך כך יתבארו הפרטים השונים במדרש:
א. "ששים גיבורים - אלו ששים איש מעם הארץ..."
"מגבורי ישראל - אלו אחד עשר אנשים..."
הרב בעולת ראי"ה5 מבאר את עניין אחד עשר סמני הקטורת:

...ע"כ להשלמת חזון עולמים זה אחד עשר סמנים היו בה, לקשר ג"כ האחת הבודדת, מצד שורש מקורה, אל החטיביות הכללית של העשר...

כלומר, המספר אחד-עשר מתחלק לעשר ואחד.
נמצא, ששבעים ואחד חברי הסנהדרין מתחלקים לששים, עשר ואחד.
שישים: זוהי הבחינה של ששת ימי המעשה, שהם זוקקים שמירה. שישים הגיבורים מקיפים את מיטתו של שלמה, כששת הפאות של הקוביה המקיפות את הנקודה הפנימית שלה. זהו הצד של המציאות המעשית המתחלקת לשש פנים והיא זוקקת שמירה.
עשר: זוהי הבחינה של היום השביעי, הנקודה הפנימית. זהו הצד של ההנהגה הרוחנית שבסנהדרין, ולא הצד המעשי של השמירה על המציאות.
שישים הגיבורים המקיפים את מיטתו של שלמה, הם כששת ימי המעשה והיום השביעי, וכששת צדדי המציאות המקיפים את הנקודה הפנימית שבמציאות.
אחד: "ומן העיר לקח סריס אחד - זה מופלא בית דין, ולמה קורא אותו סריס, שמסרס את ההלכה".
יש להבין את עניינו של מופלא בית דין, ואת משמעות הביטוי "מסרס את ההלכה"6.
סירוס ההלכה - הפיכת התורה לעקורה, שאינה פרה ורבה. האפשרות להפרות את התורה, לדמות מילתא למילתא, נובעת מכך שהדברים אינם באים חתוכים ומוחלטים, ו"אילו ניתנה התורה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה"7. אם צריך לכוון לאמת האובייקטיבית של התורה, ולא ניתן ללמוד דין מדין, זה סירוס ההלכה - עיקורה.
המופלא שבבי"ד אומר את הדברים בצורה חתוכה, שאי אפשר לערער אחריה, אין דיון בדבריו, ולכן הדברים עקורים ואינם מובילים להפריה. במדרש בפרשת "ויצא" (שהוזכר לעיל) דרשו חז"ל:

והאבן גדולה על פי הבאר, זה מופלא שבבית דין שהוא מסרס את ההלכה.

הבאר, מקור השפע, נסגרת ע"י המופלא שבבי"ד, שמונע מהשפע לצאת מן הבאר ע"י שחותך את הדברים.
כך גם בדברי ר"מ ור"י, שונים את הדברים כחרב, להוציא את הדין לאמיתו - לחתוך ולכוון לאמת שבדברים.
התורה בנויה מדברים חתוכים, מוחלטים - הלכה למשה מסיני, ומסורות שאין לדון עליהם, וגם מדברים מורכבים שנועדו לפריה ורביה, ולדימוי מילתא למילתא8.
כדי לאפשר פריה ורביה, צריך שמירה על הדברים החתוכים. ששים גיבורים שומרים על מיטתו של שלמה (מקום הפריה והרביה) עם חרב, מפני שינויים שאינם במקום הנכון.

ב. מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי היא בשאלה האם יש לחתוך את ההלכה קודם שעולה לדיון מעשי; שאלה זו נידונה בדורות קדמונים, ושתי השיטות מצאו להן סימוכין.
הגאונים היו עונים תשובות רק על שאלות שנשאלו, ולא עסקו בפסיקת הלכה קבועה.
הרי"ף, הוא שייסד את הדרך של פסיקת הלכה כדרך לימוד, וכתב ספר הפוסק את ההלכה בצורה תיאורטית, לפני הדיון המעשי.
כתב על כך הרב באגרת תתס"ט9:

... וזו היתה שיטתו של המוהר"ל מפראג ז"ל, שהאריך בס' נתיבות עולם שעיקר יסוד תורה שבע"פ הוא שתהי' הוראה מן הש"ס ולא מד' הפוסקים, וכ"כ הפליג בעניין עד שכתב שיותר טוב לפסוק מן הש"ס אע"פ שיטעה לפעמים בעיונו, מ"מ זהו דרך התורה לפסוק כפי מה שעיניו רואות. אמנם דעת הר"י מיגאש בת' (=בתשובה) נראה שאינה כן שכ' ע"ד שני חכמים שאחד בקי בתלמוד ואין רגיל בפסקי הגאונים, והשני רגיל בדברי הגאונים, ואינו בקי כ"כ בתלמוד, שיותר טוב למנות את הבקי בדברי הגאונים, והאריך בהבאת נסיונות שראה שטועים ע"י ההוראה מן התלמוד עצמו. ואלו ואלו דברי א"ח (= אלוקים חיים) הם.

הר"י מיגאש סובר, שראוי להיות בקי בספרי ההלכות גם בלי קשר לבעיה ספציפית שהתעוררה במציאות.
דעת המהר"ל, לעומת זאת, היא שפסיקת ההלכה קשורה לבעיות שבמציאות. כשיש בעיה במציאות זה סימן לכך שצריך לרדת שפע אלוקי לעולם, ויש סייעתא דשמיא מיוחדת לדיין בשעת הדין.




1 פרשה י"א, ג'.
2 במדבר ל"ה, כ"ה. ועיין במפרשים על המדרש אצלנו.
3 בראשית רבה פרשה ע', ח' – ט'.
4 בראשית כ"ט, ב'.
5 א', עמוד קמ"א.
6 עיין במפרשים שפירשו את עניין הסירוס כחיתוך, אך אין זה כפשוטו של הביטוי.
7 ירושלמי סנהדרין ד', ב'.
8 עיין ערובין י"ג: "אמר ר' אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו, שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו" - מרוב גדולתו, לא יכלו חכמים להתמודד עם דבריו, והם נשארו עקורים ולא השפיעו של המציאות.
9 ח"ג עמוד קנ"ד.





-------------------------------------------------------------------------------------------