כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר דרכי לימוד מדרש - עיונים במדרש רבה


שיר השירים רבה א, כט


המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מהו החידוש במדרש?.


"נגילה ונשמחה בך". בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל: גילה, שׂישׂה, שמחה, רנה, פצחה, צהלה, עלצה, עלזה, חדוה, תרועה. גילה, "גילי מאד בת ציון". שׂישׂה, "שוש אשיש בה'". שמחה, "שמחו את ירושלם". רנה, "רני ושמחי בת ציון". פצחה, "פצחי רנה וצהלי". צהלה, "צהלי ורני". עלצה, "עלץ לבי בה'". עלזה, "ויעלוז לבי ומשירי אהודנו". חדוה, שנאמר: "ועבדו בני ישראל וגו'". תרועה, "הריעו לה' כל הארץ", וכתיב "הריעו לאלהים בקול רנה". ואיתה דמפקין תרועה ומעיילין דיצה, היך מה דאת אמר "ולפניו תדוץ דאבה", מקרטעא כהדא חפיתא.


פירוש המדרש

"נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ". בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל - שמחתם של ישראל מופיעה בתנ"ך בעשרה לשונות שונים, והם: גילה, שׂישׂה, שמחה, רִנה, פצחה, צהלה, עלצה, עלזה, חדוה, תרועה, והמדרש מביא פסוק לכל לשון של שמחה. א. גילה (זכריה ט', ט'): "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת". ב. שׂישׂה (ישעיה ס"א, י'): "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ". ג. שמחה (ישעיה ס"ו, י'): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיה". ד. רִנה (זכריה ב', י"ד): "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'". ה. פצחה (ישעיה נ"ד, א'): "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'". ו. צהלה (ישעיה י"ב, ו'): "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". ז. עלצה (שמואל א' ב', א'): "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ". ח. עלזה (תהילים כ"ח, ז'): "ה' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ". ט. חדוה, שנאמר (עזרא ו', ט"ז): "וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה" - ויעשו בני ישראל הכהנים והלויים ושאר בני הגלות את חנוכת בית האלהים הזה בחדוה. י. תרועה (תהילים צ"ח, ד'): "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ", וכתיב (תהילים מ"ז, ב'): "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה", הרי שתרועה קשורה לרינה ולשמחה. ואיתה דמפקין תרועה ומעיילין דיצה - ויש שמוציאים מעשרת הלשונות "תרועה", ומכניסים "דיצה" במקומה, ואף לשיטתם יש עשרה לשונות, היך מה דאת אמר, כמו שנאמר (איוב מ"א, י"ד): "בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה", מקרטעא כהדא חפיתא, מקפצת כאותו דג (ששמו "חפיתא"). הפסוק במקורו עוסק בלויתן, שמתוך גודלו ועצמתו אין עצב ודאבה לפניו, אלא רק דיצה ושמחה. יש לציין, שאף שברוב הפסוקים מופיע יותר מלשון אחד של שמחה, המדרש דורש בדרך כלל את הלשון הראשון, שהוא עיקר הפסוק, ושאר הלשונות נסמכים לו.


שאלות בלימוד המדרש
המדרש ברור ומובן, לכאורה, אלא שדוקא משום כך יש להבין את משמעותו. מהו החידוש במדרש? האם לא בא המדרש אלא למנות כרוכל את לשונות השמחה הפזורים במקרא? נראה, שיש במדרש עומק נוסף ולימוד על משמעותה של השמחה, ונעמוד עליו בהמשך.
עוד יש להבין את המספר עשרה המובא במדרש. מובן, שלא במקרה הגיע בעל המדרש למספר זה, לאחר שמנה את הלשונות השונים שבמקרא, שהרי לשם כך אין צורך להוציא את לשון "תרועה" ולהכניס "דיצה" במקומה, שכן ניתן למנות את שתיהן. המדרש רצה להגיע למספר עשרה בדוקא, ויש להבין מדוע.
עוד יש להבין את הקשר של המדרש לפסוק: "נגילה ונשמחה בך". אף שהפסוק מזכיר לשונות שמחה, אין בו לימוד מיוחד על לשונות השמחה השונים, והפסוק כלל לא מופיע בהמשך המדרש כמקור לאחד מלשונות השמחה.

"נגילה ונשמחה בך"
נפתח בביאור הקשר של המדרש לפסוק, ומתוך כך יתבארו הדברים בכללם. ענין זה מתבאר בשני אופנים, מצד המסגרת ומצד התוכן.
מצד המסגרת, נראה שמדרש זה הוא המשך המדרש הקודם. על המילים: "הביאני המלך חדריו" דרשו על עשרת הדברות ועשרה מאמרות, כפי שביארנו שם, ומדרש זה משלים את הענין בפירוט עשרה לשונות של שמחה. כמבואר, מלמדים עשרה מאמרות על שלמות הבריאה, ועשרת הדברות על שלמותה של התורה. מדרש זה עוסק בשלמותם של ישראל, שהתברכו בעשרה לשונות של שמחה.
מצד תוכנו של המדרש, נראה שהסמכת המדרש לפסוק "נגילה ונשמחה בך", מלמדת על מקורה של השמחה. שמחתם של ישראל היא בקב"ה. מנין נובעת השמחה? כפי שעולה מן הפסוקים שמביא המדרש כמקור ללשונות השונים, השמחה נובעת מן הגאולה, מישועתם של ישראל, ומהתגלות של הקב"ה לישראל. במצב זה מביעים ישראל את שמחתם בעשרה לשונות, בצורות שונות של שמחה.
נראה, שהמדרש לומד את הפסוק שלא כמו המדרשים הבאים, המבינים שהשמחה היא על עצם הקשר שבין ישראל לקב"ה. במדרש זה מבינים חז"ל שהפסוק עוסק בהתפרצות של שמחה הנובעת מגילוי מיוחד של הקב"ה לישראל, מגאולה וכדומה.

עיון בפסוקים מעלה, שבדרך כלל (מלבד ב"חדוה") לשון השמחה המובאת בכתוב היא הפותחת את הפסוק, ואף שמופיעים לשונות נוספים בכתוב אין הם נלמדים מפסוק זה, אלא מפסוק אחר, הפותח בלשון זה. למשל: הפסוק "פצחי רנה וצהלי", מהווה מקור לפצחה בלבד, ולא לרנה ולצהלה המופיעות אף הן בפסוק. הלשון הפותח הוא הלשון שבו קורא הנביא לישראל לבטא את שמחתם. הלשונות האחרים נסמכים אליו והם כלולים בו. כשם שבעשר הספירות כל ספירה כלולה מעשר ספירות, כך גם כל לשון שמחה כלול מכמה לשונות. הלשון הראשון הוא עצם לשון השמחה, והנסמכים לו הם בחינות שונות בלשון זה.





-------------------------------------------------------------------------------------------