כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבהדבר אחר, "כל הנחלים", כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב. "והים איננו מלא", והלב איננו מלא, לא הנפש שבעה לעולם, שנאמר "וגם הנפש לא תמלא". תאמר שמשעה שאדם מוציא את תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו, תלמוד לומר "שם הם שבים ללכת", דכתיב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה ליה: מהו דין שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין", לא הוה צריך קרא למימר אלא 'יהב חכמתא ללא חכימין ומנדעא ללא ידעי בינה'. אמר לה משל: אם יבואו אצלך שני בני אדם ללוות ממך ממון, אחד מהן עשיר ואחד מהן עני, לאיזה מהן את מלוה, לעשיר או לעני. אמרה לו: לעשיר. אמר לה: ולמה. אמרה לו: שאם איבד העשיר ממוני יש לו מהיכן יפרע, אבל אם איבד העני ממוני מאין יפרע לי. אמר לה: ולא ישמעו אזניך מה שאת מוציאה מפיך, אילו נתן הקב"ה חכמה לטפשים היו יושבים והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות, אלא נתן הקב"ה חכמה לחכימין, והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הוי "יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה".
דרשה נוספת לפסוק: "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת". "כל הנחלים הֹלכים אל הים" - כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב, "והים איננו מלא" - והלב איננו מלא - נמשלה החכמה לנחלים, והלב לים - אף שחכמתו של אדם מתכנסת אל לבו, אין הלב מתמלא ולעולם ניתן להכניס חכמה נוספת אל הלב. לא הנפש שבעה לעולם - אין הנפש שבעה מדברי התורה הבאים אליה, שנאמר (קהלת ו', ז'): "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא". שמא תאמר, שמשעה שאדם מוציא את תלמודו לאחֵר - ומלמדו - שוב אינה חוזרת עליו - ואיננו יכול לראות בו פנים חדשות (על פי רד"ל, ועי' בשיעור), תלמוד לומר "שם הם שבים ללכת" - דברי התורה שבים תמיד אל הלב ומתחדשים בו, דכתיב - שכתוב (דברים ו', ו'): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" - הרי שהדברים נמצאים תמיד על הלב ואינם יוצאים ממנו, ולעולם יכול האדם להשיבם אל לבו בפנים חדשות. מטרונה - אשה חשובה - אחת שאלה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה ליה: מהו דין - זה - שנאמר בשבח הקב"ה (דניאל ב', כ"א): "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה" - נותן חכמה לחכמים ומדע ליודעי בינה, לא הוה צריך קרא למימר אלא 'יהב חכמתא ללא חכימין ומנדעא ללא ידעי בינה' - לא היה צריך הכתוב לומר כך, אלא 'נותן חכמה לשאינם חכמים, ומדע לשאינם יודעי בינה', וכי שבחו של הקב"ה שנותן חכמתו למי שהוא חכם כבר מעצמו?! אמר לה משל: אם יבואו אצלך שני בני אדם ללוות ממך ממון, אחד מהן עשיר ואחד מהן עני, לאיזה מהן את מלוה - לעשיר או לעני? אמרה לו: לעשיר. אמר לה: ולמה? אמרה לו: שאם אבד העשיר ממוני - יש לו מהיכן יפרע, אבל אם איבד העני ממוני - מאין יפרע לי? אמר לה: ולא ישמעו אזניך מה שאת מוציאה מפיך?! אילו נתן הקב"ה חכמה לטפשים היו יושבים והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות, אלא נתן הקב"ה חכמה לחכימין והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הוי - הרי פירוש הפסוק "יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה", שהקב"ה נותן חכמה לחכמים, שמשתמשים בחכמה כראוי, ולא לטפשים שיבזו את החכמה.דבר אחר,
יש להבין, לשם מה חוזר המדרש פעמיים על אותו רעיון. שלושה הבדלים יש בין המדרשים:דבר אחר "כל הנחלים הולכים אל הים", כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב. "והים איננו מלא", והלב אינו מתמלא לעולם. תאמר שמשעה שאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם, תלמוד לומר "שם הם שבים ללכת".
במקור זה מוסב המדרש על הפסוקים באיוב (ל"ב, א'-י'), המתארים את תחילת נאומו של אליהוא:...זה שאמר הכתוב (איוב ל"ב): "לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט". לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם. אלא "אכן רוח היא באנוש". מי אמר הפסוק הזה, אליהוא אמרו. אימתי, בשעה שהיו אוהביו של איוב מוכיחין אותו, והיה משיבן. כיון שסילקן איוב, ראה אליהוא שלא יכלו להשיבו, שנאמר "וירא אליהוא כי אין מענה וגו'". באותה שעה אמר להם: "לא רבים יחכמו", לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם. אלא "אכן רוח היא באנוש", אלא אם כן נתן בו הקב"ה רוח כדי שיהא רגיל בתלמודו, שנאמר: "אכן רוח היא באנוש". שאלה מטרונא אחת לר' יוסי בן חלפתא, אמרה לו: הרי כל שבחו של הקב"ה שהוא נותן לחכמים חכמה, שנאמר "יהב חכמתא לחכימין", לא היה צריך לומר אלא 'יהב חכמתא לטפשין'. אמר לה: יש לך קוזמין (תכשיטים יקרים)? אמרה לו: הן. אמר לה: אם בא אדם לשאול קוזמין שלך, משאלת את אותם לו? אמרה לו: אם יהיה אדם אוקנוס (עשיר), אני משאלת לו קוזמין שלי. אמר לה: קוזמין שלך אין את משאלת אלא לאדם אוקנוס, הקב"ה יתן את החכמה לטפשין?! לפיכך אמר "יהב חכמתא לחכימין". אמר אליהוא: לא כל מי שהוא מבקש הוא נותן לו, הוי "לא רבים יחכמו", אלא "אכן רוח היא באנוש".
עד עתה עמד אליהוא בצד והמתין, שכן רעיו של איוב היו מבוגרים ממנו, והוא הבין שחכמתו של האדם היא תוצאה של שנותיו ושנות לימודו - "אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה".וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו. וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים. וּבִשְׁלשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב. וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים. וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ. וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם. אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה. אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט. לָכֵן אָמַרְתִּי שִׁמְעָה לִּי אֲחַוֶּה דֵּעִי אַף אָנִי.
אילו התורה איננה אלא ידיעות, הרי שמה שאדם למד לעצמו - זה מה שמלמד לחברו. העמקות והגודל של הלימוד נשארים לעולם בדרגתם הראשונה, שכן הידיעה עצמה איננה משתנה.תאמר שמשעה שאדם מוציא את תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו.
הדברים שאדם לומד שבים אל לבו, והופכים לחלק מהלב. לבו רחב יותר, והתורה שהוא מקבל גדולה ועמוקה יותר. התורה שמלמד לאחר איננה אותה תורה שלמד הוא, שכן האדם מקבל את התורה כידיעה, אך הידיעה הופכת לחלק מהאישיות, וכאשר הוא מלמד לאחר הדברים מתגלים בעוצמה רבה יותר.תלמוד לומר "שם הם שבים ללכת", דכתיב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך".
הנפש היא במישור אחד מעל לעולם המעשי, ועל כן אין העולם המעשי יכול למלא אותה. הידיעות נבלעות בנפש והופכות לחלק ממנה, ועל כן אין גבולות לתורה שאדם לומד."וגם הנפש לא תמלא", שהנפש יודעת כל מה שהיא עמלה - לעצמה היא עמלה, לכך אינה שבעה לא תורה ולא מעשים טובים. משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מה שבעולם אינן חשובין לה כלום, למה שהיא בת מלך. כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים.