כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


קהלת רבה ב, טו


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל המשל.


"ופניתי אני לראות חכמה", "ופניתי" - ופיניתי, כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו. "לראות חכמה והוללות וסכלות", ר' חנינא בר פפא ור' סימון. ר' חנינא בר פפא אומר: "הוללות", זו הוללה של מלכות, "וסכלות", זו הטרחות. ר' סימון אומר: "הוללות", זו הוללה של מינות, "וסכלות", זו הטפשות. "כי מה האדם שיבא אחרי המלך וגו'", אם יאמר לך אדם יכול אני לעמוד על משתיתו של עולם, אמור לו: אחרי המלך בשר ודם אי אתה יכול לעמוד, אחר מלך מלכי המלכים הקב"ה אתה יכול לעמוד. ר' נחמן אמר תרתי: לחרישת הקנים שאין אדם יכול להכנס לתוכה, מה עשה פיקח אחד, כיסח ונכנס כיסח ונכנס דרך הכיסוח ויצא דרך הכיסוח. ר' נחמן אמר חורי: לפלטין גדולה שהיה לו פתחים הרבה וכל מי שנכנס לתוכה טועה, היה שם פיקח אחד נכנס ונטל פקיעת גמי וקשרה נגד הפתח, הכל נכנסין אצל הפקעת ויוצאין דרך הפקעת. אמר ר' שמעון בן יוחאי: משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שבנה פלטין וכל העוברים ושבים נכנסים לתוכו ואמרו: אלו היו עמודיה גבוהים היתה נאה, אילו היו כותליה גבוהים היתה נאה, אלו היתה תקרתה גבוה היתה נאה, שמא יבא איש ויאמר: אילו היו לי שלשה ידים או שלשה עינים או שלוש אזנים או שלוש רגלים הייתי נאה, תלמוד לומר "את אשר כבר עשוהו", אין כתיב כאן "עשהו", אלא "עשוהו", כביכול הקב"ה ובית דינו עשאוהו, נמנים על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תיקונך. ואם תאמר שתי רשויות הן, והלא כבר נאמר: "הוא עשך ויכוננך". אמר ר' לוי בר חיתא: מלך בשר ודם בונה פלטין, אם נתן ביבה על פתחה אינה נאה ואינה משובחת, אלא הקב"ה ברא את האדם ונתן ביבו על פתחו, ואיזה זה, זה בית חוטמו, והוא נואו והוא שבחו. אמר ר' יצחק בר מריון: כתיב, "ויצר ה' אלהים את האדם", מה תלמוד לומר "אשר יצר", אלא הצור הוא צייר נאה, כביכול מתגאה בעולמו ואומר: ראו בריה שבראתי וצורה שציירתי. ואמר רבי יצחק בר מריון: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", הוא בראן והוא משבחן, ומי מגנן, בוראן מקלסן, מי נותן בהן דופי, אלא הם נאים ומשובחים הם, שנאמר: "אלה תולדות השמים והארץ". ר' פנחס בשם רבי לוי אמר: "בהבראם" בה"א בראם.


פירוש המדרש

"וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ". "ופניתי" - נדרש לשון פינוי - ופיניתי, כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו - חכמתו של שלמה לא התקיימה בידו, ונלקחה ממנו. "לראות חכמה והוללות וסכלות" - ר' חנינא בר פפא ור' סימון דרשו מילים אלה. ר' חנינא בר פפא אומר: "הוללות" - זו הוללה של מלכות - ההוללות הנהוגה בחצר המלוכה, "וסכלות" - זו הטרחות - הטרחה שטורחת המלכות - מלכות רומי - במעשיה, סכלות היא. ר' סימון אומר: "הוללות" - זו הוללה של מינות - ההוללות והפריצות שנוהגים המינים (עי' לעיל פרשה א', כ"ה), "וסכלות" - זו הטפשות - המינות והוללותה נובעים מטפשות. "כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו" - אם יאמר לך אדם יכול אני לעמוד על משתיתו של עולם - לדעת על מה העולם מושתת ובנוי, אמור לו: אחרי המלך בשר ודם אי אתה יכול לעמוד, שמחשבותיו וצורת מלכותו מורכבים ואי אפשר לעמוד עליהם, אחר מלך מלכי המלכים הקב"ה אתה יכול לעמוד?! ר' נחמן אמר תרתי - שני משלים לבאר את עומקה של החכמה האלוקית. המשל הראשון: משל לחרישת הקנים - חורשה של קנים שאין אדם יכול להכנס לתוכה, מה עשה פיקח אחד, כיסח ונכנס, כיסח ונכנס דרך הכיסוח ויצא דרך הכיסוח - וכך סלל את הדרך לבאים אחריו. בשיר השירים רבה (פרשה א', ח') מבואר ששלמה הוא שפתח את החכמה בפני הציבור. ר' נחמן אמר משל חורי - אחר: משל לפלטין גדולה - ארמון גדול - שהיה לו פתחים הרבה וכל מי שנכנס לתוכה טועה, היה שם פיקח אחד נכנס ונטל פקיעת גמי וקשרה נגד הפתח הכל נכנסין אצל הפקעת ויוצאין דרך הפקעת - הפקעת קשורה בפתח וניטלת עם ההולכים, וכך יכולים הם לחזור בדרך בה באו. אמר ר' שמעון בן יוחאי: משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שבנה פלטין - ארמון - וכל העוברים ושבים נכנסים לתוכו - מייעצים למלך ומבקרים את בניינו, ואמרו: אלו היו עמודיה גבוהים היתה נאה, אילו היו כותליה גבוהים היתה נאה, אלו היתה תקרתה גבוה היתה נאה. הנמשל: האדם משול לאותו ארמון שנבנה על ידי המלך: שמא יבא איש ויאמר אילו היו לי שלשה ידים או שלשה עינים או שלוש אזנים או שלוש רגלים הייתי נאה, תלמוד לומר "את אשר כבר עשוהו", אין כתיב כאן "עשהו", בלשון יחיד, אלא "עשוהו", בלשון רבים, כביכול הקב"ה ובית דינו עשאוהו, נמנים על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על תיקונך - כל אבר נידון בבית דין של מעלה והוחלט לעשותו כפי שהוא, ועל כן אין להרהר על כך. ואם תאמר שתי רשויות הן, ועל כן נאמר בלשון רבים, והלא כבר נאמר (דברים ל"ב, ו'): "הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" - בלשון יחיד, ללמדך שהקב"ה בלבד עשה את האדם, אלא שנמלך בבית דינו. אמר ר' לוי בר חיתא: מלך בשר ודם בונה פלטין, אם נתן ביבה על פתחה אינה נאה ואינה משובחת - אין זה נאה לשים את הביוב בפתח הארמון, אלא הקב"ה ברא את האדם ונתן ביבו על פתחו, ואיזה זה, זה בית חוטמו - הנמצא בפניו של אדם, והוא נואו - יופיו - והוא שבחו. אמר ר' יצחק בר מריון: כתיב (בראשית ב', ז'): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", מה תלמוד לומר - מה מוסיפות המילים "אשר יצר" בפסוק שלאחר מכן: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר"?! אלא "יצר" לשון ציור, ודרשו: הצור - הקב"ה - הוא צייר נאה, כביכול מתגאה בעולמו - שהוא הציור שצייר - ואומר: ראו בריה שבראתי וצורה שציירתי. ואמר רבי יצחק בר מריון (בראשית ב', ד'): "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" הוא בראן והוא משבחן, ומי מגנן, בוראן מקלסן, מי נותן בהן דופי - אם הקב"ה משבח את מעשיו, מי יכול לגנותם? אלא הם נאים ומשובחים הם, שנאמר: "אלה תולדות השמים והארץ". ר' פנחס בשם רבי לוי אמר: "בהבראם" - בה"א בראם, שנברא העולם הזה באות ה'.


נושאי השיעור: א. חכמתו של שלמה ניתנה לו במתנה, ועל כן לא התקיימה בידו. ב. הטרחה בעולם הזה מצד עצמה - הבל. ג. האמונה מחכימה. ד. הגישה אל החכמה האלוקית דורשת הדרכה. ה. האדם בנוי בתבנית העולמות העליונים.

חכמתו של שלמה

"ופניתי", ופיניתי, כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתו ושכחה בשעתו.

מילת מפתח באישיותו של שלמה היא: "בשעתו". סעודה גדולה היא "כסעודת שלמה בשעתו" (בבא מציעא פ"ז מ"א). גדולתו וחכמתו של שלמה באו לשעתם ונלקחו ממנו.
המדרש מציין, כי הצורה בה קנה שלמה את החכמה מלמדת על הסיבה לכך שנלקחה ממנו. "ופניתי" - שלמה לא עמל והתייגע על החכמה, אלא פנה כה וכה - והנה החכמה בידו. כך מתארים זאת חז"ל (שיר השירים רבה פרשה א', ט'):

...מיד "ויקץ שלמה והנה חלום", אמר ר' יצחק: חלום היה עומד על כנו: חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי.

שלמה קנה את החכמה בן לילה, בלא עמל ויגיעה. זו הסיבה לכך שלא היתה החכמה קבועה אצל שלמה, והיא נלקחה ממנו.
כל דבר שמקבל האדם שמתנה מאת ה', בלא שעמל לקנותו - גורר הוא אחריו נפילה ואיבוד המתנה.
אדם הראשון נברא במדרגה עליונה ביותר. אולם, מיד חטא וירד ממדרגתו.
במעמד הר סיני התעלה עם ישראל כולו למעלה עליונה - ומיד נפל ממנה בחטא העגל.
לאחר הנפילה שב האדם ועם ישראל לקנות את המדרגה העליונה בעמלו וביגיעתו - וקנין זה איננו חיצוני לו אלא חלק מהווייתו, ועל כן הוא מתקיים בידיו.
שלמה באישיותו ובמלכותו מבטא את התהליך שעובר העולם כולו. על פי אחת הדעות1 היה שלמה: "מלך הדיוט ומלך, חכם טפש וחכם, עשיר עני ועשיר". את מלכותו, חכמתו ועשרו קיבל שלמה במתנה, ועל כן נלקחו ממנו. לאחר מכן עמל שלמה ושב למעלתו ביגיעה ובעמל, ושוב לא נפל ממנה.
על חכמתו של שלמה בראשית דרשו חכמים "ופניתי אני", שהיתה החכמה בקרבו כמשקה הנמצא בספל, שאין הוא חלק מן הכלי, ובקלות רבה יוצא הוא ממנו לחוץ.

הוללות וסכלות
ביטוי זה נדרש במדרש בשתי צורות: על המלכות ועל המינות.
המלכות היא מלכות רומי, שהיתה בזמן חז"ל בשיא עוצמתה. המינות היא הנצרות, שאף היא כבשה לה בזמן זה מעמד מרכזי בעולם. שתיהן אף קשורות זו לזו, שכן מלכות רומי קיבלה על עצמה את הנצרות, ובכך סייעה להתפשטותה המהירה. נמצא, אפוא, שדורשים חז"ל את המילים "הוללות וסכלות" על שתי בחינות שבמלכות רומי: המלכות עצמה והדת שלה - האידיאולוגיה העומדת מאחורי המלכות.

מלכות רומי
את המילה "סכלות" דורשים חז"ל על הטרחות של המלכות. מהי הטרחה המרובה של המלכות, ומדוע טרחה זו היא סכלות?
בתיאורה של הגמרא (עבודה זרה ב' ע"א), שנאמר אף הוא על ידי בעל הדרשה כאן, ר' חנינא בר פפא, יש ביאור לכך:

דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר (ישעיהו מ"ג): "כל הגוים נקבצו יחדו וגו'". אמר להם הקב"ה: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנאמר: "ויאספו לאומים", ואין לאום אלא מלכות, שנאמר (בראשית כ"ה): "ולאום מלאום יאמץ"... מיד נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה... אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב - שלי הוא, שנאמר (חגי ב'): "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות", כלום יש בכם מגיד זאת, שנאמר: "מי בכם יגיד זאת", ואין זאת אלא תורה, שנאמר (דברים ד'): "וזאת התורה אשר שם משה", מיד יצאו בפחי נפש. יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה... אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים - ליטול מהם מכס, כרכים - לעשות בהם אנגריא, מלחמות - אני עשיתי, שנאמר (שמות ט"ו): "ה' איש מלחמה", כלום יש בכם מגיד זאת, שנאמר: "מי בכם יגיד זאת", ואין זאת אלא תורה, שנאמר: "וזאת התורה אשר שם משה", מיד יצאו מלפניו בפחי נפש...

טרחות רבות טרחו האומות - בנו שווקים, גשרים ומרחצאות. האומות טוענות שעשו זאת בשביל ישראל. אמירה זו תמוהה, הרי האומות עצמן יודעות שלא עשו זאת בשביל ישראל אלא לצורך עצמן, וכי חשבו האומות שאפשר להטעות את בית דין של מעלה?
אין זאת, אלא שכאשר באות האומות לפני בית דין של מעלה והן מביטות על מעשיהן במבט לאחור, הן מבינות שבעצם היה זה בשביל ישראל. ישראל הרי נהנו ממעשיהן של האומות ועל כן מובן להן לפתע, שכל מה שעשו היה בשביל ישראל. אמנם לא לכך היתה הכוונה מתחילה, אבל כעת מתברר, ש"כולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה".
מצד האמת יש מטרה לכל ההתפתחות באנושית, הטכנולוגית והמדעית. המטרה מתגלה על ידי עם ישראל, המשתמש בכל האמצעים שבעולם לקיומו, ולגילוי שם ה' ותהילתו: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיה מ"ג, כ"א), "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'" (ישעיה מ"ג, י').
אין ערך לכל המעשים הנעשים לפיתוחו של העולם, אם אין הם משמשים לשם ה'. כך מבינות האומות בחכמה שלאחר מעשה.
אמנם, הקב"ה אינו מקבל את הטענה, שכן האומות לא התכוונו להנות את ישראל. הדברים נבנו על ידי האומות לצורך עצמם, וישראל נהנו מכך מצד עצמם, ועל כן אין בני האומות זוכים ליטול שכר על מעשיהם.
על פי דברים אלה מובנת הדרשה: "וסכלות זו הטרחות". הטרחה בבניית שווקים, גשרים ומרחצאות היא סכלות וטרחה לחינם אם אין זה בשביל דעת ה'. לשם מה משקיע האדם ועמֵל בבנין העולם וקידומו אם אין זה לצורך אמיתי, של גילוי שמו יתברך?

נראה שיש בדרשה זו קריאת כיוון כללית ביחס לשכלול העולם ופיתוחו על ידי האדם.
יש הטוענים שהתקדמות העולם - הטכנולוגית, המדעית, התרבותית וכדומה - אינה אלא נסיגה. כלום לא היה עדיף לגור במערות, לצוד בהמות וחיות וכך לחיות, ללא כל הציויליזציה המודרנית? והרי כמה מחלות, תאונות, מלחמות ואסונות מביאה עלינו הקידמה.
אכן, בהסתכלות חיצונית על העולם יש אמת בטענה זו. השאלה אם זו נסיגה או התקדמות תלויה בהגדרת היעד שאליו העולם צועד. אם אין כלל יעד שאילו העולם הולך ושואף, הרי שאין כלל משמעות למושג "התקדמות" בהקשר זה. ההתקדמות היא לקראת היעד, ואם אין יעד - אין התקדמות. בהבנה כזו של העולם יש מקום לאמירה שהטכנולוגיה מצעידה את האנושות לאחור, כיון שהיא מביאה בכנפיה קלקולים רבים.
ישראל - ישר אל - מאמינים כי יש מטרה לעולם, ויש יעד לקראתו הוא צעד. היעד הוא קיום היעוד: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט').
מגבלות הזמן והמקום הטבועות בעצם היות העולם חומרי, וכן הפירוד שאנו רואים בין מרכיבי המציאות השונים - כל אלה מרחיקים את קיום היעוד בו יהיה ה' אחד ושמו אחד. הטכנולוגיה מתגברת על גורמי הזמן והמקום המפרידים בין בני האדם, וכיום ניתן להבין כיצד "יהיה ה' אחד ושמו אחד". ניתן לאחד את האנושות סביב רעיון אחד - ואפילו ברגע אחד - וכשיתגלה שם ה' על כל בשר - יהיה ה' למלך על כל הארץ.
חז"ל מבארים את מקומה של ברכת הדעת בתפילת שמונה עשרה (מגילה י"ז ע"ב):

ומה ראו לומר בינה אחר קדושה, שנאמר (ישעיה כ"ט): "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו", וסמיך ליה: "וידעו תועי רוח בינה". ומה ראו לומר תשובה אחר בינה, דכתיב (ישעיה ו'): "ולבבו יבין ושב ורפא לו".

הדעת הנכונה, עליה אנו מתפללים, היא דעת הנובעת ממקור הקודש. רק לאחר "והקדישו את קדוש יעקב", יכולים תועי רוח לדעת בינה. אף תכליתה של הדעת מבוארת: "ושב ורפא לו". התוצאה של הדעת היא התשובה - שיבת המציאות כולה אל מקורה האלוקי.
אם אין החכמה, הדעת והמחקר מובילים לדעת אלוקים, להבנה מופשטת של הבריאה והתורה, ולתשובה של המציאות כולה - אין בכך ערך. אין זה אלא סכלות.

מינות
ביחס למינות נדרשת המילה סכלות כפשוטה: "זו הטפשות".
הכפירה וחוסר האמונה מובילות לטפשות, כמאמר הכתוב (תהלים י"ט, ח'): "עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי". הכיצד?
החיים מזמנים לאדם סתירות והתמודדויות שונות מול הערכים שהוא דוגל בהם. אם הערכים אינם מוחלטים, הרי שהם משתנים בשעה שנתקל האדם בקושי. דוגמא בולטת לכך היא שינוי דעתם של הבריות - מבחינה פוליטית, למשל - בעקבות אירועים שונים, כפיגועים, ח"ו, או פעולות צה"ל. דעתו של אדם והערכים בהם הוא דוגל משתנים עם שינויי המציאות, ואינם עומדים כצוק איתן מעליה. על כן אין אדם רגיל בהעמקה ובהתבוננות, עד שמגיע הוא אל אותה נקודה עמוקה, שבה מתיישבות הסתירות.
הדבר בולט בלימוד התורה. אם אין אמון באמת התורה, הרי שהתגובה הראשונה לסתירה או לדבר בלתי מובן היא דחייתו. מי שיש לו אמון באמת התורה, הרי שהוא מעמיק עוד ועוד, עד שהוא מגיע לעומק כזה, שבו מיושבות הסתירות. האמונה מביאה לחכמה שאין דרך להגיע אליה מבלעדי האמונה.
אדם מאמין אינו נבהל מפני קושיות וקשיים, ואינו מבטל את האמת מפניהן. זו האמת, ואם אין היא נראית כלפי חוץ, הרי שיש להעמיק בה ולחשוף את העומק שבו מיושבות הסתירות הנראות לעין. המאמין זוכה לחויה של עומק, שלא ניתן להגיע אליה מבלעדי האמונה. הכפירה מובילה לרדידות מחשבתית ולשטחיות, והאמונה מובילה לחשיבה מעמיקה על התורה ועל המציאות.

הגישה אל החכמה האלוקית
"מי האדם שיבוא אחרי המלך" - לא ניתן לעמוד על המורכבות הרבה של העולם, מתוך רבבות הפרטים הבונים אותו ומשפיעים על צורת בניינו וקיומו.
בהמשך לכך, אומר רב נחמן שני משלים כדי ללמד כיצד ניתן לגשת אל החכמה האלוקית כראוי. יש לציין, שבמדרש שיר השירים רבה (פרשה א', ח') מובאים שני משלים אלה כדי לבאר את הדרך בה פתח שלמה את התורה בפני העם. פשוט הוא, שאמירת שני משלים נובעת מכך שיש בכל אחד מהם חידוש ותוספת שאין בחברו.
התבוננות במשלים מלמדת, שהראשון עוסק בדרך להיכנס אל החכמה, והשני בדרך לצאת מן החכמה.

המשל הראשון:

לחרישת הקנים שאין אדם יכול להכנס לתוכה, מה עשה פיקח אחד כיסח ונכנס כיסח ונכנס דרך הכיסוח ויצא דרך הכיסוח.

החכמה האלוקית גדולה ועליונה, ואין דרך להגיע אליה. מקורה בדרכי הנהגת ה' את העולם, הנסתרות מעיני כל חי. לבושה הוא בתורה הגלויה לעינינו. החלק הנסתר שבתורה נקרא "קבלה", שכן בלי לקבל את הידיעות הנסתרות והעמוקות אי אפשר לעמוד על דברי החכמה. השכל האנושי איננו יכול עמוד מעצמו על דרכיו של הקב"ה, ולשם כך יש צורך בקבלה מגבוה.
עולם החומר עוטף את האמת האלוקית ומסתיר אותה מן האדם. יש צורך לכסח - להסיר את הקליפות ולגלות מה נמצא מעבר לכיסויים, מה נעלם בהעלם של העולם.

המשל השני:

לפלטין גדולה שהיה לו פתחים הרבה וכל מי שנכנס לתוכה טועה, היה שם פיקח אחד נכנס ונטל פקיעת גמי וקשרה נגד הפתח הכל נכנסין אצל הפקעת ויוצאין דרך הפקעת.

גם לאחר שכבר נכנס האדם אל החכמה האלוקית, יכול הוא לטבוע בים הפרטים, ים שאין לו סוֹף. המורכבות הרבה של הנהגת הקב"ה את העולם גורמת לכך שאי אפשר לקחת את דברי החכמה ולחיות על פיהם בעולם בצורה ישירה. הורדת דברי החכמה להנהגה מעשית היא בלתי אפשרית, מתוך ריבוי הפרטים המרכיבים את העולם ואת דרך ההנהגה שלו.
יש הכרח בהדרכה מפי מי שלמד את החכמה האלוקית ועמד על הדרך בה יש לשוט במים אלה. המלמד איך נכנסים אל החכמה האלוקית, הוא יכול ללמד גם איך יוצאים ממנה - איך חיים בעולם הזה מתוך העולם הפנימי.

שני המשלים בנויים האחד על גבי חברו. השלב הראשון הוא הסרת הקוצים המונעים את הכניסה אל החכמה. המוצא את הדרך להיכנס, יכול לבקש את דרך היציאה - השיבה אל עולם המעשה על פי ההדרכה של החכמה האלוקית.

צורת בריאת האדם
רשב"י אומר, שבני האדם חושבים שהיו יכולים לברוא את האדם בדרך טובה יותר2, אך הצורה בה נברא האדם איננה מקרית, והיא תוצאה של "דיון" בבית דין של מעלה.
הכתוב אומר:

כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ.

המילה "עשוהו" בלשון רבים מלמדת כי האדם מורכב מכוחות רבים, הסותרים זה את זה. ההרכבה ביניהם היא היוצרת את שלמות האדם כפי שאנו רואים אותו.
נראה, שרשב"י מכוון לדברים המובאים בחכמה הפנימית על הצורה שבה נברא האדם, ועל היחס בין האדם ובין העולמות העליונים.
כותב הרמ"ק (פרדס רמונים שער ל"א פרק ח'), בהקדמת פרק העוסק בביאור המשמעות הפנימית של איברי גוף האדם:

מפורסם הוא כי לפי הכנת הדברים התחתונים כן חשק העליונים לדבק בהם. וראיה גדולה ממעשה המשכן כי מפני היות אבריו כללם ופרטם רומזים אל העניינים העליונים, רצוני לומר אל המרכבות העליונות, לכן היו העולמות והמרכבות ההם נמשכות ושופעות בגולמים ההם. וממה שהיו גולמים מתים, מצד רמז פעולתם נמשך עליהם החיים העליונים ולכן השכינה היתה שורה בהם וכבוד ה' מלא את המשכן. וכן הענין כי להיות הגוף דומה אל הרוחני לכן הוכרח כי אפילו שיהיה הדבר רוחני יתדבק בגשמי לרוב תשוקתו אליו. והטעם מפני שהתחתונים הם משכן לעליונים וכמו שחשק המסובב לעלות אל סבתו כן חשק הסבה שיהיה מסובבו קרוב אליו. וכחשק העלול אל עלתו כן חשק העלה שיתקרב עלולו אליו. והדברים האלה מוכרחים מעצמם כי על ידי כך הוא קשר העולמות עם היותם מנורה של פרקים. ואם ח"ו היה חפץ הסבה לעלות והמסובב לרדת לא הי' אל מציאות ההויות תקומה בעולם והיחוד והקשר היה נתפרק לפרקים. ואל ענין כזה נאמר בתורה קדושים תהיו כי קדוש אני... וכן הענין בנשמה כי משתלשלת מעלה לעלול על ידי המדרגות הנז' כמבואר בפי'. ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה כי כמו שרמזנו בשער זה ובשערים הקודמים בהנשמה כן הגוף שהוא מרכבתה שברא לה הקב"ה הוא דומה אליה בכל ענייניו.

יכולתו של גוף האדם להיות משכן לנשמה, שמקורה בעולמות עליונים, נובעת מהיותו בנוי בצורת העולמות העליונים - "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א', כ"ז). הנשמה - הקישור לעולמות העליונים - היא ההופכת את גוף האדם ליחידה אחת. הנקודה הרוחנית היא המחברת את חלקי הגוף להיותם אחד, ובלעדיה - היה מתפרק הגוף לחלקים.
העולם הרוחני הוא מורכב מרבבות פרטים, ומדברים נשגבים שאין ביכולת האדם לעמוד עליהם. גוף האדם, הבנוי בתבנית העולמות הרוחניים, הוא הדרך לעמוד על הדברים העליונים - "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב י"ט, כ"ו).
על ידי התבוננות בדברים הבנויים בתבנית העולמות - "את אשר כבר עשוהו" - ניתן לעמוד על דרכו של המלך, ולהבין מקצת מהנהגתו.




1 שיר השירים רבה פרשה א', י', עיי"ש ובשיעור לפסקא זו ב"רבה אמונתך" לשיר השירים ח"א.
2 יש לציין, שבירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) מובא: "רשב"י כדעתיה, דרשב"י אמר אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין, חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה. חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה, אילו הוו תרין על אחת כמה וכמה". תרגום: רשב"י כדעתו, שרשב"י אמר אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל, היית תובע מלפני ה' שיברא לאדם שני פיות, אחד שיהיה עוסק בתורה ואחד שיעשה בו כל צורכו. חזר ואמר ומה אם באחד אין העולם יכול לעמוד מפני לשון הרע, אילו היו שנים על אחת כמה וכמה.





-------------------------------------------------------------------------------------------