כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


שיר השירים רבה ח, טז


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל המשל.


'כרמי שלי לפני' תני ר' חייא למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו. מה עשה התחיל חובט עליו במקל, אמר לו אל תשמע לאביך, אמר לו שוטה שבעולם כל עצמו של אבא לא מסרני לדידך אלא על ידי שלא הייתי שומע לו ואתה אומר לי אל תשמע לאביך, כך כיון שגרמו העונות וחרב בית המקדש וגלו ישראל לבבל אמר להם נבוכדנצר אל תשמעו לתורת אביכם שבשמים, אלא (דניאל ג') 'תפלון ותסגדון לצלמא די עבדת', אמרו לו ישראל שוטה שבעולם כל עצמנו לא מסרנו הקב"ה לידך אלא שהיינו משתחוים לצלם, הוא מה דאת אמרת (יחזקאל כ"ג) 'צלמי כשדים חקוקים בששר', ואת אמר לן 'תפלון ותסגדון לצלמא די עבדת', ווי ליה לההוא גברא. באותה שעה אמר הקב"ה 'כרמי שלי לפני', אמר לפניו אותו רשע אלף היו ונתמעטו כאן ונעשו מאתים איש. אמר לו הקב"ה אוי לו לאותו רשע לחה סרוחה, אלף היו ונתרבו כאן ונעשו מאתים אלף. 'האלף לך שלמה' ר' הילל בריה דר' שמואל בר נחמן הרב נוטל אלף ותלמיד נוטל שכר מאתים, מה טעם 'האלף לך שלמה'. רבי אלכסנדרי אמר אין הרב נוטל שכר של תלמודו עד שישלימנו לאחרים, מה טעם 'האלף לך שלמה'. ר' חייא בריה דרבי אבא דיפו אמר הלומד תורה בצער נוטל אלף שלא בצער מאתים נוטל בשכרו, ממי את למד משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי, שבטו של נפתלי על ידי שהיו עוסקים ולומדים תורה בצער נטלו שכר אלף, הדא הוא דכתיב (דברי הימים א' י"ב) 'ומנפתלי שרים אלף', אבל שבטו של יששכר על ידי שהיו למדין תורה שלא בצער נטלו שכר מאתים, שנאמר (שם) 'ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם'. ר' יודן בשם ר' בון אמר הלומד תורה שלא במקומו נוטל שכר אלף ובמקומו נוטל שכר מאתים, וממי את למד משבטו של יששכר ומשבטו של נפתלי, שבטו של נפתלי על ידי שהיו למדין תורה שלא במקומן נטלו שכר אלף הדא הוא דכתיב 'ומנפתלי שרים אלף', אבל שבטו של יששכר על ידי שהיו למדין תורה במקומן נטלו שכר מאתים, שנאמר 'ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם'.


שאלות
בלימוד המדרש מתעוררות מספר שאלות, שיתבררו תוך העיון בעומקם של דברים.
א. המדרש מביא משל לעבד. יש להבין באופן כללי - לשם מה מובא המשל, מה מוסיף המשל לרעיון שהמדרש רוצה לומר.
במשל עצמו יש להבין את מעשיו של העבד - מדוע הוא דורש מהבן שלא לשמוע בקול אביו? מהי מטרתו באמירה זו?
ב. נבוכדנאצר והקב"ה "חלוקים" בשאלה האם האלף שגלו לבבל פחתו ועמדו על מאתיים, או שנתרבו ועמדו על מאתיים אלף. מהי משמעות מחלוקתם, וכי זוהי "מחלוקת במציאות"? וכי אפשר בדיבור עם הקב"ה לשנות מן האמת?
ג. מהי משמעות המספרים מאתיים ואלף המופיעים במדרש?

המשל
מהי כונתו של העבד בדבריו לבן המלך שלא ישמע לאביו?
העבד מבין, שאם חינוכו של הבן ניתן בידיו, הרי שיש לו אוטונומיה בחינוך הבן, ועתה הבן בידיו. עד עתה היה הבן תחת הנהגתו של המלך, אך צורת הנהגה זו נכשלה ועתה הוא תחת הנהגתו של העבד. העבד חושב, שכדי שחינוכו יצליח, עליו לנתק את הבן מאביו, ולהתחיל התחלה חדשה. אם ימשיך הבן לשמוע בקול אביו, חושב העבד, הרי שדרך חינוכו הקודמת לא תשתנה, ואיך יתחנך?
הבן מחדש לעבד, שכל המטרה שלשמה נמסר בידיו, היא כדי שישמע לאביו המלך, כדי שהנהגתו של אביו תצליח. אין ניתוק מהמלך ומסירה לעבד, אלא מסירה לעבד כחלק מן החינוך של המלך, ואם כן, ניתוק מוחלט מהמלך הפוך ממטרת החינוך כולו.
ובנמשל. כשישראל יושבים בארצם הרי הם תחת הנהגת הקב"ה. בגלות, הם תחת הנהגת שרי האומות, והכוכבים והמזלות של האומות המנהיגים אותם, שולטים גם על ישראל.
נבוכדנצאר הבין ששלטון זה של שרי האומות על ישראל הוא מוחלט, ועתה ישראל נמצאים בהנהגה אחרת, הנהגה של שרי מעלה ולא של הקב"ה.
כמו העבד, כך נבוכדנאצר חשב, שעתה ההנהגה היא שלו, ואל להם לישראל להמשיך לעבוד את ה', שכן דרך זו נכשלה.
ישראל עונים, שכל מטרת הגלות היא להשיב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים, ונְהִיָה אחר עבודה זרה היא בדיוק ההיפך ממטרתה של הגלות.
מדוע הובא רעיון זה במדרש בצורת משל?
תפקידו של המשל במדרש הוא לקרב אל הבנתנו דברים הרחוקים מאיתנו. רעיונות רוחניים הם מופשטים וקשים פעמים רבות להבנה. כיצד ניתן בכל זאת להבינם בשכלנו? יש צורך להעביר את הדברים מהעולם המופשט בו הם קיימים לעולם מוחשי יותר, שגם בו קיימת אותה תופעה. זהו המשל. לקיחת הרעיון המופשט והלבשתו במציאות המוכרת לנו וקרובה אלינו, מאפשרת לנו להבין כיצד פועלים הדברים במישור עליון ומופשט יותר.
נראה שגם במדרש שלנו זוהי מטרת המשל.
הנהגת ה' מול הנהגת שרי האומות היא דבר שאינו מובן לנו בצורה פשוטה, והמשל מקרב את הרעיון לדברים שאנו מבינים, ודרכו ניתן להבין גם את הרעיון המופשט.

מאתיים או מאתיים אלף
מהי "מחלוקתם" של נבוכדנאצר והקב"ה, האם ישראל התמעטו בגלות למאתיים או התרבו למאתיים אלף?
מחלוקת מעין זו מציגה שני צדדים ששניהם קיימים במציאות, אלא שאחד מהם מבטא את ההסתכלות האנושית והשני את ההסתכלות האלוקית על המציאות.
הגלות גרמה, בשלב הראשון, להתמעטות אלף חכמי התורה1 למאתיים. אך בגלות היתה גם תופעה נוספת, שהתבטאה בדבריהם של אנשי כנסת הגדולה2: "והעמידו תלמידים הרבה", וכך המאתיים הפכו למאתיים אלף, כפי שנבאר.
בארץ ישראל קודם הגלות, היתה הנהגה של נבואה. הנבואה שייכת רק לאנשים עליונים ביותר, וההמון, שאינו מקבל נבואה, נשאר בדרגתו ואינו מתעלה. הנבואה לא הצליחה לבנות את חיי היום-יום של הציבור כך שיהיו מקושרים לתורה, ונוצר נתק בין גדולי הדור, שהיו מקושרים אל הנבואה, ובין ההמון, ששקע בגפנו ובתאנתו ולא התקשר כלל אל דבר ה'.
הרב כותב3:

הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עז, את הדרת נעם ד' אחד אלהיו ותתארהו בכל יופי וזהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים עושק אביונים, רצח ונאוף, חמס ושוד, ותמלא רוח אלהים להושיע ולגדור ברום שיח קודש. השערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות-העגלה של החטאת, גידי-החיים הדקים, שמהם ישורגו מזרקי-הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן, בכל דיוקם הנמרץ, איך בהמשך-הזמן על ידי קיומם ותלמודם, הרגלם וחבתם, יצא הנעם הפנימי החבוי בהם, וזרם-החיים האלהי הטהור יגרש בעזו את חשכת עבודת אלילים מבלי תוכל עוד קום, ואיך העזיבה האטית המזלזלת במעשים, בענפים ודיוקים, מפתחת דרך של הרס, מאבדת את הכלים שבם יקלט הרוח העליון, וממילא יצר לב האדם, הדמיון המתעה המלא ציצי זהר מבחוץ ואבק רעל מבפנים, הוא הולך ועולה מאליו, - דבר זה לא נתן לנבואה בכלל...
וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החקים הפרטיים ותולדותיהם. "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".

החכמה המעשית, הפרטנית, חיברה את התורה אל ההמון, והוכשרה הדרך לשובו של אור הנבואה.
בגלות, הושלמה המשימה. בתחילה ירדו גדולי הדור מאלף למאתיים, אך מאתיים אלה העמידו כל אחד אלף תלמידים, כך שהתורה הופצה בקרב מאתיים אלף איש.
התפקיד של הגלות הוא חיבור התורה להמון, בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולכן הקב"ה אומר לנבוכדנאצר שישנם מאתיים אלף, שכן כעת התורה שייכת להמון. הפסקת אור הנבואה הגדול, "'במחשכים הושיבני כמתי עולם' אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל"4, הביא את דבר ה' גם לנרות הקטנים - לאנשים הפשוטים המתחברים לתורה בלימודם ובקיומם את המצוות5.

משמעות המספרים
אלף הוא מספר המבטא שלמות, כמו העשר והמאה. כשהמדרש רוצה לבטא ענין שלם לגבי ציבור הוא משתמש במספר אלף, המבטא ריבוי גדול.
מאתיים הוא חמישית מן האלף.
הרב שנוטל שכר אלף והתלמיד שנוטל שכר מאתיים, מלמדים שיש לרב פי חמש מן התלמיד. דברים אלו מזכירים את דברי הרב6 שישנם חמשה דרכי לימוד המהוים קומה שלימה - שלמות של לימוד.
גם בענייננו נראה שהלימוד מחולק לחמישה שלבים, החל מהלימוד עצמו וכלה ברב המלמד את תלמידו7:
א. מסירת הידיעות מן הרב אל התלמיד.
ב. הבנת דבר מתוך דבר - שימוש בידיעות על ידי התלמיד לחידושים.
ג. חזרה על הלימוד והפנמתו בזכרון, והפיכתו לחלק מאישיותו של הלומד.
ד. קיום הדברים.
ה. לימוד הדברים לאחרים8.
הרב המלמד, השלים את חמשת השלבים, ועל כן שכרו שלם - והוא נוטל אלף. התלמיד הלומד מן הרב, נמצא בשלב הראשון של קבלת הדעות, ועל כן שכרו הוא אחד מחמישה מן הרב, ולכן נוטל מאתיים. לכן "אין הרב נוטל שכר של תלמודו עד שישלימנו לאחרים", כיון שהלימוד לאחרים משלים את הלימוד והופכו לדבר שלם - יחידה שלמה, שראוי לקבל עליה שכר שלם.

לימוד התורה בצער ובריוח
בסיום המדרש מובאות שתי צורות לימוד, ששתיהן היו אצל השבטים - בוני האומה, ומכאן שלשתיהן יש מקום, ובכל זאת השכר עליהן שונה.
יששכר למד בריוח, ונפתלי בצער. יששכר קיבל את פרנסתו מזבולון, ועל כן היה יכול להתמסר ללימוד התורה מתוך ריוח ורחבות הדעת. זו דרך של לימוד תורה, למי שזוכה לכך. אין צורך לאדם להכניס עצמו לצער, אם הקב"ה זימן לו רווחה ונוחות בלימוד התורה.
נפתלי, הקשור גם בשמו בסיבוכי החיים - "נפתולי אלהים נפתלתי"9, למד תורה מתוך צער. זה היה תפקידו שניתן לו מעם ה'.
"לפום צערא אגרא"10 - השכר לפי הצער, ולכן שכרו רב יותר משל יששכר.
נראה, שאין בידינו לבחור באיזו דרך ללכת, אלא לקבל באהבה את שמזמן לנו ה'. עם זאת, שתי הדרכים הקיימות מלמדות אותנו כי עלינו להיות נכונים ללימוד תורה בכל מצב.
מי שהזדמן לו נסיון של לימוד תורה מתוך צער והוא עמד בו, יודע שקישורו אל התורה הוא פנימי, ואינו תלוי בתנאי החיים החיצונים. אין לאדם להכניס עצמו לצער מיוזמתו, אך עליו להיות מוכן לכך שגם במקרה של צער - לימודו לא יפסק, ובכך הוא יראה, בעיקר לעצמו, שלימוד התורה הוא חלק מהותי מאישיותו ומאורח חייו.




1 ראה מדרש קודם, "החרש והמסגר אלף".
2 אבות פ"א מ"א.
3 אורות, זרעונים, "חכם עדיף מנביא" (עמ' ק"כ).
4 סנהדרין כ"ד ע"א.
5 עיין באורות, זרעונים, "חכם עדיף מנביא".
6 אורות הקודש א' עמ' ע"ג.
7 החלוקה שונה מחלוקתו של הרב.
8 נראה שחמשת השלבים מתאימים בהבנה הפנימית לספירות: שלב א' - חכמה, שלב ב' - בינה, שלב ג' - דעת ותפארת - הגוף עצמו, שלב ד' - נצח והוד - שתי הרגלים שעליהן עומד הגוף, ושלב ה' - המלכות, ואכמ"ל.
9 בראשית ל', ח'.
10 אבות פ"ה מכ"ג.





-------------------------------------------------------------------------------------------