כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד תרי"ג המצוות


מהו הכשר מצוה


הכלל: הכשר מצוה הוא עיסוק במצוה עצמה. עיסוק בדברים אחרים המביא לקיומה של מצוה איננו נחשב הכשר מצוה.

בשורש עשירי משרשי ספר המצוות עוסק הרמב"ם בענין זה וזו לשונו:

השורש העשירי שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות.
דע כי פעמים יבואו ציוויים בתורה, ואותן הציוויים אינן מצוה אבל הם הקדמות לעשות המצוה, כאילו הוא מספר איך ראוי שתעשה המצוה ההיא.
דמיון זה אמרו "ולקחת סלת ואפית אותה", כי הוא אינו ראוי שימנה לקיחת סולת מצוה ועשייתה לחם מצוה. אבל הנמנה הוא אמרו "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד". הנה המצוה היא להיות הלחם תמיד לפני ה', ואחר כך ספר איך יהיה זה הלחם וממה יהיה, ואמר שהוא יהיה מסולת ויהיו שתים עשרה חלות.

מן הדוגמא אנו למדים שהקדמה למצוה היינו התחלת העיסוק במצוה עצמה אלא שאין דרך לקיים המצוה בלא מעשים קודמים המכינים אותה. לחם הפנים עשוי מסולת וחייבים לקחת סולת ולאפותו.
אמנם אם העיסוק אינו בגוף המצוה כלל אלא בנושא אחר, אשר בדרך של השתלשלות הוא מביא למצוה נוספת, אין זו הקדמה למצוה, כי אם מצוה בפני עצמה שהשלכותיה מגיעות למצוה נוספת.
למשל: יש לשאול על מצות מעשר שני, שהרי אמרה התורה במפורש שמצוה זו היא "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ד, כ"ג), ומדוע אם כן מונה הרמב"ם מצות הפרשת מעשר שני ואכילתו בירושלים כמצוה בפני עצמה (עשה קכ"ח) ואינו רואה בה הקדמה והכנה למצות יראת ה'?
מצות מעשר שני יכולה לשמש דוגמא למצוה שאינה הקדמה. הפרשת הפירות, העלאתם לירושלים ואכילתם אינם עיסוק ביראת ה'. ודאי שכל אלו מצוה בפני עצמה, אלא שבסופה מולידה היא יראת ה' בדעתו של אדם.





-------------------------------------------------------------------------------------------